דיוויד בואי שלנו
הגעגועים העזים לדיוויד בואי הובילו ארבעה מהנגנים שעבדו איתו לאורך השנים לצאת במופע, שבו הם מבצעים את להיטיו הגדולים. רגע לפני שהם מגיעים להופעות אצלנו, שמע מהם רז שכניק על היחסים עם בואי, על המפגש האחרון איתו ועל המורשת שהשאיר להם. "אם דיוויד היה בחיים, הוא היה מאוד מופתע מהחיבור של כולנו, אבל גם אוהב מאוד את התוצאה"
ואז מייק גרסון, הפסנתרן הווירטואוז שליווה את דיוויד בואי מאז שנות השיא שאחרי זיגי סטארדאסט, נשבר לפתע ופרץ בבכי. הדמעות זלגו והוא התנצל והסיר את משקפיו. "הזיכרונות שלי עדיין טריים", הוא מסביר. הגעגוע לבואי מלווה את גרסון בכל יום מאז שהזמר הפנומן הלך לעולמו, ב־10 בינואר 2016. אותו געגוע הוא גם הבסיס למופע הנגנים של בואי, שמוביל גרסון בשנים האחרונות.
לכל אחד מהלהקה יש את הבואי שלו, זה שהכיר מקרוב במהלך טורים והקלטות ושנים של עבודה משותפת. גרסון (74), בן למשפחה
יהודית הדובר עברית קלה, הוא ראש ההרכב, אחד העכבישים ממארס, מאז אלבום המופת Aladdin Sane ב־1973 ועד 1975 ולאחר מכן בקדנציה שנייה מ־1991 עד הופעותו האחרונה של בואי, ב־2006 בניו־יורק. "יש לי יותר מאלף הופעות עם דיוויד", הוא אומר.
כרמיין רוחאס (66) הוא הבסיסט שהיה שותף ליצירת האלבום המופלא ב־1983 Let's Dance, שהוכיח שבואי יודע להשתלב היטב גם בז'אנר כביכול בלתי אפשרי עבורו, פופ אייטיזי. כשאני אומר לו שבישראל אוהבים מאוד את Modern Love, הוא חושב שזה לגמרי בצדק. "זה שיר מצוין. אנחנו לא עושים אותו בדרך כלל אבל אם בישראל אוהבים, זו סיבה טובה להוסיף".
גארי לאונרד (58) הוא גיטריסט אדיר שניגן עם בואי באלבומים Heathen, Reality ,The Next Day וגם בטור הנוצץ שנע סביבם. "וזו הייתה אנציקלופדיה עבורי כנגן, כפרפורמר, למדתי ממנו המון. זו הייתה מתנה שהוא השאיר לנו", הוא אומר.
אלן צ'יילדס הוא המתופף שהיה צמוד לבואי בסוף שנות ה־80. "אני בטוח שדיוויד היה מאוד מופתע מהחיבור של כולנו פה, אבל לדעתי הוא גם היה אוהב מאוד את התוצאה", הוא מפרשן.
ויחד הם מרכיבים את A Bowie Celebration, להקה שמבצעת את להיטי בואי מכל הזמנים יחד עם זמרים כמו סאס ג'ורדן וסיימון ווסטברוק. בארץ הם יופיעו ב־30 בינואר בהיכל התרבות בת"א (במסגרת פסטיבל החורף של ההיכל) ולמחרת באודיטוריום חיפה. במועדון המיתולוגי פרדיסו באמסטרדם הם היו נרגשים במיוחד, לקראת ההופעה הפותחת של הטור שמגיע לארץ. שעות ארוכות ליטשו את השירים לקראת ההופעה, כך שגם הבאלאנס היה חוויה עשירה.
כשהערב על אמסטרדם ירד, והצלילים המוכרים של עשרות להיטי בואי חתכו את החלל, הקהל ההולנדי כבר היה באקסטזה, בתוספת של ג'וינטים מתוצרת העיר כמובן ובירות מקומיות. זו הופעה שתפורה בדיוק למעריצים של בואי, קהל היעד, אבל לא רק, בזכות ביצוע של אייקונים כמו ספייס אודיטי וזיגי סטארדאסט. בסופן של שעתיים, ההולנדים עמדו דקות ארוכות וביקשו עוד הדרנים, מתקשים להאמין שזה הסתייים.
בואי, זה לא סוד גדול, היה פרפקציוניסט ברמה שתאמה את איכות המוזיקה שיצר. העובדה שבחר בנגנים הספציפיים האלה לחתיכות לא קטנות מדרכו, מספרת בהכרח גם עליהם. "אני מרגיש את דיוויד על הבמה תמיד", אומר גרסון, "סאס אמרה לי בהתחלה שהיא מפחדת לגעת במוזיקה שלו, בגלל המיתוס שלה, האיכות הגבוהה שלה, ואמרתי לה שבסופו של דבר אנחנו צריכים להמשיך".
חשבת שהמוזיקה של בואי תחיה כל כך הרבה שנים?
"בוודאי. אני אמרתי לפני 20 שנה שבעוד 100 שנה אנשים יכירו את הביטלס, את בואי, את דילן, אולי את קווין. כי המוזיקה של בואי משתרעת על כל כך הרבה סאונדים, מגוונת, מלאה בכלים. זו לא מוזיקה קלה בכלל לעיתים, ולכן היא כזו שתישאר. הוא כל כך חסר לי".
לאונרד: "אני חושב שכולנו הרגשנו את החלל בלב כשדיוויד הלך לעולמו והרעיון של לחבר בינינו איכשהו מנסה למלא את החלל הזה". הוא היה אוהב את ההרכב הנוכחי?
רוחאס: "בטוח, הוא היה צוחק קצת עלינו כדרכו, כי הוא גם היה בנאדם מאוד מצחיק, אבל גם אוהב את מה שהוא רואה. לא היה בו בולשיט כשמדובר במוזיקה".
לאונרד: "דיוויד היה אמן אמיתי, שביקש לחדש כל הזמן. כשאנשים התרגלו למה שעשה קודם, בואי כבר היה בדבר הבא. הוא היה חלוץ, ממציא, זמר מדהים, פרפורמר מדהים, עורך מדהים באולפן. כולנו עבדנו עם המון אמנים אבל אתה לא זוכה לנגן עם אמן ברמה גבוהה כזו. אחד ויחיד, מדהים".
רוחאס: "אתה לא מבין את זה כשאתה בתוך היצירה איתו, אבל אחר כך אתה אומר לעצמך, הולי שיט, עבדתי עם דיוויד בואי".
מתי הייתה הפעם האחרונה שבה שמעתם ממנו?
רוחאס: "פגשתי אותו בניו־יורק ברחוב, במקרה, כמה חודשים לפני מותו. הסתכלתי לשנייה, תהיתי אם זה הוא, ואז חזרתי ואמרתי שלום. הוא חייך. זה נשאר אצלי".
צ'יילדס: "הלכתי ברחוב מולברי בניו־יורק, וישבתי בסמוך לאולפן כי הקדמתי לפגישה. מאחוריי נפתחה דלת של מכונית וראיתי מישהו שדומה לו, אבל לא הייתי בטוח. הלכתי למכונית ודפקתי על החלון, 'דיוויד, דיוויד, זה אלן'. אין תגובה. ואז הוצאתי את מקל התיפוף ודפקתי שוב על החלון. דיוויד פתח את הדלת ואמר 'מצטער, לא ראיתי'. הוא יצא וחיבק אותי".
גרסון: "אצלי זה היה במייל, הצוות שלו שלח לי שירים שהקלטתי עם דיוויד וביקשו שאקשיב לכל השירים, ישבתי ועשיתי את זה שעות וזה היה למעשה את כל ההיסטוריה שלנו דחוסה. שלחתי מייל בחזרה והוא ענה תוך שניות".
לאונרד: "אצלי זה היה ביום ההולדת של המפיק טוני ויסקונטי. הגעתי לנגן בגיטרה, ביצענו כמה שירים ודיוויד הגיע. שם בעצם אמרנו את השלום האחרון".
