איפה המטפלות שהצילו את חיינו

לפני שבועיים קיבל קובי הלל, מנהל מרכז ויצו למשפחה בבית הכרם בירושלים, טלפון מהשוער. "שוב יש פה אישה שמחפשת אותך", נאמר לו. הלל, שמנהל את המקום מזה 13 שנה, כבר רגיל. מדי כמה חודשים מגיע עוד מישהו או מישהי כדי לסגור מעגל: עד 1975 שימש המקום (היום תיכון ומתחם מעונות יום) כבית תינוקות וילדים אליו הובאו תינוקות ופעוטות נטושים.

זו שדפקה על הדלת הפעם הייתה מלכה עוז־ניימן. "אני אחת משלישייה שנולדה בבית החולים הדסה הישן בתל־אביב", סיפרה להלל, "נולדנו במשפחה דתית מבני־ברק, אחרי חמישה ילדים, והוריי שלא נערכו לעוד שלושה ילדים בבית השאירו את שני אחיי ואותי בבית התינוקות בבית הכרם, כשהם מגיעים לבקר מדי שבוע עד שהוחזרנו בהדרגה הביתה, תוך שלוש שנים. אני הייתי האחרונה שהוחזרה". הלל, כאמור, לא נופל מהכיסא. קורה הרבה שילדים שבגרו, לעיתים הקשישו, מחפשים את המטפלים שלהם או לפחות את צאצאיהם.

בימים אלו מלאו מאה שנה לויצו. השבוע מתקיים כנס חגיגי לכבוד המאורע שיימשך עד יום חמישי בהשתתפות אלף נשים מארבעים ארצות בהן פועל הארגון. ביוזמת "ידיעות אחרונות" התקיים מפגש בין הילדים שגדלו בבית התינוקות, שנוסד ב־1924, למנהל הנוכחי של המתחם שחולש על התיקים שלהם, ובפיהם בקשה אחת: למצוא את המטפלים שלהם או לפחות את צאצאיהם, ולהגיד תודה. למפגש, בו משתתפת עוז־ניימן, מגיע הלל עם הפתעה: התיק שלה מויצו, בו רשומים מדדי הגדילה שלה, מתי התחילה ללכת, לאכול מוצקים - דברים שרק הורים יודעים.

אבל כשעוז־ניימן מעלעלת בדפים בני ה־75, ואפילו דומעת, היא עדיין לא מבינה למה לעשות מזה עניין. "יצאנו נורמלים לחלוטין", היא מתפלאה על שאלתי. "הסבירו שאין מקום בבית וקיבלנו את זה. מעולם לא באתי חשבון עם הוריי. אפילו כשנהייתי אמא זה לא עלה". גם העובדה שכבר 37 שנים היא מחבקת תינוקות נטושים בתינוקיית בית החולים אסף הרופא לא ראויה בעיניה לתשומת לב מיוחדת. אז למה בכל זאת הגיעה לדבר עם הלל? "כי עכשיו אני לומדת בירושלים", היא עונה, "ופתאום אמרתי לחברה, 'תגידי, בית הכרם זה קרוב? בא לי לראות איפה זה ויצו, איפה גדלתי'. כשהגעתי למקום נכנסתי להיי, להתרגשות. אני כבר בת 76 וחצי, כל כך אשמח למצוא את המטפלת שטיפלה בי בשנת 43'".

אלי טל־אל

"לראשונה הייתי מאושרת"

בית התינוקות בבית הכרם נוסד על ידי מי שנודעה כ"רופאה של ירושלים", ד"ר הלנה כגן, רופאת ילדים ולימים כלת פרס ישראל. פרויקט חיים אחר וידוע מאוד שלה הוא "טיפת חלב". בית התינוקות נסגר ב־1975 אך הארכיון נשמר היטב, וממנו עולה כי חלק מהילדים רשומים כאסופים, וחלקם נשלחו באופן זמני, כמו עוז־ניימן. הבעיה היא שאנשי הצוות לא נרשמו באופן מסודר ולכן קשה לאתר אותם.

חיים רוזנטל, שננטש כתינוק, מעולם לא הכיר את הוריו הביולוגיים אך אומץ על ידי גרטה ופריץ רוזנטל, שופט ואשתו שעלו מגרמניה והפכו בארץ לחקלאים. "חיים", צוחק קובי הלל, "הגיע אליי לפני שנתיים, כשחגג 85, ואני אומר לו: 'אחרי 84 שנים זה מה שמטריד אותך?'. מתברר שכן". "כשפגשתי את קובי", מספר רוזנטל על הביקור, "הוא פתח את הספר שלו מ־1932, ובו יש רק שורה אחת שלי: מתי נולדתי, מתי הגעתי ומתי עזבתי. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי. גם בגלל שאשתי, איתה התחלתי את תהליך החיפוש, נפטרה באמצע ולא הייתה לידי, וגם כי התרגשתי נורא, שאי אפשר להסביר".

הוא נולד בתל־אביב, הגיע לבית התינוקות בגיל שלושה חודשים ושהה במקום עד גיל שנתיים וחצי. "הגעתי למשפחה הכי מקסימה שיש", הוא אומר ובקולו ניכרת גאווה על הוריו המאמצים, וגם אצלו יש סיפור שבטוח היום לא היה עובר. "אימצו אותי, ואז השאירו אותי אצל הסבתא לשנה והלכו ללמוד חקלאות בנהלל. אבי סיפר לי שהוא קיבל טלפון בהול ממישהו בויצו שאמר: 'יש אצלנו ילד מקסים בן שנתיים וחצי שחייב לצאת מפה, בגלל שהפסיכולוגיה אומרת שאחרי גיל שלוש לא רצוי להחזיק ככה ילדים'". רוזנטל מספר כי מעולם לא הסתירו ממנו דבר על עברו, אפילו לקחו אותו לבית היולדות הישן ברחוב בלפור בתל־אביב שם נולד, וגם לבית הילדים של ויצו, ממנו הוא זוכר רהיטים כחולים. הלל מאשר ואומר כי במחסנים הושארה מיטה אחת כחולה, למזכרת או למוזיאון אם יוקם אי־פעם. רוזנטל נישא, הפך לאב לשלושה וסבא לתשעה, "ורק בגיל 67, בעקבות בעיה רפואית של בתי שדרשה מיפוי גנטי, הלכתי לפתוח את תיק האימוץ שלי", הוא מספר. "מאוד התאכזבתי כשגיליתי שאין שם הרבה מידע. לפי גרסה אחת אמי מתה בלידתי משחפת ואבי היה חייל בריטי. לפי גרסה אחרת הוריי רשומים בתל־אביב. מקורות מהימנים לא מצאתי". מאוכזב, הוא החליט להניח לדברים. אלא שכאשר חגג 85, בסיור עם משפחתו בשוק מחנה יהודה בעיר, הוא אמר לבנו: "אני רוצה להגיע לבית הילדים בבית הכרם. בגילי, זה יהיה מוגזם לחפש את המטפלת שלי", הוא אומר, "אבל יש לי תמונות, ואם מישהו מזהה את הוריו או סבתו, זה מאוד ישמח אותי".

חיים רוזנטל

ד"ר עירית אברמסקי בת ה־72 היא אם לשנייים וסבתא לארבעה, חוקרת שואה מוערכת שעבדה שנים רבות ביד ושם. אבל מתברר שכאשר זה נוגע להיסטוריה הפרטית שלה, גם לה יש חור שהיא מתקשה למלא. אברמסקי לא הגיעה כתינוקת כמו רוזנטל, אלא כאחת מהילדות של עליית גומולקה, העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית. "השנה הייתה 1957, ואני הייתי בת תשע וחצי", היא משחזרת, "הוריי נשלחו ללמוד עברית ואני צורפתי לקבוצה שנשלחה לויצו. ילדה, ללא שפה, שהגיעה לבניין רב־קומות שנראה לי אז כמו בית יתומים של דיקנס. בלילה הראשון קימטתי את האף, כבר התחיל אצלי הבכי, ואז — לא אשכח — ניגשה אליי מטפלת, אחר כך הבנתי ששמה דלית, בחורה יפהפייה עם עור קטיפה שחום, עיניים אגוז שקדייה, שחיבקה אותי ודיברה בעברית. לא הבנתי הרבה, רק שאני צריכה לישון כי מחר היא תיתן לי במתנה מחברת כדי ללמוד עברית".

אחרי 35 שנה ביד ושם יצאה אברמסקי לגמלאות, והחלה לפתח תחביבים. אחד מהם היה צילום. "באחת המשימות", היא משחזרת, "ביקשו מאיתנו לחשוב על מחוזות ילדות. מיד חשבתי על בית התינוקות". ואז קראו לקובי הלל לשער, כי יש אישה שמצלמת את המקום. כשנכנסה, היא פרסה בפניו את סיפורה וריגשה אותו, בעיקר בחיפושיה אחר אותה דלית. "היא דאגה שאוכל שמנת, ביצים ולחם טרי", מתרגשת אברמסקי כאילו היא בת תשע וחצי עדיין. "פעם ראשונה בחיים שהייתי מאושרת. טיילנו בגבעות בית הכרם ובגבעת רם, שהייתה אז ריקה, אכלתי תאנים לראשונה". אחרי חצי שנה התאחדה עם הוריה. המשפחה נשלחה למעברת שער העלייה. "נקלטתי בשלום", אומרת אברמסקי, "ואיכשהו ויצו נשכח ממני. אבל זה חזר אליי כשיצאתי לגמלאות. הייתי רוצה לדעת מי זו דלית שנגעה בנפשי ונתנה לי אור וחום ששינה אותי לחלוטין. כל מה שאני יודעת עליה זה שב־1958 היא טיפלה בקבוצה הפולנית, הייתה כנראה תימנייה, בת 18־22". הלל מוסיף כי באותן שנים שכן בצמידות למבנה גם בית ספר לאחיות שהסטודנטיות שלו היו באות לטפל בילדים, ולא מן הנמנע כי אותה דלית הייתה אחות או סטודנטית לסיעוד.

ד"ר עירית אברמסקי

מחפשים את גוסטה

אלי טל־אל בן ה־67 הוא במאי סרטים דוקומנטריים, שעוסקים בעיקר בזהות. הוא יושב בצד, שומע את הסיפורים ובוער כולו. באופן אירוני דווקא הוא, שחודשי חייו הראשונים עברו במוסד של ויצו, נשוי לבתה של נשיאת ויצו קנדה בדימוס. המסע בחזרה אל בית התינוקות של בית הכרם החל אצלו רק לפני שמונה שנים. "נולדתי במעברת תלפיות", הוא מספר, "השביעי במשפחה. שלושה חודשים לאחר מכן נפטרה אמי וכל אחיי פוזרו. אני הגעתי לבית התינוקות של ויצו שם גדלתי עד גיל ארבע. אז צורפתי לשני אחיי שגדלו במשפחת אומנה. זמן קצר אחר כך החליט אבי הביולוגי להפסיק להעביר להם תשלומים, והמשפחה שלחה את שני אחיי למוסדות, ורק אותי השאירה כי הייתי ילד יפה, לבן ולא בעייתי. מגיל ארבע הייתה עליי גיליוטינה שאם אעשה בעיות אני אעוף, כמו האחים שלי. לפני שמונה שנים", הוא ממשיך, "עשיתי סרט על יהודי אתיופיה ורוסיה, 'מונית לגונדאר', ושמעתי את אחותי האומנת אומרת לחברה שלה: 'את צריכה לראות את הסרט של הבן שאמא שלי גידלה'. נפגעתי נורא. חמישים שנה במשפחה שלך, ואני עדיין לא אח? זה היה הרגע שבו התחלתי את סרטי האישי, עליו אני עדיין עמל. פתחתי בתחקיר, מסע שורשים, שהתחנה הראשונה שלו היא בית הכרם. מתברר שהייתי אחד מ־250 תינוקות ששהו בויצו באותה תקופה. אנשים מחוץ למערכת לא מבינים למה אנחנו באים לפה, לחפש מטפלות אחרי 80 שנה. בתחקיר התברר לי שרק שבעה אחוזים מהילדים האלו, שלא זוכים לחיבוק של אמא, יוצאים נורמלים. חיים, אני, עירית ומלכה - אנחנו בשבעת האחוזים הנדירים האלו. לנו, הילדים האומנים והמאומצים, יש כבוד למי שעזר לנו בחיים. אנחנו לא שוכחים, ורוצים להוקיר תודה. כשחשבתי איך יכול להיות שיצאתי רגיל, הבנתי שאני חייב למצוא את המטפלת שלי, גוסטה". כמו אצל האחרים, גם אצל טל־אל לא הצליחו הלל ואנשי צוותו לאתר את המטפלת. אם היא עדיין בחיים, מדובר באישה כבת 85־90. "אנחנו מדברים על מישהי שגרה בירושלים או בסביבותיה", אומר טל־אל, "ועבדה בבית התינוקות בין השנים 53'־57'. היא הייתה בהירה, עובדת סוציאלית או אחות, כי אני זוכר שביס לבן, שהייתה מחבקת ומנשקת כל הזמן והעניקה לי המון חום ואהבה שעזרו לי להמשך החיים. גוסטה ביקרה אותי גם אצל המשפחה האומנת. הייתי רוצה לספר לה או לצאצאיה מי הייתה אמא שלהם ואיך הצילה אותי. אני לא רוצה ללכת מהעולם הזה בלי לומר תודה".•

מלכה עוז־ניימן

מכירים את גוסטה, דלית, או אנשים שמתאימים לתיאורי האחיות והמטפלות שעבדו בויצו בשנים הללו? אתם מוזמנים ליצור קשר בטלפון 02-6551100, או במייל merkaz@wizo-bh.org

etti-ab@yedioth.co.il