עמיר
עמיר זה בעצם עמרם, מתחיל מעמרם בתורה והצדיק עמרם בן דיוואן, ומגיע עד לסבא שלי ז"ל, שקראו לו עמרם. קוראים ככה להרבה בני דודים שלי, יש לנו במשפחה איזה שבעה עמיר בניון.
מקסים ואסתר
אבא שלי מקסים עלה ממרוקו בגיל שמונה, אמא אסתר עלתה כשהייתה תינוקת. הרבה שנים אבא קרע את התחת בבניין, וכשהייתי ילד הוא היה גם סוג של דון ז'ואן במוזיקה מרוקאית ואלג'יראית, הופיע כל הזמן, ניגן בעוּד ושר בערבית. הוא עבד בכל מה שאפשר, לפעמים הוא היה חוזר הביתה באמצע הלילה אחרי הופעה, שותה קפה, מחליף בגדים והולך לעבוד בטיח.
שכונה ד' בבאר־שבע
יום אחד ההורים של חבר נסעו והשאירו בית ריק, בקומה שלישית. התפתח ויכוח בין שני חברים, שבואי נגיד, יש להם קצת בעיה בחשיבה, "בואו נראה מי גבר לקפוץ מהחלון". מישהו הוריד את שרשרת הזהב שלו כפרס להתערבות, ונתנו אותה לי למשמרת. עלינו לדירה, פתחה לנו האחות של החבר, וזה לא הסתדר. היינו צריכים למצוא מקום אחר. מישהו הציע את בית הספר, מקיף ד'. הגענו, ואחד החברים באמת קפץ. הזמנו לו אמבולנס. הוא שבר הרבה דברים. בסוף הוא בכלל לא קיבל את השרשרת, ועוד הפילו עליו שהוא פרץ לבית ספר. לא הלך לבחור הזה בחיים.
היו דברים מסוכנים, בלי הרבה שכל, סתם בשביל ההרפתקה. אהבתי לשחק מסביב לזה. המורות יגידו שהייתי ילד טוב וגאון, חוץ ממורה אחת שאמרה לי, "אתה תהיה ראש ארגון פשע". אבל הייתי ילד של אמא, ילד טוב. רק עשיתי דברים לפעמים. הגיל, התקופה, הסביבה. הלכתי קצת רחוק.
סמים
בהתחלה זה היה משיעמום. אין מה לעשות, אז יאללה, ארבעה־חמישה חברים קונים בוף ב־50 שקל ומעשנים באנגים. גיל 14. מהר מאוד התחילו לעניין אותי דברים אחרים. כמה חברים שהיה להם ראש קרימינלי כמו שלי, ובמקום לקנות בוף, קנינו דברים אחרים, הרואין. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי בתוך האוטו מחוץ לדיסקוטק, ילד, כולם מבוגרים ממני, ומישהו שם אמר, "שהילד ייצא", כי מי שנותן הרואין בפעם הראשונה נחשב מניאק. הייתי קצת חוצפן ואמרתי, "תצא אתה". לא הסכמתי לצאת עד שאני לא מעשן. לא הרגשתי כלום, הלכתי הביתה ונרדמתי. למחרת לקחתי 50 שקל וקניתי עוד מנה, ובפעם השנייה הרגשתי. מה? אפתיה מוחלטת. הנה, ברוך השם שום בדיחה לא מצחיקה, שום דבר לא מלחיץ, שום אישה לא יפה. מצאתי מה שהייתי צריך. מוות בסטייל. לא רציתי שום דבר.
זה לא מתחיל בכל יום, אין לך גם כסף לכל יום. זה מתחיל בלהתערבב: אתה מוצא מישהו במצב שלך ויחד אתם יכולים להביא מנה, ופתאום אתה מכיר עוד אחד ועוד אחד, ואתה נכנס לאיזה עולם. אבל בחיים לא גנבתי מההורים שלי, וגם פעם זה לא היה כזה יקר. בעיקר כשהיו מספיק דפוקים, ברוך השם, שיכולת להסתדר. אחד גונב אופניים ופתאום יש לו 30 שקל, אז יאללה, בוא נתחבר ונקנה שתי מנות.
בריחה
ברחתי מהכל. מהשכונה, מהציפיות, מזה שבכיתה ה' התחלתי ללמוד באוניברסיטה. הלכתי לבית הספר, הייתי ילד טוב, התעודות היו טובות וזה היה מובן מאליו, אבל עניינו אותי כל מיני דברים שכנראה היו נפשיים וההורים שלי לא הבינו בזה. לפני ההרואין, אם הייתי נשאר לבד בבית, הייתי שותה כוסית של משהו ולוקח שלושה אופטלגין. ככה התחלתי את מערכת היחסים שלי עם דברים שמשנים את התודעה. הייתי נלחם עם עצמי, שדים בתוך הראש ושדים גם בתוך הגרביים. רציתי שקט נפשי, לצערי מצאתי אותו בכל מיני דברים אחרים.
כשההורים שלי גילו, אני מאחל לכל אחד הורים כאלה. יום אחד עשיתי טעות, לקחתי כל מיני דברים יחד ולא ידעתי מה אני עושה. הרגליים שלי הובילו אותי לבית של סבתא שלי ונפלתי עם הראש בתוך השולחן. אבא שלי אמר לי, "אני מעדיף שתמות ולא תהיה נרקומן", ואמא שלי אמרה שעדיף שהיא תמות ואני לא אהיה נרקומן. כל דרך כדי שאפסיק נוסתה, כולל לנסוע להיגמל אצל משפחה בחו"ל, ומפגשים של NA. "אנחנו לא מתייאשים ממך". אם זה בליטוף, אם זה בלהתרגז, לא ויתרו. היום, או שאני קצת יותר חכם או שיש לי יותר מה להפסיד. אני נקי מגיל 21 ולא נגעתי בזה מאז.
צה״ל
התגייסתי בקריז. בימים שלפני לא נגעתי כי רציתי לשרת. היום הראשון עבר יפה בסך הכל. לא ישנתי בלילה, הרגשתי סהרורי, אבל בגלל שלא רציתי את הסמים זה היה יותר קל. ביום השני היינו צריכים לעבור דרך הרופא, והוא אמר, "האישונים שלך מורחבים". אמרתי שאין לי מושג מה זה. "לי יש מושג, אתה בקריז". בהתחלה הכחשתי, לא הסכמתי לתת שתן, בסוף הודיתי. שלחו אותי לבית חולים לשני לילות ולמחרת העלו אותי לוועדה ואמרו, סע לשלום. בערב השחרור דוד שלי לקח אותי לאיזה מקום, שתינו ושתינו ואז הוא עלה לבמה להקדיש לי שיר ואמר, "שלוש שנים עברו כמו שלושה ימים".
הפיצוץ
כשאתה בסם, אין השראה לכתוב. אחרי שנגמלתי, התחלתי לכתוב כמו מטורף. עבדתי עם אבא שלי בשיפוצים והשירים התחילו לעלות. יום אחד קיבלתי טלפון, "שלום, אני יעל כהן מהמשרד של מיכה שטרית, אני מזמינה אותך לפגישה". לא האמנתי לה, כי לא ידעתי שחברים שלחו לו שירים. עם מיכה היה חיבור מיידי, והפיצוץ היה די מהיר. שמעון פרנס, דידי הררי, הם היו הרדיו אז, התחילו להשמיע סקיצות עוד לפני שהן היו שיר. מיכה העביר להם וביקש שיחוו דעה, והם פשוט שידרו. 'כשאת עצובה' ו'מורה לחיים'. הם טחנו את השירים האלה וזה הכריח אותנו לעבוד מהר ולהוציא אלבום.
פתאום השמיעו אותי כל הזמן, אנשים דיברו איתי, ואז הלכתי עם מיכה לטברנה של שמעון פרנס ומשם זה פשוט זרם.
אלוהים שלי
לפני הרבה שנים הפקתי אלבום לאח שלי, אבי. הוא שאל איפה התפילין שלי, אפילו לא זכרתי. בסוף מצאתי, הוא הניח והנחתי אחריו. משם התחילה הנחת התפילין הקבועה ואחר כך התחלתי להתעניין בדת ורציתי לדעת הכל. מחליט נגיד, שהיום בא לי לקרוא את ספר תהילים שלוש־ארבע פעמים רצוף ולא יוצא מהבית. התמכרתי חזק. התחלתי לעוף בלי לדעת לנחות.
באתי לעשות תשובה מסוג של גאווה, או שאני הרב הראשי או כלום. רציתי להיות הדתי הכי דתי שיש. סוגר את הטלפון והולך לקבר של צדיק ולא אוכל היום. למי זה מועיל? בהתחלה אתה מייעץ, אחר כך אתה נהיה שוטר, אתה בא לחבר ואומר לו, "למה אתה אוכל שרימפס?". מוותר על פרנסה, נהיה משגיח כשרות, מעיר לאנשים בבית הכנסת, "תסתום את הפה שלך, איך אתה מדבר!" אנשים מבוגרים, זרים, שהיום אני עובר לידם ומוריד את העיניים מהבושה. נהיה לי זעם. לא הייתה לי זכות להגיד את זה, אבל לא ידעתי את זה אז. וככה חייתי עשר שנים.
התחילו להעיר לי שהשתניתי, לא לטובה. שדברים שהם הרבה פעמים טקסיים, שאותם הכי אהבתי - מקווה, קברי צדיקים - היו חשובים לי יותר ממי שצריך עזרה בבית, בכלים, בכביסה, במה שלא יהיה, וחייתי בעולם שכאילו מותר לי. זאת הייתה טעות, סוג של אגואיסטיות. לוקח הרבה שנים להבין את זה, וכשמבינים - זה מה זה מבאס, לחשוב שהרצון הכי טוב שהיה לך בעולם, גם הוא, או שהתקלקל או שהתחיל מאגואיזם.
חזק מדי בדת
נכנסתי למקום שהיה יותר מדי גבוה רוחנית בשבילי. להבדיל אלף אלפי הבדלות: זה כמו שנותנים לבן־אדם לעשות המון סמים והוא לא יכול להפסיק, ובסוף הוא עוד יחטוף דום לב. זה אותו הדבר. זה כמו שהיו נותנים לי מידע מהשב"כ או מהמוסד. איך אני אעמוד בזה? אני אדפוק לעצמי כדור בראש בסוף. זה גדול עליי. נכנסתי לדת כאילו מי שישמע אני הכוכב הבא של התחום. אבל לא. כי בדברים קטנים יותר לא הצלחתי לעמוד והחלטתי שבסופו של דבר צריך באלאנס.
אתה לא יכול להיות צדיק גדול עם בעיות כעס, או בעיות של יחס. או היצר הרע שלי בשבת, שהוא כל כך חזק שבא לי לעשן שאכטה. גם אם לא עישנתי אותה, הבנתי שמצבי לא טוב. הגזמתי. פשוט הגזמתי.
זה לא בשבילי, זה בשביל אנשים שהרגילו אותם לחיות ככה מגיל שנתיים. אני חייתי לפני זה בעולם חילוני, רגיל, שלא לדבר על סמים. אולי אם הייתי בא לדת בצורה יותר הדרגתית, כמו שאני מנסה היום, הייתי עושה פחות טעויות ופוגע פחות בעצמי. ברגע שאתה לא עסוק בינך לבין חברך ואתה חושב שאתה עסוק בינך לבין הקדוש ברוך הוא, אתה לא רואה אף אחד מסביב, במסווה של אתה יודע הכל.
יהודי טוב
איך החלפתי דיסקט? אלוהים החליף לי אותו. אתה מקבל סטירה־שתיים והדיסקט מוחלף. כל מי שאוהב אותי יכול להעיד שהיום אני אדם הרבה יותר מסביר פנים, חייכן, אכפתי, מתחשב, וזה מה שחשוב לי. זה לא אומר שאני בלי הדת, פשוט הייתי צריך להתחיל קודם בזה לפני שהתחלתי לדבר על רבי שמעון ועל דברים מהזוהר. היום אני רוצה להיות יהודי טוב. להיות בן־אדם טוב לכולם, להתחיל להכיר את היהדות מלמטה. קודם הכרתי אותה על ידי דאווין, חשבתי שעוד רגע אני חוני המעגל. ברור שאני עדיין אדם מאמין. עדיין עם ציצית מתחת לבגדים. אני לא שובר שבתות, אבל היו לי כמה כאלה, שהייתי במצב נפשי לא טוב ועישנתי את התרופה שלי. היום אני משתדל לעשות דברים שהם בגדר ״כבדים״, לא שיש דווקא מדרג. ״שמע ישראל״ חשוב לי מאוד, ״מודה אני״ חשוב לי מאוד, תפילין חשובים לי מאוד. אני כבר לא מתפלל שלוש פעמים ביום במסודר, אבל לא איבדתי יחס עם הקדוש ברוך הוא. הוא מהקרובים אליי. היום אני מבין מה הדברים הכי חשובים: לעשות טוב, לשפר את היחס לבני־אדם. קודם כל בין אדם לחברו, אחר כך, אם יהיה מזל, אמשיך לכיוון שבין האדם לקדוש ברוך הוא.
פרידה
כשהתגרשנו ברבנות אחד מהרבנים עצר אותי במסדרון, "אפשר לעשות סלפי?". עד היום אני לא מבין מה היה הרגע שבו זה נגמר. לא היה רגע כזה. היה פשוט משהו כנראה גדול ממני שקרה. לא משבר קלאסי או איזה סיפור כזה, ובכנות עד היום אני לא יכול להצביע על הנקודה. ההרגשה כשעוזבים את הבית? אין יותר חרא מזה, הרגשה זיפת, על הפנים, לא יודע איזה מילים אפשר למצוא כדי להגדיר את הדבר הכי מבאס שיכול להיות. אין מה לעשות.
אנשים מעידים שעד לפני שנה וחצי נראיתי במצב הכי גרוע שיכול להיות. היום ברוך השם השיפור ניכר. יש יותר שמחה, אני כבר אחרי ההרגשה הזאת, כאילו נפלתי מקומה עשירית ונשבר לי כל הגוף, וזה כואב. זה כאילו יצאתי מבית חולים, קיבלתי כדורים, והנה - הימים עוברים. לא כיף להיזכר בהתרסקות, אבל אני מבין: התרסקתי אבל נשארתי בחיים. ואני מתרכז בחיים ולא בבומבה שקיבלתי.
לישון על הספה
יש לי ערימות של כביסה על המיטה, ערימות. רוב הזמן אני נרדם על הספה ורואה טלוויזיה, בעיקר שטויות. ולישון על הספה מול הטלוויזיה זה נחמד. יש לי כלב חמוד בן שנתיים שקוראים לו אוטיס. נעמי הבת שלי רצתה, מאז אנחנו חברים טובים. הכל שונה אחרי שמתגרשים. צריך ללמוד איך עושים כביסה, איך לעשות שהבגדים לא ייצאו קטנים מהמייבש.
היום אני מתרכז בלהיות אבא טוב שעובד קשה ומראה שאכפת לו. כשאתה לא חי בבית עם הילדים שלך רוב הזמן, טבעי שתתקשר ותשאל אותם איך היה בבית הספר ומה שלומם. כשקצת רחוק אתה יותר דואג. אני מתקשר כל הזמן, נודניק יחסית ומשתדל לדעת כל מה שקורה בבית הספר ואם יש טקס אני מגיע ושר אם צריך, ואפילו לצלם למדתי. לפני זה הייתי פחות בא לטקסים ואסיפות הורים.
ישראל בעזרת השם עוד מעט חוגג בר מצווה. נעמי בת עשר. ישראל הוא מלחין ופסנתרן קלאסי מלפני 300 שנה, הוא סוג של באך שנחת ב־2020, ונעמי היא מוזיקאית וזמרת שכל פעם כשאני שומע אותה יורדות לי דמעות. הם שומרים עליי, לא במקום שאני הייתי בו בגיל שלהם. תודה לאל אין סימנים לבלגן כמו שלי. תודה לאל, תודה לאל. שניהם במוזיקה חזק ואני מבסוט מזה. אנחנו שרים יחד, זה כיף. אם היא תרצה להופיע? אני מאמין שהקדוש ברוך הוא יראה לה את הדרך הנכונה לעשות את הדברים עם המתנות שהוא נתן לה בצורה שתעשה אותה מאושרת.
שירת נשים
לא מזמן הייתי בהופעה והייתה שם להקה של נשים. לפי ההלכה ללהקה של נשים מותר לשיר, רק לאישה אחת אסור לשיר. והיה קטע שבו שרה רק אישה אחת והבנתי שאני לא השוטר, שתשיר. שתיהנה. זה לא ענייני. שרק יהיה לה טוב. לפני כמה שנים אולי הייתי מעיר משהו, אומר שאני נבוך להיות על במה עם מישהי ששרה. היום אני יכול לשיר דואט עם אישה באולפן אבל עדיין לא על במה, לזה אני עוד לא מסוגל. להקליט? בכיף. בהופעה ביום השואה, באו"ם, הופעתי עם דוד ד'אור ומירי מסיקה - כי המטרה יותר חשובה. לא הייתה לי התלבטות בכלל.
זוגיות
בעניין של זוגיות אני הולך עם שלמה המלך: הוא אומר שיש ארבעה דברים שהוא לא ידע, אחד מהם זה דרך גבר בעלמה. היו לו אלף נשים, אבל הוא לא הצליח להבין איך זה קורה בין איש לאישה. זה עניין כל כך עליון שהאדם חושב שיש לו בו הרבה נגיעה, אבל אין לו. אז אני בתור אחד שלא היו לו אלף, מצטרף אליו בזה. אני חושב שהקדוש ברוך הוא רוצה שנאמין באהבה, כי בלי לאהוב מישהו או אנשים באופן כללי, לא תטרח הרבה לעשות למענם. אז כן, נראה לי שאני מאמין באהבה.
על הבמה עם ביבי
אחרי התוצאות של המדגמים בבחירות 2015, כשהליכוד ניצח, קיבלתי טלפון בהפתעה, "בוא עכשיו לגני התערוכה, יש מסיבת ניצחון", הקפיצו אותי. אפילו נגן לא הצלחתי להשיג מהרגע להרגע, והיחיד שמצאתי, הביטחון לא נתן לו להיכנס. הופעתי והתרגשתי מאוד. כשאני מאמין במשהו אני עושה אותו, לא חשבתי אם זה נכון או לא נכון לי, אם ייקחו או לא ייקחו אותי אחר כך להופעות.
אבל אנחנו חיים במדינה מטורפת. אז אין ספק שגם אני אזוז כשיש רוח. בבחירות האחרונות הווליום הפוליטי שלי כבר לא היה אותו דבר. פעם אהבתי להיות ראשון וצודק. אבל היום ברוך השם גם אמנים מדברים, אני את שלי עשיתי. בדיעבד הרגשתי שהתפקיד שלי הוא פשוט לצעוק. להיות אמן ימני? התפקיד שלי היה להיות אמן שמדבר, עזבי ימני. גם שם, כמו בתשובה שלי, התחלתי ממקום גבוה מדי ועכשיו אני עייף.
גם פסיכולוגים אמרו לי שאני עושה דברים כדי לקלקל לעצמי. למשל, לפני אלבום שהולך להצליח, הייתי עושה פרובוקציה אבל לא ממקום מודע. אנשים אמרו לי, "אל תכתוב את זה, אתה הולך להרוס לעצמך", ולא הקשבתי. כאילו שהייתי אחוז במשהו. אני לא מתחרט על שום דבר שאמרתי, זה מה שחשבתי שנכון לעשות אז, אבל החכמתי. היום יש לי אחריות כלפי שני הילדים שלי, אני צריך להתנהג בצורה יותר חכמה.
שולי רנד
פעם ראיתי את שולי רנד מדבר באיזה ראיון, היו לי שירים ואמרתי, "וואלק, זה הבן־אדם עם הקול למה שאני כותב עכשיו". הוא בכלל לא היה זמר אז. נסעתי לירושלים, בחוצפתי הגעתי לשולי הביתה, דפקתי לו בדלת ואמרתי לו שהוא זמר. הוא אמר שהוא לא, מה פתאום. התעקשתי שכן. בסוף החלטנו שנעשה ניסיון, והוא נכנס והתאהב כמו מטורף. הוא התחיל להבין שהוא לא רק זמר, הוא גם כותב, אז כל יום הוא הגיע עם שיר חדש, ואת השירים שלי הוצאתי משם, וככה נהיה האלבום 'נקודה טובה'.
לפני המפגש עם שולי, היה האלבום שכתבתי לגידי. הרגשתי בשמיים כשנפגשנו באולפן והוא לקח את כל מה שכתבתי ושר אותו כמו גידי. זה קיבל צורה של מה שחשבתי ודמיינתי. זה היה האלבום הראשון שכתבתי כפרויקט למישהו אחר. לא חשבתי לרגע אשכנזי, לא אשכנזי, חשבתי רק על זה שיש חומר טוב ויש זמר טוב. עבדתי אחר כך גם עם גלי עטרי שפנתה אליי, כתבתי לה שירים, עם שיר לוי, ישי לוי, מורן אהרוני שהיום מככבת ב'כוכב הבא'.
הגל החדש
פעם הרמתי לאריק איינשטיין טלפון, ביקשתי שיעשה איתי שיר. זה היה בתקופה שהוא כבר לא יצא מהבית. הוא אמר לי, "אתה אחושרמוטה חוצפן", אבל בצחוק. "אתה עכשיו אריה, זה הזמן שלך, תעשה את זה, אני כבר זקן". בסוף עשיתי את זה עם יהורם גאון.
ואז הגיע הגל של האמנים החדשים, חנן בן ארי, ישי ריבו, נתן גושן, אמיר דדון. לא כתבתי להם שירים אבל עשיתי דואט עם ישי. בעצם הגענו לדור של אמנים שגדלו על השירים שלי. ואת השיר האחרון שלי, 'תמיד אותו דבר', נתן גושן כתב. זה מעולה, כי אני ממשיך לכתוב ואנחנו כולנו משתפים פעולה, מתארחים בהופעות, ואני מרגיש שיש עכשיו חוט ששייך לכמה דורות. אני אוהב אותם. בדור החדש יש יותר קלילות באופי, משהו יותר פתוח לדברים, הדור הקודם היה קצת יותר סגור, כל אחד רצה להיות עצמו. זה משעמם בסופו של דבר להיות רק עצמך. אני מרגיש היום הרבה יותר קליל, עושה דברים שבחיים לא עשיתי, להתארח בהופעות למשל. 'ניצחת איתי הכל' עם אמיר דדון וישי ריבו התפוצץ עכשיו. באתי כאחרון האנשים, לתת לו נשיקה, לשמוח ולעשות איתו כמה שירים, ואז הבנתי שזו גישה נכונה, לבוא בכיף ואז קורים דברים על הבמה. לא מזמן התארחתי ב'בלה בלה', וב־31.1 בצהריים, ארקדי דוכין וברי סחרוף יתארחו אצלי בהיכל התרבות.
הפוליגרף
לפני כמה שנים הלכתי להיבדק בפוליגרף. סיפור שהיה מונח אצלי בראש והרגיש כמו חלום, אז הלכתי לוודא שאני בסדר, שלא המצאתי את זה, שאני כן זוכר. זכרתי איזה מבוגר רשע, אני לא יודע אם הוא חי היום בכלל, הוא צריך להיות זקן אימים, והוא היה… קשה לי קצת לדבר על זה. אונס לא עברתי ברוך השם, אבל לא הייתי הילד היחידי בסביבתו שאכל אותה. הוא גם ישב על זה בבית סוהר. פעם אחת ראיתי שהוא מחבק איזה ילד, ושאלתי את הילד אם הוא מחבק אותו כל הזמן, והילד אמר שכן. ואז האיש לקח את הילד לצד ואמר לי, "אני הולך איתו לאימון אישי, אתה תבוא בשבוע הבא". כשחזרתי הביתה שאלתי את אמא שלי מה זה אימון אישי. מזל שאבא שלי שמע את זה ומנע מזה לקרות. בגלל זה אני יותר מרגיש שניצלתי מאשר שקרה לי משהו. הלכתי רחוק עם הדמיון שלי לגבי מה שהוא עשה לילדים אחרים. אחרי הפוליגרף הוקל לי, כן, אמרתי, "סבבה, מגניב, אני לא כזה דפוק, הכל טוב". יאללה, עוד דבר לסלק מעצמי.
להירגע
כבר כמה אני שנים לוקח ציפרלקס בבוקר, ואם חלילה יש לי חרדה או משהו, אז יש לי כדור בשביל זה. אבל זהו. בזמנו העפתי את הציפרלקס אבל הרופא אמר שעשיתי טעות, והוא צדק. החלטתי דברים לבד, כמו תמיד, חשבתי שאני רופא, ואחר כך לא הרגשתי טוב. הייתי מחליט בעצמי ושילמתי על זה.
אני מקבל גם 30 גרם קנאביס רפואי ממשרד הבריאות בחודש. פעם הייתי מביא אותו מאבן גבירול בתל־אביב, אבל עברתי למשלוח (צוחק). מיליון אנשים מחכים שם בתור ואנשים מברכים אותך כי הם לא יודעים למה אתה שם. קנאביס מקבלים מכל מיני סיבות. "שאלוהים ישמור אותך, אני מקווה שתהיה בריא, שהכל בסדר", הלכו להכי־הכי גרוע. אמרתי שהכל בסדר. וכן, יש פה סלפי שם סלפי, אבל זה לא מביך בכלל, אני מצטלם.
מכור זה לכל החיים. השאלה אם אתה פעיל או לא. צריך רק אלמנטים שיעוררו לך את המחלה חלילה. בדרך כלל זה בריחה. אבל החלטתי שאין לי יותר ממה לברוח, ואם אין ממה לברוח אז לא צריך כוסית ערק בבוקר. אז עכשיו אני פותח את הבוקר עם קפה, כמו כולם. אמנם מעשן ג'וינט עם הקפה כי אני מאוד אוהב להתחיל איתו את הבוקר, אבל זהו, אחר כך יום רגיל.
ההזמנה לשיר בבית הנשיא השבוע
אני מייצג את עם ישראל ועושה את זה בגאווה גדולה, כמו שטסתי להופיע בפולין ונסעתי להופיע באו"ם. אני לא סוגר מעגלים, אני בא בשביל המטרה המקודשת הזאת, וגם ב־2014 כשמישהו החליט מה שהחליט (הנשיא ריבלין ביטל את ההופעה, בעקבות השיר 'אחמד אוהב ישראל' - א"ב) התגובה שלי הייתה ממש ממש ממש יפה ולא כועסת.
השחקן
לוהקתי לסדרת פשע שמבוססת על סיפורים שקרו לפני 30 שנה ויותר בבאר־שבע, ומפיק אותה יואב גרוס. הזמינו אותי לאודישן להיות אבא של בחור שמתחיל להשתלב בעולם הפשע. ואני אבא נרקומן שלא רק שלא מפריע לבן שלו, אלא מאוד בעד. מתחילים לצלם בתחילת מרץ. איך זה לשחק? לדעתי בחרו אותי כי זה לא כזה לשחק. מדובר בבחור בן 45 שעבר סמים, אז אני מדבר רגיל וזה פשוט עובד. זה הסתדר להם (צוחק).
יוסי בניון
פעם באמת האמנתי שלא אשרוד. יום אחד קמתי בבוקר והרגשתי משהו בפה, זז, אז תלשתי שתי שיניים. כשהגעתי לרופא הבנתי שיש שם הרבה בעיות. אבל היום אני רואה הזדקנות בתור תוספת בינה, אני חולה על זה. אני מקבל את ההזדקנות באהבה כי אף פעם לא הייתי מאלה שפעילים ספורטיבית. לא ניצלתי את הנעורים שלי לפעילות. אני עדיין אותה גרוטאה. תני לי כדור ואני אקפיץ אותו 200 פעם, זה כן. אבל את הכדורגל השארתי בשביל בן דוד שלי יוסי בניון, עדיף (צוחק). הלהתאמץ, זה מה שהפחיד אותי. הייתי שחקן מעולה! פצצה, עד הרגע שבו אמרו שאסור לעשן.
מורכבות
הרבה פעמים ניסיתי להסביר לאנשים: אני עבדתי עם ערבים, ניגנתי ואני מנגן עם ערבים, אכלתי עם ערבים. אבא שלי היה לוקח אותי כשהייתי ילד, היינו עוברים את המחסום כי היה להם עוצֶר, והוא היה נותן לעובדים שלו כסף על החשבון שלא ייתקעו. זה האבא הליכודניק שלי. אני שונא שמאלנים? כשהופעתי עם 'נטשה', אני זוכר את ליאור אשכנזי, ה"שמאלני", רץ ומחבק אותי, ואני רצתי וחיבקתי אותו. יש תמיד סוג של אנשים שהם ככה, או־או: או שאתה דתי או שאתה כופר, או שאתה הומו או שאתה שונא הומואים. אין להם מציאות. "חזר בתשובה" או "חזר בשאלה". שאנשים יחיו ויבינו שזה לא ככה. זה כמו שאישה תצטלם איתי ותניח לי יד על הכתף, וזה שהצטלמתי איתה ככה ולא נתתי לה נגיחה לפרצוף - אז זהו, יגידו שאני לא דתי, אני מחבק נשים, אני חבקן. מספיק לעשות תנועה אחת וזהו.
המוות והחיים
העניין איתי ועם המוות, זה שעכשיו טיפה הפסקתי לחשוב עליו. פעם הוא היה חלק מהחיים שלי כל יום, מהבוקר עד הערב, כל הזמן הייתי חושב עליו. כל הזמן. זה משהו שנולדתי איתו, איזו חרדה, מאז ומתמיד. מה יהיה, יש עולם הבא? לאן הולכים? למה זה מת ולמה ההוא. חוקר. אבל אני בהפסקה. הבנתי שצריך להתרכז בלחיות. זה להיות דתי למשל, ובחרת בחיים, להתעסק בחיים. אולי זאת השלמה, לא יודע, אולי העובדה שהכל עובר, כולל אני, אז מה כבר יש לקטר?
