ה התחיל בשם. כמו הרבה נשים מהדור שלה, אמא של לארה פרסקוט הזילה דמעות בזמן הצפייה ב'דוקטור ז'יוואגו' והחליטה לקרוא לבתה על שם הגיבורה. לארה הילדה צפתה בסרט כמה פעמים עד שהכירה כל שורת דיאלוג, כל עפעוף או חיוך של הדמות שגילמה ג'ולי כריסטי. בבית היא הייתה מתגנבת לחדר השינה של הוריה ושולפת מהארון את תיבת התכשיטים של אמא שלה, שניגנה את נעימת הנושא של הסרט שהפכה ללהיט חתונות ונשפי פרום. את ספרו של בוריס פסטרנק, עליו התבסס הסרט, פרסקוט קראה לראשונה בתיכון וחזרה אליו שוב ושוב בחייה הבוגרים.
האקדח מהמערכה הראשונה הופיע שוב ב־2014, בזמן שעבדה בוושינגטון כיועצת פוליטית של מועמדים דמוקרטיים. אבא של פרסקוט שלח לה כתבה מה'וושינגטון פוסט', שתיארה איך בשנות השיא של המלחמה הקרה הסי־איי־איי השתמש ב'דוקטור ז'יוואגו' כמכשיר תעמולה שנועד לערער את המשטר הקומוניסטי בברית־המועצות.
"עבדתי בקמפיינים, הייתי מעורבת בכתיבת תשדירים ותכנים שנועדו לגרום לאנשים להצביע עבור המועמד שלי. ואז הבנתי שהסי־איי־איי עשה אותו דבר 60 שנה קודם לכן", היא אומרת בשיחת טלפון מביתה באוסטין, טקסס. "הדברים הכי משמעותיים בחיים שלי הצטלבו פתאום בנקודת הזמן הזאת - הרומן, השם שנתנו לי, העבודה בפוליטיקה - והחלטתי לצלול לתוך הנושא הזה, לברר מה בדיוק היה שם".
פרסקוט קראה כל מה שאפשר על התקופה - ממסמכים סודיים לשעבר שהותרו לפרסום, דרך חומר היסטורי מתועד על המלחמה הקרה, ועד האוטוביוגרפיה של אולגה איווינסקאיה, המאהבת של פסטרנק, מי שסיפקה השראה לדמותה של לארה ('בשבי העיתים: חיי עם פסטרנק'). המידע שנאסף התחבר לדמיון הפרטי של פרסקוט ברומן החדש 'הסודות ששמרנו', שיוצא עכשיו גם בעברית (הוצאת מודן, בתרגום לי עברון).
כפי שלמדה במהלך התחקיר, לאורך שנות ה־50 וה־60, הסי־איי־איי, הגוף שהיה אחראי לביטחונה של אמריקה ונועד לבלום את התפשטות הסכנה האדומה ברחבי העולם, תיפקד גם כסוכנות לתיווך יצירות תרבות מאחורי מסך הברזל. הסי־איי־איי יזם ומימן סיבובי הופעות של מוזיקאי ג'ז, תערוכות של אמנים אבסטרקטיים (ביניהם ג'קסון פולוק) והופעות מחול מודרני באימפריה הסובייטית ובמדינות הלוויין שלה - אבל התמקד בעיקר בהפצת ספרים שנאסרו לפרסום על ידי השלטון במוסקבה, כאלה שיכלו לערער את המוסכמות הקדושות של הקומוניזם. לצורך העניין הקימו אנשי הסוכנות גם בתי הוצאה משלהם וייסדו מגזינים ספרותיים שישמשו להם חזית.
"הסוכנות נעשתה מעין מועדון ספרותי עם תקציב שחור", כותבת פרסקוט בספר. "היא קסמה לסופרים ומשוררים יותר מערבי קריאה עם יין בחינם. נכנסנו עמוק כל כך לעסקי ההוצאה לאור, עד שאפשר היה לצפות שנקבל נתח מהתמלוגים. הם דנו ביתרונות של העמדת 'חוות החיות' של אורוול במרכז המשימה הבאה, לעומת 'דיוקנו של האמן כאיש צעיר' מאת ג'ויס. ומצד שני, היה 'ז'יוואגו'. המשימה הזאת, שסווגה תחת שם הצופן AEDINOSAUR, הייתה המשימה שתוכל לשנות הכל".
מה בעצם הם ניסו להשיג?
"זאת הייתה מלחמה קרה גם תרבותית, כשהאמנים עצמם בדרך כלל לא היו מודעים לשימוש שנעשה ביצירות שלהם. המטרה הייתה להראות לרוסים מה אנחנו, האמריקאים, מסוגלים לעשות, ואיך ההישגים התרבותיים שלנו תלויים במערכת הפוליטית שלנו וגם משרתים אותה. 'דוקטור ז'יוואגו' - שנאסר לפרסום בברית־המועצות ותואר במזכר הפנימי כ'יצירה הספרותית הכופרת ביותר מאת סופר סובייטי מאז מותו של סטלין' - היה פרויקט שהושקע בו מאמץ מיוחד, משום שחלק מהעלילה מתרחש בזמן מהפכת אוקטובר, ולכן יש בו כדי לערער את השיטה הקומוניסטית עצמה".
איך בדיוק?
"זאת שאלה טובה, כי ממרחק הזמן באמת קשה להבין מה בדיוק המסר החתרני שיש ברומן הזה. שנים מאוחר יותר הודה גם חרושצ'וב, שאחרי שקרא את הספר הוא לא הבין על מה הייתה המהומה. כנראה שהשלטון עָיין את הספר בגלל שהגיבורים של פסטרנק מביעים עמדות שונות כלפי המהפכה ומלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה. יש ביניהם כאלה שתומכים במהפכה ואחרים שחייהם נהרסו בגללה. זה לא עלה בקנה אחד עם הגישה הרשמית, שהתירה רק עמדה אחת, ללא לבטים או ביקורת. אבל מעבר לביקורת ישירה, פסטרנק מדבר על הסכנה שבחשיבה קבוצתית ומדגיש ערכים כמו אינדיבידואליזם ושאיפה לחופש. מה שמעסיק אותו הוא האדם הבודד, על החיים הפנימיים והמאבקים שלו, במקום הקבוצה, הקהילה, שעומדת בלב הדוגמה הקומוניסטית".
'דוקטור ז'יוואגו' הוא ללא תחרות ספרו הבולט והמצליח ביותר של בוריס פסטרנק, שהיה ידוע ברוסיה בעיקר כמשורר. פסטרנק, יליד 1890, בן למשפחה יהודית, התחיל לכתוב את הרומן עוד בשנות ה־20 של המאה שעברה, והמשיך ללטש אותו בעשורים הבאים. גיבור הספר, יורי זי'וואגו - האלטר אגו של היוצר - הוא רופא ומשורר הנקרע בין שתי נשים שאוהבות אותו, לארה וטניה, ויוצא למסע ברחבי רוסיה בניסיון למצוא מפלט מהאלימות והייאוש של המהפכה. הספר, שמשלב בין הריאליזם ההיסטורי של המאה ה־19 להגיגים פיוטיים על אמונה דתית, משמעות החיים וכוחו של היחיד לעמוד מול פגעי הגורל, כולל מספר עצום של דמויות, התרחשויות עלילתיות סבוכות וצירופי מקרים גורליים שחלקם - כמו שהביקורת של זמנו בהחלט הבחינה - מופרכים. מפיקי הסרט, שיצא ב־1965, בכיכובו של השחקן עומר שריף, נאלצו לדלג על הרבה מהאירועים שבספר בשביל להצליח לדחוס את סיפור האהבה הטרגי בין יורי ללארה לשלוש שעות.
"השירה הלירית של פסטרנק גאונית לגמרי, אבל הוא החליט פתאום שהשירה מיצתה את עצמה וצריך להתחיל לכתוב רומנים, כמו טולסטוי", מסתייג פטר קריקסונוב שתירגם את 'דוקטור ז'יאווגו' לעברית (2006). "יש בספר קטעים ארוכים מדי ולא הכל כתוב באותה מידה של ברק. כך או כך, בסיטואציה הסובייטית, האידיאולוגיה והספרות הן תאומות זהות, כך שברגע שסופר בוחר לעסוק בהיסטוריה של רוסיה, הוא נוגע בתחום אסור מלכתחילה".
פסטרנק השלים את 'דוקטור ז'יוואגו' ב־1955, חמש שנים לפני מותו מסרטן ריאות. הוא חילק את חייו בין אשתו ואם ילדיו, זינאדה, לאהובתו, אולגה איווינסקאיה, ששימשה לו גם כמזכירה, עוזרת אישית ויועצת סתרים. פסטרנק שרד את הטיהורים הפוליטיים של שנות ה־30 ואת הקמפיין האנטישמי של סטלין בתחילת שנות ה־50. הוא איבד לטרור הסטליניסטי כמה מחבריו הקרובים, בהם המשוררים אוסיפ מנדלשטם ומרינה צווייטווה, אבל איכשהו לא נשלח לסיביר גם כשהחלו להופיע ברוסיה קטעים מהרומן שהודפסו במכונת כתיבה ועוררו את תשומת הלב של השלטון. דווקא איווינסקאיה היא זו ששילמה את המחיר הכבד ביותר על נאמנותה לו. היא נשלחה למאסר בגולאג כחלק ממסע הלחצים שהופעל על פסטרנק לזנוח את ספרו הלא־רצוי, ונאסרה שוב אחרי שהספר יצא במערב.
את החלק הרוסי של 'הסודות ששמרנו' פרסקוט מעגנת סביב דמותה של איווינסקאיה. בזמן שהיא מקריבה עבורו קורבנות, פסטרנק עצמו מתואר בספר כטיפוס אנוכי למדי. "כמו הרבה יוצרים גאונים, היצירה הייתה מבחינתו הדבר הכי חשוב", פרסקוט אומרת. "חשובה יותר מהמשפחה, מהילדים, וגם מהאישה שאהב".
ובכל זאת יש לפסטרנק כמה נקודות זכות. הוא תמך כספית בבני משפחה של אנשים שנשלחו לגולאג ולא פחד להתערב אצל השלטונות לטובת מכרים שהואשמו בפשעים פוליטיים. הוא סירב להצטרף להוקעה הפומבית של המשוררת אנה אחמטובה והסאטיריקן מיכאל זושצ'נקו, והוענש בשל כך בהרחקה מאיגוד הסופרים הסובייטים. כשסטלין מת, ב־1953, רעייתו זינאדה דחפה אותו לכתוב הספד לזכרו, בציפייה שאקט כזה יסייע לשקם את מעמדו ויחזיר למשפחה כמה מהפריבילגיות שאיבדה, אבל פסטרנק סירב.
הציפייה שהצנזורים של השלטון ירפו מעט מאחיזת הברזל שלהם בשנות ההפשרה הפוליטית שאחרי מות סטלין לא התגשמה, ופסטרנק כבר השלים עם העובדה שיצירת חייו לא תראה אור. למזלו, מו"ל ממילאנו, ג'אנג'קומו פלטרינלי, הצליח להשיג עותק של הרומן באמצעות שליח שעבד במחלקה האיטלקית של רדיו מוסקבה, והתלהב. בנובמבר 1957 הופיעה גרסה איטלקית של 'דוקטור ז'יוואגו' (שעלתה לפלטרינלי בהרחקה מהמפלגה הקומוניסטית בארצו).
כאן נכנסו לתמונה חובבי הספרות הלהוטים של הסי־איי־איי, שהשיגו עותק של הספר ומימנו גרסאות מתורגמות שלו בשלל שפות, בהן רוסית. האמריקאים בחרו ביריד הספרות העולמי שנערך בבריסל ב־1958 כזירה המרכזית להפצת הגרסה הרוסית של 'ז'יוואגו'. גם לברית־המועצות וגם לארה"ב היו ביתנים באירוע, אבל כדי להרחיק את עצמם מהמיזם, האמריקאים השתמשו בביתן של הוותיקן ונעזרו בשני סוכנים שהתחזו לכמרים קתוליים כדי לחלק עותקים למבקרים דוברי רוסית - רובם אינטלקטואלים, עיתונאים ופונקציונרים אחרים שביקרו ביריד (ליתר ביטחון, הספר הודפס בגרסת כיס, מבלי שהכריכה שלו תרמוז על התוכן המסוכן שבפנים). אלה בתורם העבירו אותו לקרובים ומכרים בבית, שהמשיכו להפיץ את הספר מיד ליד. תוך חודשים ספורים, עותקים של 'דוקטור ז'יוואגו' היו הפריט המחתרתי הפופולרי ביותר באימפריה הסובייטית, יחד עם סינגלים של אלביס וחוברות פורנו.
כיאה לרוח הזמן הנוכחית, את המידע על מה שהתחולל בסי־איי־איי בחרה פרסקוט למסור דרך קולן הנשי, הקבוצתי, של הכתבניות שעבדו במטה הסוכנות בוושינגטון. אלה שהיו שותפות שקופות לסודות הביטחוניים הרגישים ביותר של אמריקה, והכירו מקרוב את פרטי משימת התרגום וההפצה של 'דוקטור ז'יוואגו'. "לפעמים פנו אלינו לא בשמותינו אלא על פי צבע השיער או מבנה הגוף: בלונדינית, ג'ינג'ית, ציצים", היא כותבת בספר. "גם אנחנו קראנו להם בשמות סודיים: שולח ידיים, ריח של קפה, שיניים. הם קראו לנו בנות, אבל לא היינו רק בנות".
פרסקוט מתארת אותן כנשים אינטליגנטיות, חלקן כאלה שמילאו תפקידים משמעותיים במלחמת העולם השנייה, ועכשיו, כשהגברים חזרו הביתה וכבשו מחדש את התפקידים המסורתיים, נדחקו לעמדות המוכרות של עוזרות ומזכירות ולפעמים מאהבות.
"הגברים היו מגיעים בסביבות עשר. אחד־אחד קראו לנו אל משרדיהם. היינו יושבות בכיסאות קטנים שנדחפו לפינות בעוד הם יושבים מאחורי שולחנות המהגוני הגדולים שלהם או פוסעים כה וכה על השטיח ומדברים אל התקרה. היינו מקשיבות. היינו מקליטות. אנחנו היינו הקהל בן האישה האחת למִזכרים שלהם, לדוחות שלהם, להערכות שלהם, להזמנות ארוחת הצהריים שלהם. לפעמים שכחו שאנחנו שם ואז נודע לנו הרבה יותר".
הספר מתמקד בעיקר בשתיים מהן: אירנה, צעירה ממוצא רוסי שנשלפת מדסק הכתבניות לטובת משימה מבצעית, וסאלי, מרגלת ותיקה שנדחקה מחוץ לסוכנות על ידי גברים שהיו מאוימים ממנה. כדי להזריק עוד קצת דרמה לסיפור היא סידרה להן רומן לסבי שמתנהל מתחת לאף של הבוסים.
"רציתי לכתוב סיפור אהבה שיהדהד את 'דוקטור ז'יוואגו' עצמו - אהבה טרגית שאסור לה להתקיים", אומרת פרסקוט. "קראתי על החיים הבלתי אפשריים של גייז ולסביות בתקופה ההיא - אנשים שפוטרו, שסבלו מאיומים, שהקריירות שלהם נהרסו בגלל הנטייה המינית שלהם. חשבתי שזה אירוני שמצד אחד הסי־אי־איי נלחם עבור חופש ודמוקרטיה, אבל פה, בבית, צלבו אנשים רק בגלל חייהם הפרטיים".
הייתה לסי־איי־איי מוטיבציה מיוחדת להתנכל לגייז ולסביות?
"הגישה הרשמית הייתה שאם האנשים האלה מחזיקים בסודות, הם ניתנים לסחיטה ועלולים לסכן אחרים במקרה שייתפסו. אבל מעבר לזה, התופעה עצמה לא הייתה מקובלת. זה נגד את הערכים האמריקאיים. המלחמה הקרה התאפיינה בפרנויה כללית שהביאה אנשים לחפש גם אויבים מבית. בשנים הקשות של המקארתיזם, הומואים ולסביות, לצד קומוניסטים, היו השעיר לעזאזל הקלאסי, ובמקרים רבים הם הוקעו כמי שחובשים את שני הכובעים. מקארתי עצמו סחט לא מעט אנשים בפוליטיקה ובהוליווד על ידי זה שהאשים אותם בהומוסקסואליות. האיום הזה היה דרך לשלוט באנשים, להשיג כוח וליצור פחד".
את מזהה משהו מהטקטיקות הישנות האלה במציאות הפוליטית של היום?
"ללא ספק. קצת אחרי שהספר שלי יצא, התחילו להיחשף בתקשורת פרטים על המעורבות הרוסית בבחירות לנשיאות של 2016. הדברים לא השתנו באמת. רק שאז ניסו להשפיע על התודעה באמצעות ספרים והיום עושים את זה דרך חשבונות טוויטר ובוטים. עבדתי בוושינגטון בסביבה גברית במשך כמה שנים וראיתי מקרוב את הדינמיקה של יחסי הכוח. זה תחום שמונע בלעדית על ידי כוח וכסף. ולמרות ששמחתי לעבוד בשירותם של מועמדים שהאמנתי בהם, האווירה הזאת של פרנויה והצורך לנצח בכל מחיר לא הייתה טובה לי. זאת הסיבה שבעלי דחף אותי להגשים את החלום שלי להתחיל לכתוב".
ב־1958 פסטרנק זכה בפרס נובל לספרות. השלטונות במוסקבה הבהירו לו שאם ייסע לסטוקהולם לקבל את הפרס, לא יהיה לו לאן לחזור. פסטרנק שלח לוועדת הפרס מכתב תודה אבל לא תודה. "הוא היה מאוד גאה שנבחר ומאוד רצה לקבל את הפרס. זה תמיד היה במודעות שלו - שמו הוזכר כמועמד שנים קודם לכן בזכות השירה שכתב. אבל הלחץ מלמעלה הכריע אותו", אומרת פרסקוט. "הוא היה נתון תחת מעקב, סבל מהשמצות בעיתונים, היו איומים על חייו. גם אולגה אמרה לו שכדאי לוותר. היא ידעה היטב שהיא זו שעלולה שוב לשלם את המחיר".
שנתיים אחרי שוויתר על הנובל, כשהוא נהנה במערב ממעמד של סלב וסמל של חופש אמנותי, פסטרנק נפטר. הוא היה בן 70. דבר מותו פורסם בידיעה קטנה בעיתון ספרותי, אבל אלפים נהרו ללוויה שלו. שתי הנשים שבחייו, אולגה וזינאדה, היו שם ושמרו על מרחק בטוח זו מזו. עברו כמעט 30 שנה עד ש'דוקטור ז'יוואגו' יצא באופן רשמי בברית־המועצות וסילוקו של פסטרנק מאיגוד הסופרים בוטל. ב־1989 בנו קיבל את פרס הנובל של אביו. מאז, 'דוקטור ז'יוואגו' הוא אחד הספרים הפופולריים ביותר במולדתו. תלמידים נבחנים עליו בבגרות, ולפני כמה שנים שודרה בטלוויזיה הרוסית מיני־סדרה שמבוססת על הרומן.
גם 'הסודות ששמרנו', ספרה של פרסקוט, תורגם לרוסית - מה שלא ממש מצא חן בעיני אנה פסטרנק, בתה של אחייניתו של הסופר, שכתבה ספר על סיפור האהבה בין הדוד־רבא המפורסם שלה לאולגה איווינסקאיה. אנה פסטרנק הגישה תביעה נגד פרסקוט והמו"ל האמריקאי שלה, בטענה לפלגיאט. "קיבלתי החלטה לא לדבר על זה", אומרת פרסקוט עכשיו. "קראתי את הספר של אנה פסטרנק ופגשתי אותה במהלך התחקיר כמה חודשים לפני שהספר שלי יצא. המידע שמופיע בספר שלה קיים בעוד הרבה מקורות, ומה שאני עשיתי זה לתת לאירועים ההיסטוריים טיפול בדיוני. אם אפשר ללמוד משהו מהסיפור של 'דוקטור ז'יוואגו', הוא שלאף גורם - אדם פרטי או ממשלה - אין בעלות על ההיסטוריה". •
"קצת אחרי שהספר שלי יצא, התחילו להיחשף פרטים על המעורבות הרוסית בבחירות לנשיאות של 2016. הדברים לא השתנו באמת. רק שאז ניסו להשפיע על התודעה באמצעות ספרים והיום עושים את זה דרך חשבונות טוויטר ובוטים"
סוכנים אמריקאים התחזו לכמרים קתוליים כדי לחלק עותקים לדוברי רוסית ביריד הספרות העולמי בבריסל. תוך חודשים ספורים, עותקים של 'דוקטור ז'יוואגו' היו הפריט המחתרתי הכי פופולרי באימפריה הסובייטית, יחד עם סינגלים של אלביס וחוברות פורנו
