פה גדול
כמו שעון, אחת לשש שנים, כבר 30 שנה, מתכנסים אהד פישוף, רם אוריון ואסף גברון כדי ליצור יחד מוזיקה תחת השם 'הפה והטלפיים'. רגע לפני שהם ייפרדו עד 2025, הם מספרים מה יקרה כשהם יהיו זקנים מדי לרוקנרול, מסבירים למה העצב באלבומים שלהם זה מה שמציל אותם, ועדיין מסרבים להצטלם כמו בני־אדם
והרי החדשות: גם אהד פישוף התרכך. בשעתו, עם הוצאת האלבום הרביעי של 'הפה והטלפיים', אמר לעבדכם: "אני במקומך לא הייתי מראיין אותנו. אולי את שלומי שבת. או זאב נחמה". שני אלבומים ותריסר שנים הלאה, והוא כבר נשמע פחות נחרץ. בדרכו. "מבחינתי להוציא את האלבום החדש זה הדבר הכי חשוב", הוא אומר. "כל מה שמסביב פחות חשוב. אפילו לא מאוד אכפת לי אם אנשים לא ישמעו אותו". לא מה שציפיתם מראיון השקה טיפוסי.
אז 'הפה והטלפיים' משיקים אלבום חדש. לטעמי, היפה בכל אלבומיהם עד היום. הוא מצחיק והוא ילדותי והוא פופי, ובאותה המידה, משוחה עליו שכבה של עצב, אובדן וחוסר אונים. אבל הסיפור גדול מזה. מה שהתחיל בגיל 20 לערך הפך עם השנים לפרויקט מעורר השתאות: שלושה חברים שהחליטו להיפגש אחת לשש שנים, ליצור יחד, ללכת איש־איש לדרכו - ואז לשוב ולהיפגש. באופן מפתיע, הם עומדים בזה.
קצת מסגרת, לרבים שעדיין לא מכירים. 'הפה והטלפיים' היא להקת רפאים של אהד פישוף, רם אוריון ואסף גברון. פישוף, תכף 50, היה פעם משיח האינדי המקומי, במיוחד הירושלמי, עם 'נושאי המגבעת', ההרכב שהפך לאגדה. במקביל גם זרח ככותב התרבות המבריק ביותר בסביבה, וכל זה בגיל 17. עד שכהרגלו, חתך מכל זה בחדות אל עבר עולם המחול והתנועה, ובנוסף גם פרפורמנס, וידיאו והוראה. אוריון, 52, היה לתקופה חבר ב'נושאי המגבעת', ומאז ועד היום, כשם אלבום הסולו הראשון שלו, הוא 'גיבור גיטרה'. אמיתי. חבר ביותר מדי הרכבים מכדי שהוא עצמו יזכור, מנגן, מפיק, והיום גם סנדקם של כל הצעירים שחולמים, שניסו פעם להיות כמותו. גברון, 51, חבר ילדות של פישוף, הוא סופר מוכשר (מאחוריו שמונה רומנים, בהם 'תנין פיגוע' ו'הגבעה', ואחד בדרך, הפעם אישי) ומתרגם מעולה.
בשנת 89' הוציאו השלושה תחת השם 'הפה והטלפיים' את אלבום הבכורה, בעצם קסטה בעטיפה צהובה, 'בין הים והביצות'. 23 דקות של כמה שירים אבסורדיים, ייחודיים בנוף המקומי. די מהר הפכה גחמת הרגע, האווילית־משהו, לקוד מחייב. עיקרו: פעם בשש שנים הם נפגשים להקליט אלבום, ללא הברזה וללא פשרות.
במשך השנים עקרונות אחרים הלכו והתווספו ל"קוד". למשל, רוח הקלטה ראשונית רעננה; הקלטה ביתית, זולה ומהירה, תוך שימוש ניכר באורגני 'קסיו' (זוכרים?); בכל אלבום יהיה שיר על שם האלבום הקודם; השיר הלפני־אחרון בכל אלבום יהיה בעל משמעות סופנית (כמו 'שיר סיום' הנפלא); השיר החותם יהיה "גרסת כיסוי פטריוטית" לקלאסיקה ישראלית שהופכת למפגן אנרכיסטי (כמו 'גבעת התחמושת', או 'מוכרחים להמשיך לנגן' שהפך אצלם ל'מוכרחים להפסיק לנגן'); ותמיד הכל באותה עטיפה כעורה, רק בשינוי צבע.
ועוד כלל התפתח עם השנים: את ראיון השקת האלבום, יעשה הח"מ. ככה יצא. "לבילי אייליש יש עכשיו ביוטיוב סדרת ראיונות. אותו ראיון שהיא נתנה בגילי 16, 17, 18", צוחק אוריון. "אנחנו עושים אותו דבר איתך, רק במרווחי שש שנים".
ה"קוד" הזה והעמדה הבלתי מתפשרת של השלישייה אולי התקבלו בתחילת הדרך כגימיק לשמו: מה השירים האלה? מה זאת אומרת לא להצטלם? מה עם הופעות? אלא שגימיק נועד לנפח עניין של רגע, להפיק רווח זריז, בעוד ש'הפה' היא להקה שמתקיימת מעבר לגבולות של זמן ומקום. להקה בלי קאמבק, יצור בעל חיי נצח. ההתרסה הכי גדולה שאפשר, כנגד החיים, הסופיים מטבעם.
"ב־93' הלכתי עם כמה חברים, בהם גם ענבל פרלמוטר, להופעה (האגדית) של ניק קייב בפסטיבל הבלוז בחיפה", נזכר אוריון. "ואז מתוך הצללים כמה ילדים קלטו אותי והתחילו לשיר את 'בג'ונגל בבנגקוק' (אחד הקטעים הדביליים־מידבקים במיוחד מהאלבום הראשון - י"נ). "ואז בפעם הראשונה הרגשתי ש'הפה' בכלל קיים!"
לשנת יציאת כל אלבום הם קוראים "שנת הפה". ומאלבום לאלבום, משהו נעשה רציני יותר. שש שנים, 2025 - איפה אהיה כשייצא האלבום הבא של הפה? האם בכלל אהיה?
× × ×
את האלבום החדש הקליטו והפיקו בשבועיים של עבודה. "שלושתנו נעשינו הרבה יותר עסוקים, עבודה וחיים ומשפחות", אומר גברון. "השבועיים האלה דורשים הרבה הכנה מראש לכן זה חִייב לוחות זמנים קשוחים, להתכונן חצי שנה מראש".
פישוף: "'הפה' הוא מאזן אימה, לא גוף גמיש ונינוח. מאזן אימה של שלושה אנשים שיכולים להפיק יחד מוזיקלית את הדבר הזה, וזהו. בהתחלה זה היה קצת אוקוורד. הרבה שנים זה פחות ככה, כי הפכנו פחות אוקוורד. שינוי טבעי בחיים".
אתה נהנה מזה?
פישוף: "זה גם נטל וגם הנאה. כשהיינו צעירים, שש שנים נראו כמו פרק זמן ארוך באופן אבסורדי. כיום זה מרגיש כמו פחות מדי זמן. זה עובר מהר, ומגיע מוקדם מדי. זה הנטל. ההנאה? מנסים לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים. אין לי שום רצון לעשות משהו אם אני לא חושב שהוא יהיה טוב. אבל מבחינתי, זה שהאלבום יהיה טוב, הוא לא הדבר הכי חשוב. הדבר הכי טוב זה שהוא פשוט יהיה. כי הדיסק שלנו הוא מול הנצח. והמחויבות היא לא כלפי הרגע. צריך לשפוט הכל ממעוף הציפור. זו עמדה שמאפשרת לי להיות יותר שווה נפש".
התחייבתם לעשות את 'הפה' עד שתגיעו לגיל 80. ואז תיתנו לזה למות?
אוריון: "העלינו כבר את הרעיון שהילדים של אסף ואהד ימשיכו את זה".
פישוף: "לא, לא, לא, אני לא מוריש לילדים שלי תיקים!"
גברון: "אולי נעשה אודישנים למי שיחליפו אותנו. אנשים שיהיו מוכנים לקחת את זה".
פישוף: "מצידי? שיעשו משהו אחר לגמרי, אבל שימשיכו את 'הפה'. עקרונית, 'הפה' צריך להמשיך, בכל תנאי".
גברון גר בצפון תל־אביב, אב לשתי בנות. אוריון, בדרום העיר, רווק פנוי, בלי ילדים. פישוף נשוי, שני בנים, הזעיר בן שנה וחצי. "שלושתנו נמצאים אמנותית בעולמות שונים", אומר פישוף. "הרעיון של 'הפה' הוא לייצר משהו יותר חזק מכל הכוחות האלה. מקום שמאפשר את המפגש. וכשאתה מגיע, אתה פותח את הדלת ואתה אומר, 'וואי, הנה שוב פעם אנחנו פה יחד!"
זה נורא רומנטי, 30 שנות חברות ומחויבות. אני לא זוכר עם מי בכלל הסתובבתי לפני 30 שנה.
פישוף: "זה באמת המון זמן. אבל 'הפה' הוא אנטי־נוסטלגי. כי נוסטלגיה חייבת שמשהו ייגמר".
אוריון: "אני כבר חושב על צבע העטיפה של האלבום השביעי".
אתם קשים עם רגשות, מה.
אוריון: "תשמע, ב־89' או 95' חשבנו שאנחנו רוצים להיות רציניים, אבל זה היה פשוט רעיון די מצחיק".
פישוף: "יש בזה משהו דבילי לחלוטין".
אוריון: "וגם עצוב. כל האלבומים של 'הפה' עצובים".
פישוף: "וזה מה שמציל אותנו. אם הם לא היו עצובים, זה היה מאוד מעצבן וטרחני".
אז דווקא בתור האנטי נוסטלגיקן שאתה, תן לנו איזו תמונת "פה" מ-30 השנים האחרונות.
פישוף: "באלבום השני, 1995, כולנו היינו בלונדון. לא היו לנו אורגנים. היתה אופציה, שאסף גילה כמובן, ברשת מוצרי החשמל 'דיקסון', לקבל החזר מלא של כסף אם אתה מחזיר תוך פחות שבוע. אז לקחנו אורגן, הקלטנו אלבום. והחזרנו בזמן".
× × ×
ב'קו המשווה', השישי, הפעם בעטיפה כחולה, עשרה שירים, 37 דקות, כל סעיפי הקוד נאכפו בקפדנות. ובכל זאת, דברים מהחיים, הדבר הסורר הזה שאי־אפשר לתכנן, התגנבו פנימה. למשל, הגירושים של גברון לפני שלוש שנים מהדהדים בשיר הפתיחה, 'א' זו אהבה', משירי האהבה השבורה הכי מרגשים שיצאו כאן. "א' זו אהבה. ב' זו בגידה. ג' זה הגשם, שיורד עכשיו בפנים. ד' זו הדלת שנטרקה". גברון מלעלע בגרונו ומבקש שנתקדם.
השיר שנושא את שם האלבום הקודם הוא 'תחת 2'. יש להם בכלל פטיש לדבר הזה, שמופיע גם בשיר 'תנ"כת', שנולד בעקבות פרק מספר 'במדבר'. על מצע של גיטרות מתגלגלות, גברון קורא תיאור של מסעות בני ישראל עד להגיעם אל, ובכן, תחת. "היו לנו עוד הרבה רעיונות לתחת", מחייך גברון. "למשל, לעשות את 'תחת שמי ים התיכון' של שלמה ארצי ולהוציא את רוב המילים האחרות", מפרט אוריון.
שיר נהדר נוסף הוא 'אנטי־אהבה', שאת מילותיו קיבלו במיוחד מהסופר האמריקאי מייקל שייבון, ששמע ואהב. "לכל זיון את מתייחסת כמו לפרידה, את רואה את העולם באינפרה אדום", תירגם גברון, "המשיכי לעוף אנטי־גיבורה. דממי את האנטי־פריז. דרדרי אותו לאפס, והמשיכי לתת לי את האנטי־אהבה". השיר הסופני, 'אין', לטעמי גם הוא מהפסגות שלהם. לגרסת הכיסוי הפטריוטית הפור נפל על 'עם אחד' ('עם שיר אחד'). קאבר תמים שהולך ומאבד את שפיותו, במשך שמונה דקות פלוס, עד לפורענות רועשת של סוף העולם.
אז מה, "גלים שחורים מאיימים עלינו, שלא ידענו כמותם אף פעם"?
פישוף: "אלה שאלות שישראלים מאוד עסוקים בהן, 'עכשיו גרוע, אתמול היה פחות'. אבל זה לא מאוד משנה. כמו למדוד לאדם חום, עכשיו 39 או 40? - בכל מקרה אתה חולה. בגדול, הסיפור במקום הזה הוא אותו סיפור, לטוב, לרע או לרע־יותר. וזה יכול להיות גם מנחם".
יש לכם כבר שישה אלבומים, כ־60 שירים. אולי תופיעו סוף־סוף?
אוריון: "לא. חשבנו, נשאלנו, ענינו. הבנו שהשנה נחסוך את זה. מעצמנו בעיקר".
פישוף: "אנחנו פשוט לא כאלה טובים בהופעות".
החיים עמוסים מדי?
גברון: "דווקא עברתי את השיא מבחינת עומס. המדד הוא כשאני מצליח לשנו"צ. אני עושה את זה די הרבה".
פישוף: "מה?!"
גברון: "פעם הייתי ישן שש שעות, קם מוקדם, כותב, לא היה עולה על דעתי לעצור".
פישוף: "מנפלאות הגירושים".
אוריון: "לי יש חרדת פרילאנסר. 2018 הייתה עבורי איומה ונוראית. לא היו גיגים. שנה אחרי, טירוף. אז כשהגשם מגיע אני בעדו, חד־משמעית. אני עובד בעיקר בלילה, אבל אם צריך לתקלט עד ארבע בבוקר, ולא שנ"צתי, אקלל כל רגע".
פישוף: "לצערי הרב, אני לא שונ"צ. תמיד אני עסוק. גם ילדים, כמובן, הופכים אותך עייף. אנחנו אנשים שיש להם דרישות גבוהות מהחיים. רוצים גם משפחה וגם להגשים וגם ליצור, וגם צריך להתפרנס".
גברון: "עברנו את הגיל שחייבים דיי־ג'וב".
הגיל נוכח בעולמכם? חרדה עמומה מתחילה לזחול בצד? עוד "שנת פה" אחת או שתיים, וכבר לא תתבגרו, אתם תתחילו להזדקן.
פישוף: "מה שאנשים חווים כהזדקנות - זו הפרידה מהנעורים. פעם הפרידה הזאת קרתה בגיל מוקדם, היום זה נמתח אפילו עד אמצע שנות ה־30. שם נמצאת הדרמה. היא רחוקה מאיתנו, אבל מי יודע, אולי עוד 20 שנה ממתינה גם לנו פרידה מהחיים שלנו היום. בינתיים אנחנו מנסים לדמיין איך יהיה להקליט אלבומים עם תופעות של זִקנה כמו עייפות, פרוסטטה, ובעיקר בעיות זיכרון קשות. לא יודע איך זה ייראה, אבל אני יכול להבטיח שזה יהיה קורע! כל כך מצחיק, שבעצם אני כבר מחכה לזה".
