מכה קלה בכנף

לטובת הציפורים // דרור בורשטיין - ידיעות ספרים - 248 עמודים

"הציפור ביאליק נדדה ממקומה במשך שבועיים למרחק של כאלף ק"מ ברכבות ובספינות נהר. הציפור אף נאלצה למכור את ספריה בדרך כדי להמשיך לעוף". המשפטים המחויכים האלה שייכים לפתיחת אחת מתוך 16 מסות שמרכיבות את 'לטובת הציפורים' - זו שמוקדשת לדימויים ציפוריים ומכונפים ביצירת ביאליק. בשני משפטים פשוטים, דרור בורשטיין מדגים את היכולת שלו כמסאי עכשווי לאמץ את המשחק של ביאליק. לתאר את המשורר הצעיר והנודד בעזרת האלטר אגו הציפורי, אבל כמין דמות קומיקס, בתפר המאות ה־19 וה־20. ציפור שיר עם מזוודות.

זאת דוגמה כמעט שולית לווירטואוזיות של בורשטיין, שמנצל כאן את תחומי הידע שקרובים לליבו, את המטען התרבותי המגוון שמאפיין אותו כיוצר פרוזה, כחוקר ספרות עברית וכמי ששלח לאורך השנים זרועות אינטלקטואליות לתרבויות מזרחיות ולעולמות תוכן מדעיים. 'לטובת הציפורים' הוא אנתולוגיה מורכבת מבחינה רעיונית, אבל כתובה בבהירות וערוכה היטב. 16 מסות על ציפורים, כדימוי ספרותי וכבעלי חיים ממשיים, נציגים של מחלקה שהקדימה את המין האנושי, לפי השערה שמזכיר בורשטיין, והופיעה על פני כדור הארץ כבר לפני כ־150 מיליוני שנים.

ההישג הגדול ביותר מתבטא ביכולת של בורשטיין למצוא את התנודה הנכונה בין המחקרי ללירי, בין האישי להיסטוריוגרפי - ולייצר את הגרסה שלו למין מעוף כתוב. לנוע בין העובדתי, הקרקעי - לפואטי והאווירתי. מצד אחד, 'לטובת הציפורים' יוצר תחושה של פגישה עם ספר מהמאה ה־19. הוא נכתב מתוך שליחות כמו פדגוגית, ובוודאי מוסרית, וניכר בו רצון להשפיע לטובה על נפשות עדינות. לקרב קוראים למחשבה ספרותית ואקולוגית שמלווה כנראה את בורשטיין שנים ארוכות. במובן הזה, 'לטובת הציפורים' הוא המשך לקובץ מסות קודם של בורשטיין - 'תמונות של בשר' מ־2014, שהתמקד ביצירות שבמרכזן בשר כמוצר צריכה וכאובייקט אמנותי.

שם הספר החדש הוא שבר ציטוט מכתביו של מנדלי מוכר ספרים, מי שנחשב למבשר של הספרות העברית והיידית המודרניות. "וכל איש הלא יוכל לעשות דבר־מה לטובת הציפורים", כתב מנדלי לפני כמאה וחצי, במסגרת הניסיון לחנך את הקורא העברי להתקרב לעולם החי. בורשטיין הוא אחד הכותבים הבודדים היום שיכולים או מעוניינים להיענות למשאלה הזאת, בעברית. מצד שני, 'לטובת הציפורים' משתלב במגמות עדכניות של אמנות וזרמי מחשבה שמכונסים לפעמים תחת השם "פוסט־הומניזם": ניסיונות תיאורטיים ופוליטיים לחשוב על החיים על פני כדור הארץ כהוויה ביולוגית, אקולוגית ורוחנית מחוץ למושגיה הצרים והתועלתניים של "היסטוריה אנושית". ובכל זאת, הציפור העברית ומופעיה בספרות המקראית, התלמודית, האנדלוסית - כל התחנות שבורשטיין מעופף דרכן עד ימינו - מזכירה את ההשתייכות שלו ושל קוראיו למסורת ספציפית. לטעם ספרותי מערבי־עברי, מודרני, עם קנון מוגדר למדי.

במובן הזה, 'לטובת הציפורים' יכול בוודאי לשרת מורים לספרות. אבל בעיניי, הספר הזה מתפקד קודם כל כמדריך לקריאת שירה. ניסיון מחודש להציג את חיי השירה בהקבלה לחיי ציפורים: תופעה עתיקה וכביכול נצחית שנמצאת בסכנת הכחדה. "הליכה בדרך השירה אינה מבטיחה תגליות משמחות, מנחמות או יפות. היא אינה מבטיחה דבר", כותב בורשטיין במסה שמוקדשת ל'רקוויאם לציפור', נובלה ישראלית מ־2017 (מאת אלכס חנקין). "היא מצריכה תשומת לב חוזרת ונשנית, חוזרת ונעלמת ונשנית, להווה, שבמסגרתו יכולים לעלות בה דברים שונים ומשונים. גם העבר. גם העתיד. גם ציפורים".

אכן, ככל שמנמיכים ציפיות ביחס לספר המסקרן והיפה הזה, כך הקריאה בו צוברת תאוצה. ככל שמגבילים את ההתנגדות האוטומטית לשילוב הלכאורה מתייפייף בין אהבת שירה לדיבור בשם עקרונות של מוסר ומודעות אקולוגית - כך אפשר פשוט ליהנות מהנוף הרחב והייחודי, ולחלופין, הקרוב והפלומתי, שהוא מציע לקוראים. בעיניי, בורשטיין במיטבו לאו דווקא כשהוא מצטרף למסורת ארוכה של קריאה מתפעמת במזמורי תהילים. דווקא כשהוא מתמקד ביצירות עכשוויות ולא מוכרות, ומשקיע בהן את חדות המבט והקשב שלו. האופן שבו הוא קורא, למשל, שני שירים מאת חוקרת ציפורים ומשוררת ישראלית בשם עדנה גורני, שהייתה מעורבת גם בהכנת הספר - מנקה מהדף כל מה שיכול להיראות קצת יפה מדי, קצת מוסרי או פדגוגי מדי.

חלקיו האחרונים והיפים של 'לטובת הציפורים' מרפים מהניסיון האקולוגי והפואטי ללמד סנגוריה או לקטרג, להזהיר ולהתריע - ומבצבץ מתוכם הרעיון שהתעניינות בזולת הקרוב והאנושי לא סותרת את הרגישות כלפי החי והעולמי. להפך, העובדה שהספר הזה הוא חלק מקהילה ממשית של אנשי ספרות, תלמידים ומורים שהצטלבו בחיי בורשטיין, מעשירה וכמו מחממת אותו. במובן הזה, כדאי אולי לקרוא את הספר מהסוף להתחלה. דווקא מפני שהשיא שלו מתבטא ביכולת של בורשטיין להרפות לקראת סופו מהמטענים היוקרתיים, הסמכותיים, של השירה כיצור מכונף. וכאילו, בלי לשים לב, לעצב את המחשבה על השירה כמסורת מתמשכת של קוראים וכותבות, רובם אנונימיים ונשכחים. לדמיין ולייצר מין להקה מתחלפת של ציפורים בנתיב שכל פעם נקטע ומתחדש. שלפעמים נוסק ולפעמים סוטה הצידה ונעלם משדה הראייה. •