זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים // שולמית אפפל - פטל - 97 עמודים

משוררים מכל הדורות האמינו, או העמידו פנים שהם מאמינים, שיופיה של שירתם יעניק לה ולהם חיי נצח בזיכרון התרבותי, שבתוכו ולמענו הם כתבו. גישתה של שולמית אפפל לסוגיית הזיכרון והשִׁכחה שונה במקצת. במקום על יופי ונצח, שתי תופעות יומרניות כל כך, אפפל מעדיפה לחשוב ולכתוב על מציאות הרבה יותר נוקשה ומוחשית - לא על שגב ואלמוות, אלא על שרידות והישרדות בחיים האלה ובעולם הזה. מצד אחד היא כותבת על שרידותה שלה, הן כאישה והן כמשוררת, ומצד שני על שרידותם יוצאת הדופן של שיריה, קודם כל בחייה אבל אולי גם מעבר להם. והשרידות הכפולה הזאת מתגלה ביצירתה בכל כוחה וייחודה, גם אם המשוררת נאלצת לשלם תמורתה במטבע קשה של מבוכה, בושה ועלבון.

לשרידות הזאת, שאפפל מרבה לחקור בספרה החדש, 'זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים', יש מסורת כואבת במיוחד: הוריה של אפפל היו שורדי שואה, ותחת חסותם התחילו גם חיי השרידות שלה. קודם כל היה עליה לשרוד איכשהו את ילדותה, אלא שהיא לא הסתפקה בשרידות פשוטה, והפכה כבר אז, בשלהי ילדותה, למשוררת - את ספרה הראשון פירסמה בהוצאת 'עכשיו' ב־1965, כשהייתה בת 17 בלבד, ואפשר רק לשער לאילו פעלולי הישרדות היא נדרשה כדי שיתאפשר לה ההישג המרשים הזה. ואז, אחרי שהפכה מילדה שורדת למשוררת שורדת, גילתה שעליה לשרוד גם את שאר המכות שהחיים יודעים להנחית, מכות שגרמו לה, בין השאר, להיעלם אל תוך אלם משוררי ארוך שנמשך קרוב לשנות דור. גם את האלם הזה היא שרדה, ושוב, הגיחה מתוכו חזקה מתמיד, עם שירים חדשים, איומים ומופלאים, שהפכו אותה לאחת המשוררות הישראליות המשמעותיות ביותר בעשור האחרון ובכלל.

התמודדות עם חיים אלימים הופכת עד מהרה להתמודדות נוספת, קשה לא פחות, עם מסכת של זיכרונות אלימים. ובהתמודדות של אפפל יש תמיד וירטואוזיות משוררית מסחררת. הכישרון המיוחד שלה להעלים - ממש כמו קוסמת - זיכרון רע אחד לטובת זיכרון רע אחר, ולפעמים סדרה שלמה של זיכרונות רעים לטובת סדרה חליפית, מחרידה לא פחות, ולשרטט תוך כדי כך מסלול של חיים מלאים כביכול, שלמים כביכול, מרובי משמעות ותנועה, הוא מפליא ממש. שוב ושוב מתרחשות בשירים קפיצות בין מישורים שונים של התודעה, השפה, הזיכרון, כמו הקפיצה מהמילים המגומגמות אל תוך הגוף הנקרע בשיר 'זהב וחלודה': "שירים הם לא כלים בכיור ולא מכפלת לתפור/ ואני עדיין ניגשת לשורות שגמגמתי בהן כאילו/ תקפו אותי צירים בעקבות אונס ומכניסה יד/ שעושה את העבודה ומונה את האצבעות/ כאילו היו זהב ולא גוף שסומן כחלודה".

שירי שרידות הם קודם כל שירים על מוות, הרבה מוות, וזה תמיד מותם של אחרים, כי שרידות היא בראש ובראשונה הכורח הזה: לחוות את מותו של הזולת כדי לשאת את זיכרון חייו הנעלבים והנעלמים. אבל לא רק את זיכרון חייו של הזולת על השורדת לשאת, אלא גם את זיכרון חייה שלה. וזוהי אולי החוויה המזעזעת ביותר שמלווה את הקריאה בספר, אם כי גם המפעימה ביותר, כי היא רומזת לצל של נחמה: ההבנה שהמשוררת לא יכולה ואולי גם לא רוצה להתנתק מזיכרונותיה, רעים ככל שיהיו, שלפעמים היא אפילו מוצאת את עצמה מתגעגעת אליהם, אולי משום שאלה הזיכרונות היחידים שהיא יכולה להתכחש אליהם במאמצי ההישרדות שלה כמשוררת, היחידים שהיא יכולה לנסות להחליף בזיכרונות אחרים - זיכרונות מבית החרושת לבגדי ים, למשל: זיכרונות מרים לא פחות אך זרים ובדויים, ששרדו והיו שירים. •

לכתוב

הַלְוַאי יָכֹלְתִּי לִכְתֹּב

טֶקְסְטִים קָרִים

לֹא מְבִיכִים

שֶׁאֵין בָּהֶם עֶלְבּוֹן

וְלֹא נוֹשְׂאִים בּוּשָׁה

לֹא מִתְכַּוְּצִים בְּמַיִם

לֹא נֶהֱרָסִים בִּסְחִיטָה

חָפְשִׁיִּים כַּמָּוֶת

בְּלֹא הֶקְשֵׁר

לְלֹא מִלָּה