תמלילי החקירה של השוטר שגרם למות סלומון טקה נחשפים

עמוק בשעות הקטנות של הלילה, כשלחוקרי מח"ש ולשוטר שמולם היה ברור שלמחרת המדינה עומדת לסעור, עלתה בחדר השאלה היחידה שבאמת חשובה: 

חוקר מח"ש: "למה אתה מחליט לירות?" 

השוטר: "הרגשתי שהחיים שלי בסכנה מטורפת... ואתה רואה אותם (את קבוצת הנערים – ש"מ) באים אליך עם אבנים בידיים אחרי שכבר חטפת, ואתה מנסה להתגונן ולא מעניין אותם כלום... ואין לי דרך אחרת למנוע את הסכנה שמתקרבת אליי ובאה לגמור אותי ולפגוע במשפחה שלי. ואני אומר שאני חייב לעצור את זה איכשהו. הרגשתי שאני חייב להוציא כדור, כי אין לי עוד כלים לעצור אותם. בחרתי לירות ירייה לרצפה".

כתבות נוספות למנויי +ynet:

• "רוצחים אותי בדם קר": השיחות האחרונות של תנ"צ אפרים ברכה
• מייסד הברנוער שאול גנון: "ניסיתי להתאבד פעמיים, הרגשתי כמו איוב"

הירייה הזאת, באמת תבעיר למחרת את הרחובות: הכדור פגע באספלט, ניתז אל סלומון טקה ז"ל, צעיר בן 18 יוצא העדה האתיופית, וגרם למותו. הפגנות יוצאי העדה בימים שאחרי היו מהסוערות שידעה ישראל: כבישים מרכזיים נחסמו, רכבים נרגמו באבנים, ובתחנת זבולון שבקריות, שם משרת השוטר היורה כקצין סיור, נורו רימוני הלם לעבר מפגינים שניסו לפרוץ פנימה. ביום ההפגנות הראשון לבדו נפצעו 83 איש, מתוכם 47 שוטרים, ונעצרו עוד 70 מפגינים. המספרים הללו הלכו והאמירו בימים שאחרי. סלומון טקה הפך בעיני רבים לסמל לאלימות ולגזענות של המשטרה כנגד יוצאי אתיופיה, ולמעשה לכל הכשלים בקליטת העדה בישראל.

בתוך המהומה הגדולה הזאת, ישב השוטר - שמו אסור לפרסום - ומסר בפני חוקרי המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) את גרסתו המפורטת לאירועי הערב ההוא של 30 ביוני 2019. השבוע נחשפים לראשונה את תמלילי חקירת השוטר, ואת גרסתו המלאה למה שהחל כעימות מילולי בפארק בקריית חיים – והפך לגל מחאות סוער וטעון, שגלש גם לאלימות קשה. 

הגרסה הזאת, לצד ממצאי חקירה נוספים, הובילה את מח"ש להמליץ (בכפוף לתוצאות השימוע) על הגשת כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות, ולא בגין הריגה, כפי שדרשה משפחת טקה ופעילים בעֵדה. פרקליטו של השוטר, עו"ד יאיר נדשי, טוען כי אין מקום גם לאישום הזה, מכיוון שהשוטר פעל מתוך הגנה עצמית. פרקליטי משפחת טקה, לעומת זאת, טוענים כי “מותו של טקה נגרם כתוצאה מהפרת נהלי הפתיחה באש”. 

אז מה קרה שם, בפארק המשחקים שבלב שכונה שלווה בקריית חיים? אם יוחלט להגיש כתב אישום, בית המשפט יכריע: האם סלומון טקה נפגע בשוגג כתוצאה מירי לצורך הגנה עצמית, כפי שטוען השוטר בגרסתו שנחשפת כאן; או שבהתנהלות קצת אחרת שלו ‑ היה אפשר למנוע את כל הטרגדיה הזאת, ואת הפצעים שהיא פתחה. 

השעה 2:38 לפנות בוקר, כארבע שעות אחרי האירוע בפארק הציבורי. במשרדי מח"ש צפון מתחילה חקירתו הראשונה של השוטר. חוקר מח"ש מזהיר אותו תחילה: "הנך חשוד בהריגה, בכך שאתמול בערב ירית בבחור מהקהילה האתיופית בשם סלומון וגרמת למותו וכל זה בניגוד לחוק", ומפרט את זכויותיו. 

חוקר: "מה יש לך לספר על החשד?"

שוטר: "זה נטו הגנה עצמית, לא התכוונתי להרוג בנאדם".

חוקר: "אבל יצא שבסופו של יום, בחור איבד את חייו כתוצאה ממעשיך. איך התחיל האירוע?"

שוטר: "הייתי בגן שעשועים עם האישה והילדים. לימדתי את הבן שלי לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר. היינו בדרך הביתה... יצאנו מהגן לכביש. הייתי עם הבן שלי, הוא היה ברכיבה מהירה ואני רץ איתו כדי שלא ייפול. נעצרנו בקצה רחוב השיירה וחיכיתי לאשתי.

“כשאשתי הגיעה, (היא) אמרה: 'נראה לי שכאשר יצאנו, ראיתי חבורה שסוחטת ילד... הוא נותן להם 50 שקל והם ביקשו ממנו עוד, ואם לא ייתן יעשו לו משהו, או שיגיעו אליו הביתה, או לאבא שלו'. אמרתי לה: 'או.קיי, תמתיני פה עם הילדים. אני הולך לראות מה קורה'.

"הגעתי חזרה לכניסה לגן השעשועים, לשביל שמוביל לפתח הגן. הבחנתי בחבורה, שבתוכה היו שני נערים אתיופים ושני נערים לבנים. היא (אשת השוטר) הפנתה אותי לנער רזה, שכביכול אותו סחטו. ניגשתי ואמרתי לו: 'בוא איתי רגע. אני שוטר. בוא דבר איתי בצד... הבנתי שהם לקחו לך 50 שקלים, לקחו לך כסף?' והוא אמר: 'כן, זה בסדר, זה בסדר, לא קרה כלום', והיה נראה לי כאילו מפחד לדבר, כי הם היו קרובים אלינו שלושה־ארבעה מטרים. שאלתי אם ההורים שלו יודעים שסוחטים אותו והוא אמר, 'לא'. 

"ניגשתי לחבורה. הזדהיתי כאיש משטרה והצגתי להם תעודה, ושאלתי את הנער האתיופי: 'מה יש לך בכיסים?' הוא הוציא החוצה נייר גלגול, פלאפון ואולי מפתח. המטרה שלי הייתה לראות אם יש שטר של 50 שקל, כדי לדעת אם הדבר באמת התרחש, ולהזמין ניידת שתטפל באירוע.

"בזמן שאני עם אותו נער אתיופי, הגיע בחור נוסף אתיופי עם כובע על הראש (טקה – ש"מ). כשהוא פנה אליי, היה לו ריח של אלכוהול, אז שאלתי אותו אם יש לו איזשהו עניין פה, והוא אמר לי: 'מי אתה? מה אתה?'. הסברתי לו שאני שוטר והראיתי לו תעודת מינוי והוא אמר: 'זה מזויף, אתה מתחזה, עכשיו אני מזמין משטרה'... אז אמרתי לו: 'תזמין. השם שלי זה (אומר את שמו) ותזמין ניידת'. ואז הוא התחיל להגיד: 'אתה לא יודע מה יקרה לך, אני אביא לך אנשים מהדרום, אנשים מנצרת־עילית'. ראיתי שהאירוע מסלים, והתחלתי ללכת לכיוון היציאה, כאשר כל החבורה בעצם עוטפת אותי, למעט אותו נער שכביכול נסחט... חשוב לי לציין, שאחרי שהצגתי לו את תעודת השוטר, (הוא) שם לב שאני חמוש והוא אפילו אמר לי: 'זה אקדח איירסופט (אקדח שיורה כדורי פלסטיק, בדומה לפיינטבול - ש"מ), אתה מתחזה וזה מזויף...'

"באותה נקודה שאני מקבל את האיומים ואני רואה שהאירוע רק מסלים, התקשרתי 100. אמרתי שאני צריך ניידת לרחוב השיירה, 'שוטר צריך סיוע'. אז שאלה אותי (המוקדנית) 'איזה אירוע לפתוח?' אמרתי לה: 'איומים', רק שתהיה לי פה ניידת. זה היה בערך בתחילת המקטע כשבעצם כל הדרך הם מלווים אותי. זה עם הכובע מאיים עליי ואתיופי אחר מצלם אותי עם הטלפון שלו ואומר לי: 'אנחנו נשים אותך בפייסבוק, כולם יידעו מי אתה, אתה מצולם'.

"אשתי הייתה על אזור המדרכה של רחוב היציב עם הילדים, ותוך כדי שאני עם 100 בטלפון. לא רציתי להתקדם עם החבורה לכיוון המשפחה, ונכנסתי לחניון של בניין. תוך כדי שאני מסתכל לכיוון הנער שצילם בטלפון... חטפתי אבן בכתף ימין, והחלק האחורי של הראש פשוט כאב לי ברמות. ותוך כדי שאני מסתכל מאיפה האבנים, אני חוטף עוד סלע...

"אני מבין שאם אני נשאר לעמוד, (אני) חוטף יותר, אז אני רץ למרכז הכביש. ואז, בשלב שאני זז ועדיין מקבל אבנים, אני זוכר ששלפתי את האקדח, דרכתי אותו תוך כדי שאני צועק: 'תתרחקו, תתרחקו', וכל מה שאני רואה בעיניים זה את אותו בחור עם הכובע שהוא עם אבן. אני אומר לו: 'תתרחק, תתרחק', והוא מתקדם אליי. אני צועק עליו, והוא מתקדם אליי. וכל מה שרציתי בתכלס, באקט של השליפה, זה להרתיע ולגרום להם לעזוב אותי... אבל זה לא עזר והמצב החמיר. בראש שלי (המחשבה) מה קורה אם אני נופל והאישה והילדים שלי מאחור. לפני כן היא עמדה לידם והיא ראתה אותם מדברים והפנתה אותי אליהם. חשתי סכנה לחיים שלי, חד־משמעית, וחלילה אם קורה לי משהו הבאים בתור, זה אשתי והילדים. ואם קורה לי משהו ואני חמוש באקדח והם יכולים להשתמש בו? ואם האבן הייתה פוגעת לי בעין הייתי מאבד הכרה ואלוהים יודע מה קורה. זה דברים שאתה אומר (לעצמך): אני חייב לעצור את זה". 

בשלב זה, החוקרים כמעט שלא שואלים את השוטר שאלות. המטרה היא "לנעול גרסה" של הנחקר, ואחר כך לבדוק אם היא עומדת בחקירה ומחזיקה מעמד מול עדויות וממצאים אחרים. 

שוטר (ממשיך): "אחרי שראיתי שהוא (טקה) לא מקשיב לקריאות שלי לעצור וממשיך להתקדם לכיוון שלי עם האבן, יריתי כדור אחד בודד לרצפה וגם לא מולו. אפילו הצידה ממני קצת, בזווית קלה. ואז הוא התרחק כזה. לא הסתכלתי עליו מה הוא עושה. התעסקתי עם האקדח לראות שהוא לא דרוך ועם כדור בקנה. אחרי שפַרקתי את האקדח, החזרתי אותו לפונדה (נרתיק) והסתכלתי לכיוון של הבחור האתיופי שהיה עם הכובע, וראיתי אותו שוכב על הרצפה.

"לא הבנתי כל כך מה קרה. התקרבתי וראיתי שיש דם. באותו רגע חייגתי 100, וביקשתי שתזרז ניידות לפה וגם תזמין מד"א, 'כי היה ירי'. תוך כדי, (אני) מרחיק סקרנים וכל זה מהר. והתקשרתי עוד פעם למוקד 100: 'מה קורה עם האמבולנס ועם הניידות?' אמרה שהם בדרך... בשלב הזה, הגיעו מלא אנשים והיו כאלה שהגישו לו עזרה ראשונית. כנראה איחוד הצלה ואז הגיעו ניידות משטרה...

"עשיתי טלפון לקמב"ץ של תחנת זבולון... ואמרתי לו: 'היה אירוע ירי', ממש בקצרה, דיווח לקוני. 'אני מנתק לתחנה... תודיע למי שצריך' ועליתי לניידת... כשהגעתי לתחנה התחלתי להרגיש את כל הסחרחורות וביקשתי להתפנות".

אחרי מסירת גרסתו הראשונית, חוקרי מח"ש מנסים להבין איך קרה שאירוע של זריקת אבנים, מסתיים במותו של נער.

חוקר: "זוכר מי הנער שזרק לכיוונך אבנים שפגעו לך בראש ובכתף?"

שוטר: "זה אותו אחד עם הכובע, שהוא זה שהתמוטט אחרי זה". 

חוקר: "על איזה נשק אתה חתום?"

שוטר: "גלוק 9 משטרתי. אין לי נשק פרטי".

חוקר: "כמה יריות ירית במהלך האירוע?"

שוטר: "אחת בלבד".

חוקר: "איך הגיב המנוח אחרי שדרכת את הנשק?"

שוטר: "המשיך לבוא לכיוון שלי".

חוקר: "האם בזמן שאתה דורך את הנשק, אתה אומר משהו למנוח?"

שוטר: "'תעצור, תתרחק'". 

חוקר: "מדוע לא בוצע ירי באוויר?"

שוטר: "... יש שם בניינים וגן משחקים ולא רציתי לפגוע חלילה בילדים או במישהו שיושב בבניין למעלה. חיפשתי כמה שיותר למזער את הנזק. לכן כיוונתי למטה, הצידה, כדי לא לפגוע בו... כי מה שראיתי לנגד עיניי זו הסכנה, שאם עכשיו אני נופל כי שלושתם עליי עם האבנים שהם זרקו עליי, ואם קורה לי משהו ואני מאבד את הכרה, (אז) אני לא יודע אם יש לו סכין אין לו סכין, ייקח את האקדח. והמשפחה שלי? הייתי עשרה מטרים מהם".

חוקר: "באיזה מרחק עמד ממך המנוח בשלב שאתה דורך את האקדח?" 

שוטר: "בדריכת האקדח הוא צימצם את המרווח בינינו, לא נשמע לקריאות שלי לעצור, והתקדם לכיוון שלי יחד עם החבורה שהייתה איתו... והם עדיין אחרי שזרקו עליי אבנים, מתקדמים לכיוון שלי כשהוא בראשם והוא מנהיג אותם. ואני לא יודע אפילו מי הבחור הזה, אז ברור שראיתי שהמשפחה שלי בסכנה ואני בסכנה. ואני מדגיש: אם היה קורה לי שם משהו, רוב הסיכויים שגם לאשתי והילדים היה קורה משהו ואני החומה האחרונה, מה שנקרא".

חוקר: "עדיין לא השבת: באיזה מרחק המנוח היה ממך בעת שאתה דורך את הנשק?"

שוטר: "...להערכתי, וזה לא מדויק, זה היה מהיר, משהו כמו שניים וחצי־שלושה מטרים".

חוקר: "איך המנוח עמד ביחס אליך בזמן הירי?"

שוטר: "מולי. ולכן כיוונתי הצידה למטה".

חוקר: "אמרת שירית למטה בזווית הצידה, לאיזה צד של המנוח?" 

שוטר: "יריתי לימין שלי, שזה לצד שמאל שלו, כי הוא עמד עם הפנים אליי והתקדם אליי".

חוקר: "ראית איפה פגעת במנוח?"

שוטר: "לא ראיתי שפגעתי בו בכלל, לא הייתה לי מטרה לפגוע בו וראיתי שפגעתי ברצפה... ראיתי את האבק קופץ כזה, אתה מסתכל איפה אתה מכוון את הקנה, ראיתי שאני מכוון לרצפה ורק אז שיחררתי את הכדור".

חוקר: "מדוע לא הזהרת את הצעירים לפני שאתה מבצע את הירי שאתה הולך לירות?"

שוטר: "הם ראו שדרכתי נשק ואמרתי להם: 'תתרחקו, תלכו'". 

חוקר: "ראית את הבחור עם הכובע זורק לעברך אבנים?"

שוטר: "כן. אמרתי: 'לך מפה'. לשאלתך אם ראיתי אותו בוודאות זורק? אז לא, אבל זה בדיוק איך שהרמתי את הראש אחרי שחטפתי בכתף ובראש. אני רואה אותו לבד עומד שם ואני לא מספיק להזדקף, ואז אני חוטף מכיוון הנער שצילם קודם עם הפלאפון...". 

חוקר: "מדוע היית צריך לגשת מלכתחילה לאותם צעירים? מדוע לא הזמנת ניידת לפני שניגשת אליהם?"

שוטר: "לא ציפיתי שיתפתח למצב כזה, כי אתה בא לדבר עם אנשים, לא להילחם עם צבא אויב".

חוקר: "ספר לי על הדו־שיח שהתנהל בינך לבין המנוח אחרי שדרכת וכיוונת עליו את הנשק".

שוטר: "הוא לא ענה לי. אני דרכתי וכיוונתי עליו והוא המשיך להתקדם לעברי. אולי החברים שלו מסביב דיברו, אבל אותו לא שמעתי".

חוקר: "מה דיברו החברים שלו באותו רגע?"

שוטר: "לא יודע... בשלב אחרי שחטפתי כבר אבנים שלפתי את האקדח ודרכתי. אני שומע את הגרון שלי יוצא החוצה כשאני צועק: 'תעזבו אותי, לכו אחורה, תתרחקו'".

חוקר מח"ש ממשיך לשאול לגבי הרגע הקריטי בפרשה: שליפת האקדח והירי. הוא גם מעמת את השוטר עם עדויות של אחרים. 

חוקר: "מדוע פשוט לא התחלת לרוץ ולברוח מאותם צעירים?"

שוטר: "היו רודפים אחריי. אשתי עשרה מטרים ממני. מה, אני אברח ואשאיר את האישה והילדים שם...?".

חוקר: "עדים שהיו בזירה סיפרו אחרת ממה שאתה מספר".

שוטר: "שיספרו מה שהם רוצים. זה מה שהרגשתי וחוויתי הלכה למעשה...".

חוקר: "עדים סיפרו שאחרי שדרכת את הנשק, הבחור עם הכובע התחיל לברוח ובכל זאת ירית בו". 

שוטר: "ממש לא. אם זה מה שהיה והם כולם היו בורחים, הייתי מחזיר את האקדח למקום, הולך ומזמין ניידת. חד־משמעית".

חוקר: "מדוע דווקא כיוונת לאותו בחור עם הכובע וביצעת ירי? הרי היה עוד אחד שזרק לכיוונך אבנים?"

שוטר: "הוא בא מולי... הוא היה סוג של קודקוד ואני ראיתי אותו וראיתי כאילו כולם באים עליי. גם לא כיוונתי אליו, כיוונתי הצידה ולמטה ולא הייתה שום מטרה לפגוע בו, או באף אחד...".

חוקר: "איך הוא נפגע אם כיוונת הצידה ולרצפה?"

שוטר: "אולי הכדור היה איזה נתז, או משהו. חד־משמעית, לא כיוונתי אליו. ראיתי פגיעה ברצפה וראיתי את האבק והחול". 

חוקר: "שמעת את 'הבחור עם הכובע' צועק משהו אחרי שביצעת את הירי?"

שוטר: "לא שמעתי כלום... לא שמעתי אותו אומר, 'איי'. ביצעתי את הירי והייתי עם הגב אליהם. לא ראיתי אותם. פרקתי את האקדח והחזרתי אותו לפונדה ואחרי שהסתובבתי, ראיתי אותו על הרצפה".

החוקר שואל שוב ושוב מדוע בחר השוטר לכוון את הירי לאדמה, ולא לאוויר או לחורשת עצים שהייתה בסמוך. "כי הייתי רוצה להישאר עם איזה קשר עין איתו", משיב השוטר. "וזה חלק מהאימונים, שאתה לא מוריד את הפרצוף מהמטרה... זה לא מטרה! חראם, הוא ילד ואני לא ראיתי אותו כאויב או כמחבל. בסך הכול הוא ילד, אני רציתי שהוא יעזוב אותי לנפשי".

חוקר: "כמה יריות ירית?"

שוטר: "אחת".

חוקר: "ואם הזירה מצביעה שביצעת שתי יריות?" 

שוטר: "יריתי ירייה אחת וזה מחזק את דבריי שאולי הקליע התפרק אחרי שפגע ברצפה...". 

חוקר: "אחד העדים מספר שירית פעמיים. פעם ירית ופיספסת ופעם שנייה כיוונת ופגעת". 

שוטר: "שקר גס".

חוקר: "עֵד מספר שבהתחלה כיוונת על מישהו אחר ואחרי זה כיוונת על המנוח וירית בו".

שוטר: "הכיוון הכללי היה לכיוון החבורה הזאת, אבל כשבוצע הירי הכיוון היה אך ורק לכיוון הרצפה, למקום שאין בו אנשים".

חלפו תשעה ימים, ובתוכם ההפגנות הסוערות. השוטר סופג איומים ומועבר למקום מסתור מחשש לחייו. במח"ש בינתיים המשיכו לחקור עדים וממצאים נוספים, השוטר ביצע שחזור וזומן לחקירה נוספת. החקירה מתחילה משאלות על ניסיון הסחיטה לכאורה. השוטר נשאל אם מצא אצל מישהו מהנערים שטר של 50 שקל. 

שוטר: "לשאלתך לא זיהיתי שום שטר, גם לא ביצעתי חיפוש על כולם, כי המצב הסלים ברגע שסלומון הגיע והחליט שהוא מנהל איתי דו־שיח...".

חוקר: "על כמה מהנערים הספקת לעשות חיפוש?"

שוטר: "על אחד... ואז בשני, סלומון נכנס לתמונה ולא המשכתי בחיפוש".

בגרסה הראשונה, כזכור, טען השוטר כי טקה אמר שהנשק הוא אקדח איירסופט. החוקרים מבקשים לדעת כיצד הנערים בכלל ראו שיש לשוטר אקדח.

חוקר: "איזה סיבה הייתה לך להראות לנערים את האקדח שלך?"

שוטר: "יש לי אינסטינקט קבוע שאני מוציא את החולצה, מכסה את האקדח".

חוקר: "באיזה שלב הצגת את האקדח?"

שוטר: "...הראיתי תעודה לסלומון המנוח ואז הכנסתי אותה לכיס וכיסיתי את האקדח, אז יכול להיות בשלב הזה... לא באתי והצגתי להם שיש לי אקדח".

חוקר: "זה נראה שהצגת את האקדח שלך במכוון ,כדי להראות להם מי הגבר".

שוטר: "אתה רציני? אני מבחינתי הראיתי להם תעודה. אני לא בא להראות להם מי גבר. אני 'אתפוס ראש' עם ילדים?"

חוקר: "כמה אבנים חטפת בכללי?"

שוטר: "לא זוכר. אני הרגשתי שני זעזועים: אחד בכתף ואחד ביד. ואני מגן על עצמי ויוצא למרכז הכביש למקום שהוא יותר פתוח. אצלנו במשטרה (זה) נקרא 'כלוב אש': כמו שאתה חוטף אבן על רכב אז אומרים לך לנתק מהרכב כי הוא מושך אש, אז אני רציתי לצאת משם, כי הרגשתי כזה לכוד, עם גב למבנה שאתה לא יודע מה מאחוריך והאינסטינקט אומר: החוצה".

חוקר: "מה קורה כשאתה רץ לכיוון מרכז הכביש?"

שוטר: "אני עדיין מקבל אבנים ומנסה להתחמק. ואתה רואה את הכעס בעיניים... זה מבט של רצח בעיניים, בחיים לא ראיתי מבט כזה. פה אתה מרגיש שהמצב חמור. אם האבן שפגעה לי בכתף הייתה פוגעת לי בגזע המוח, זה היה סיפור אחר". 

חוקר: "איפה היית בשלב שהוצאת את האקדח מהפונדה?"

שוטר: "במרכז הכביש. הפנים שלי מול כל החבורה שמתקדמת אליי עם אבנים בידיים. מוציא את האקדח ודורך אותו בהפגנתיות, בצורה רועשת, שייראו שאני רציני ושיעזבו אותי. אני מסתכל על עצמי ורואה שהיד עם דם ואני חוטף עוד אבנים ואומר שאין לי אופציה אחרת. אז אני שולף את האקדח, דורך אותו וצועק להם: 'תתרחקו, לכו' וכל דרך שהייתה לי. צורח את הנשמה שלי החוצה. אתה רואה שהם באים אליך עם האמוק, עם האבנים, והמשפחה שלי מאחורה ואם אתה חוטף אחד, אתה גומר והמשפחה שלי גם גומרת...". 

חוקר: "מדוע אותם נערים כעסו עליך? אתה מספר שהיו להם מבטי זעם בעיניים, מה גרם לזה?"

שוטר: "אין לי מושג. זה תרחיש שאתה לא יכול לחזות. סיטואציה שהם יודעים שאתה שוטר ואתה חמוש, מאיימים עליך, זורקים עליך אבנים וסלעים ואתה אומר, 'איפה אני נמצא? במדינת עולם שלישי...?".

חוקר: "יכול להיות שאמרת למישהו: 'יא עולה מסריח'?"

שוטר: "חד וחלק לא אמרתי. אני לא גזען, אין מצב שאבוא ואצחק על מישהו... אני אומר לך שיש לי חברים מכל העדות". 

חוקר: "עדים מספרים שהוצאת את האקדח ודרכת אותו עוד לפני שהמנוח עשה לך משהו". 

שוטר: "אין דבר כזה. על מה אוציא אקדח אם אני לא בסכנה? אקדח זה מוצא אחרון..." 

חוקר: "אז מה עושים הנערים בזמן שאתה מוציא את האקדח ודורך?"

שוטר: "מתקדמים לכיוון שלי עם זעם בעיניים ולא מקשיבים לי, כשהמנוח בראש החבורה בא מולי".

חוקר: "עדים אומרים שרק לאחר שהוצאת את האקדח שלך, המנוח אמר לך שאם תירה הוא יגן על עצמו, והרים אבן". 

שוטר: "אף אחד לא דיבר איתי... המנוח בטוח לא דיבר איתי, כי אחרת איזה עניין היה לי להגיד לו: 'לך לאחור'...".

חוקר: "כשדרכת את הנשק והתכוונת לירות את הכדור, באיזה מרחק היה המנוח ממך?"

שוטר: "קרוב יחסית...זה לא היה 30 מטר, ולא מרחק של נשיקה צרפתית".

חוקר: "למה אתה מחליט לירות?"

שוטר: "הרגשתי שהחיים שלי בסכנה מטורפת. אני והמשפחה שלי וזה לא מפסיק. הסכנה לא מפסיקה. אתה רואה אותם באים אליך עם אבנים בידיים אחרי שכבר חטפת ואתה מנסה להתגונן ולא מעניין אותם כלום. אפילו הדריכה והצעקות שאתה צועק, לא משפיעים עליהם... אין לי דרך אחרת למנוע את הסכנה שמתקרבת אליי ובאה לגמור אותי ולפגוע במשפחה שלי... הרגשתי שאני חייב להוציא כדור, כי אין לי עוד כלים לעצור אותם. בחרתי לירות ירייה לרצפה וגם לא לפגוע בו, למרות שבהגנה עצמית, בסכנת חיים מיידית ומוחשית, אין יריית אזהרה. לא רציתי לפגוע בו, בגלל זה יריתי לרצפה".

חוקרת: "איך אתה יורה באירוע כזה ברצפה?"

שוטר: "בכל שנותיי במשטרת ישראל לא דמיינתי את עצמי בסיטואציה כזאת של סכנת חיים... סכנת החיים שאתה מדמיין, באה ממחבל, אחד שבא ודוקר, או יורה. ...וזה נער ועוד שיודע שאתה שוטר. אחד שיכול לשחק עם הילדים שלי. אתה לא מצפה שיבוא וירצה להרוג אותך. הייתי בסכנת חיים שלא יכולתי למנוע... יכולתי על פי הנוהל לירות בו ולגמור את העניין, מרכז מסה ולהפיל אותו. לא רציתי לפגוע בו, זו הסיבה שיריתי לרצפה. בכל זאת, אולי צ'אנס קטן שזה ירתיע אותו והוא יברח מהמקום".

חוקרת: "מאיזו סיבה לא הזהרת את המנוח והנערים שאתה עומד לירות אם הם ימשיכו?"

שוטר: "אין זמן, לא היה זמן. הרגשתי שעוד שנייה אני גומר את החיים שלי. שום דבר שעשיתי מסביב לא עבד".

חוקרת: "מה מנע ממך להמשיך להסתכל קדימה לכיוון הסכנה ולהפנות את הנשק לכיוון החורשה שהיא מאוד גדולה ולירות לשם...?"

שוטר: "...לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי משחרר את הכדור לכיוון החורשה, לא מסתכל לאן אני מכוון את הנשק והייתי פוגע במישהו...".

חוקרת: "היום כשאתה מסתכל אחורה, היית פועל בדרך אחרת?"

שוטר: "חד־משמעית לא. באותה סיטואציה ובאותה נקודת זמן, זו הדרך היחידה שבה יכולתי לפעול".

חוקרת: "איך היית מתמודד אם לא היה לך נשק?"

שוטר: "לא יודע. הייתי חוטף עד שהייתי מת, לא יודע".

חוקרת: "לא היית בורח?".

שוטר: "זה לא בשיקול דעת בכלל... אתה יכול לרוץ ולהשאיר את הלב מאחורה? אתה לא יכול לברוח כשאני עם המשפחה והילדים. זו לא אופציה".

חוקרת: "בשחזור שלך, אמרת שאחרי שירית לא ראית מה קרה לנערים שעמדו והסתובבת אחורה כדי לפרוק את הנשק. אם היית בסכנת חיים ולא ידעת אם קרה או לא קרה משהו למי מהנערים, אז למה אתה מסתובב ומשאיר את עצמך חשוף לפגיעה?"

שוטר: "פה היה לי מזל מאלוהים, כי בסטייט אוף מיינד שלי לא רציתי להרוג אף אחד. רציתי לתת כדור ולקוות שזה יפסיק את הלינץ'".

חוקרת: "אתה קצין ובנוי לכך שתדע להתנהל באופן שקול במצבי לחץ ובמצבים לא שגרתיים... כאן מלכתחילה לא פעלת לפי הנהלים: החל מתשאול הקטין, החיפוש על הנערים וכלה בירי באדם. איך אתה מסביר בסופו של יום את התוצאה שנובעת מההתנהלות הלקויה שלך?"

שוטר: "סכנת החיים ריחפה עליי ועל משפחתי מעל הראש... הייתי חייב להשתמש בנשק, לא הייתה לי דרך אחרת. לא רציתי לפגוע בו ולא במי שמסביבו. רציתי להרתיע, רציתי שהאירוע יסתיים עם אפס נפגעים...".

חוקרת: "פעלת מתוך פזיזות ובקלות ראש בזה שירית כדור לאספלט...".

שוטר: "לא פעלתי מתוך פזיזות וקלות ראש. חד־משמעי".

השוטר שוחרר למעצר בית, ובינתיים במח"ש המשיכו לחקור. כחודשיים אחרי האירוע, הוא זומן לעוד שתי חקירות. בין השאר, החוקרים מעמתים אותו עם עדותה של אשתו. 

חוקר: "אשתך טענה בעדותה במח"ש, שאחרי שירית, הסתובבת והלכת אליהם (למשפחה)".

שוטר: "... אחרי שביצעתי את הירי... ראיתי שהוא פגע ברצפה באספלט, עשיתי סיבוב במקום לרגע. הסטתי גב לחבורה כדי לפרוק את האקדח, ואז נוצר מצב שכאילו הפנים שלי היו לעבר המשפחה". 

חוקר: "מה יש לך לפרוק את הנשק, אם אתה לא יודע אם הנערים עדיין מהווים סכנה עבורך ועבור משפחתך?"

שוטר: "פה היה לי מזל, כי אחרי שיריתי הסתובבתי לפרוק ובנס לא המשיכו לזרוק אבנים ולהתקדם לכיוון שלי...".

חוקר: "האם יש לך מה להוסיף?"

שוטר: "אני מאוד מאמין במח"ש. אני רוצה לקוות באמת שההחלטות שיתקבלו יהיו על סמך חקירה וראיות, ולא על סמך הד תקשורתי...".

בחקירה הרביעית, רגע לפני ההחלטה בתיק, חוקרת מח"ש שואלת את השוטר על המקצועיות שלו.

חוקרת: "אני בטוחה שלא התכוונת להרוג אותו... עדיין אני חושבת מקצועית, שהיה אסור לך לירות על הרצפה, על האספלט, כי אין לך שליטה בסוף מה קרה לכדור. לא התכוונת להרוג אף אחד אמרת, אבל התוצאה? אף אחד לא מרוצה ממנה...".

שוטר: "זה היה באותה נקודת זמן שאתה מנסה להציל את החיים שלך. ומצד שני, מנסה להדוף את הסכנה ממך. זה השלב שבו מבט לכיוון מסוים, ששדה הראייה שלי הוא איפה שאני רואה, איפה שאני פוגע - ולא בזקנה שעוברת, או ילד במרפסת...".

פרקליטי המשפחה, עו”ד ציון אמיר ועו”ד איציק דסה מהקליניקה לקידום שוויון בבר־אילן, מסרו בתגובה: "את עמדתנו השמענו בפני המשנה לפרקליט המדינה, עו”ד מומי למברגר, וראש מח”ש עו”ד קרן בר מנחם. סברנו ועודנו סבורים, שמותו של טקה נגרם כתוצאה מהפרת נוהלי הפתיחה באש. מעשים שהביאו למותו המיותר של סלומון המנוח. לצערנו לא קיבלנו את חומר החקירה. עדיין אנחנו מצפים לקבל אותם ולעיין בחומר זה, לפני שתיפול החלטה סופית בעניינו של השוטר, ורק אז נוכל להתייחס באופן מקצועי וממצה לגופם של דברים". 

עו"ד יאיר נדשי, פרקליטו של השוטר, מסר בתגובה כי "נסיבותיו של מקרה זה חמורות ומטילות צל כבד על אופן פעולתה ועבודתה של מח"ש. הלכה למעשה, מח"ש נהגה באופן בלתי ראוי ובהשפעת שיקולים זרים בבוחרה להעמיד לדין את השוטר ללא בסיס, ותוך הפעלת שיקול דעת בלתי סביר בצורה קיצונית. בחינת חומר הראיות מוכיחה, כי אין יסוד לאשמה, וכי השוטר פעל באופן מקצועי, אמיץ וראוי לכל שבח עת נאלץ כמוצא אחרון ובלית ברירה לירות ירי הרתעתי אל הקרקע, שאך נוכח נסיבות נדירות הסתיים במותו של סלומון טקה ז"ל. 

"במהלך התקופה שחלפה מיום האירוע חזינו במחאה ציבורית אלימה ביותר תוך שהשוטר ומשפחתו נאלצים להסתתר מחשש לפגיעה בחייהם. מצב דברים זה לא השתנה, ועד היום נמצאים השוטר ומשפחתו ברמת סיכון גבוהה, שאינה מאפשרת להם לנהל את חייהם כאחד האדם. 

"עקב חקירתו באזהרה, נאלץ השוטר לצאת לחופשה כפויה שבה הוא מצוי עד היום, תוך שמלווה אותו ואת משפחתו חשש מתמיד שמא יעמידוהו לדין על לא עוול בכפו. הפגיעה הנגרמת מכך לשוטר ולמשפחתו היא עצומה והיא גוברת בכל יום.

"כמו רבים בציבור חש השוטר שאלמלא המחאה הציבורית האלימה ששטפה את הארץ, לא היו בוחרים להעמידו לדין ואף לא לחוקרו באזהרה. הגיעה העת שרשויות התביעה יגלו אומץ לב ציבורי ויאמרו לציבור את האמת – השוטר אינו אשם במותו של טקה ז"ל".

חשיפתם של תמלילי החקירות של הקצין היורה בסלמון טקה ז”ל לא צריכה להפריע למאבקם הצודק של בני הקהילה נגד האלימות וההתעמרות המשטרתית כלפיהם. כמעט שני עשורים שבני הקהילה, חלקם הגדול ילידי הארץ - צברים מקורזלי־שיער, שהעברית בפיהם נטולת מבטא - הפכו בעל כורחם לשק החבטות של שוטרים ברחובות עירם. מותו של טקה היה רק האירוע ששבר את גב הגמל.

אינני מכיר את השוטר, הוא גם איננו מעניין אותי. הוא ינהל את מאבקו מול רשויות החוק ומערכת הצדק, וינסה להסביר את החלטתו לירות באופן שגרם למותו של טקה. בני הקהילה מאמינים ורוכשים כבוד לבית המשפט, ושם יוכרע המקרה הספציפי הזה. אבל שיהיה ברור: המחאה לא פרצה רק בגלל טקה. הזעם של בני ובנות העדה התפרץ בקיץ האחרון בצדק, בעקבות מקרים רבים של יחס מזלזל וטיפול בררני של השוטרים כלפיהם, רק בשל צבע עורם. אדי הדלק הלכו והצטברו, האירוע של טקה היה הגפרור שהצית אותם. 

אנחנו לא צמאי דם ולא רוצים לראות את הקצין נתלה בכיכר העיר. הקהילה גם לא מאשימה את כלל משטרת ישראל בגזענות ובאכיפה בררנית: אם פורץ סכסוך בין שכנים בעדה, נפנה למשטרה; אם בן העדה נתפס על מהירות בכביש, נקבל את הדו"ח בכעס, כמו כולם. יש שוטרים רבים מקרב בני הקהילה שנותנים מעצמם מתוך אמונה יוקדת כי זהו ייעודם. אבל אנחנו גם מבינים שבמשטרת ישראל יש תפוחים רקובים רבים, רבים מדי, של שוטרים בעלי תפיסות גזעניות ומעוותות כלפי הקהילה.

לכן, בלי שום קשר למה שיקרה עם השוטר, פרשת טקה מעניקה הזדמנות להתחיל דיאלוג לאיחוי הקרעים, לפתוח דף חדש, נקי מגזענות ומסטריאוטיפים. יש כאן צ’אנס לתחילת תהליך לתיקון עוולות של שנים, שבסופו כלל שוטרי משטרת ישראל יפנימו שמה שאנחנו מבקשים הוא בסיסי: לחיות כשווים בין שווים, בתחושה שלא משנה מה יקרה - הצדק והאמת יכריעו, לא צבע עורנו היפה. עכשיו רק נותר להמתין ולראות: האם המשטרה תממש את ההזדמנות הזאת, או שתחמיץ אותה. ולא בפעם הראשונה. (דני אדינו אבבה)