"מה הבאת אותי לקפה של אשכנזים", צועק ארי שמאי במקום “שלום”, ומעיר את בעלי הלפטופים המנומנמים שליד. שנייה אחרי, הוא מזמין פפסי קולה. אם להיות דווקאי, אז גם בפרטים הקטנים. והוא לא מחכה לשאלות, וישר מתחיל לירות. "אתה יורד מלראיין את טרנטינו לארי שמאי, מתפלא עליך. אתה בהידרדרות".
אהה.
"ואתה יכול להגיד לטרנטינו, אם במקרה תפגוש אותו, שזו בושה שהוא עוד לא זכה באוסקר כבמאי, הם לא מבינים שום דבר באקדמיה האמריקאית. אבל השנה הוא יזכה, גם כי הוא הפך חצי יהודי, הוא משלנו הרי. אז היהודים ייתנו לו את הפרס, היו לו הרבה סרטים מצוינים. מת לפגוש אותו ברחוב".
מה תגיד לו?
"שראיתי את 'האירי' של סקורסזה, ואחרי זה את 'היו זמנים בהוליווד', ושלו שתי דרגות מעל. אתה קורא כל מיני מבקרים שכותבים נגד הסרט שלו, וזה משגע אותי מחדש. בכלל בסרטים, ההמלצה שלי היא שתלכו לחביבי הקהל ולא חביבי הקולנוע".
אתה הולך הרבה?
"אני לא הולך לקולנוע ולא לתיאטרון, כי אני היפראקטיבי. קשה לי לשבת שעה וחצי באותו מקום כשרק אחרים מדברים ואני לא".
אתה חזק בהפרעות קשב?
"לדעתי, אם היו מאבחנים אותי, זו הייתה הפרעת קשב באלפיון העליון בעולם. יש לי את כל התסמינים של מה שהפסיכולוגים קוראים לו 'הפרעת קשב', אבל לדעתי אין דבר כזה. הפרעת קשב היא בעצם אוסף של תכונות משובבות נפש שאינן הפרעה בכלל, והפסיכולוגיה המודרנית מסממת ילדים בריטלין, מתוך זה שלהורים ולמורים אין אולי כוח להתייחס אליהם. ילד כזה צריך לקבל או חיוך או נזיפה, בטח לא תרופות שיסממו אותו. זה חלק מהפסיכולוגיה הפרוגרסיבית, השמאל המודרני בעולם".
איך כבר זלגנו לשם.
"האנשים הדוגלים ברעיון הזה בכלל טוענים שהאדם לא אחראי למעשיו כי הוא חולה, ובמחלה הרי צריך לטפל בתרופות. בעיניי, האדם אחראי למעשיו, וזה שהוא לא מתרכז בשיעורים זה לא נורא. הייתה תקופה שלא היה בעיר 'חגיגת', ואנשים היו מפוררים כדורי ריטלין. בקיצור, זה סמים, הכדורים האלה מקפיאים את האופי של הבן אדם. אני בחיים לא לקחתי ריטלין, למרות שהמליצו לי. מה, שאני אערבב את כל הכדורים? מספיק לי הלוסטרל שלי".
שזה אומר?
"כדורים ממשפחת הציפרלקס, שהם נגד דיכאון וחרדות. אצלי זה נגד חרדות. הנה, בדיוק יש לי פה קופסה".
אילו חרדות יש לך?
"איזה אין לי? אני רואה מספר לא מוכר בטלפון, או של אדם שמתקשר בשעה שהוא לא צריך להתקשר, ואני כבר בטוח שקרה משהו נורא. כי אנחנו אשכנזים חרדתיים, וזה לא קשור לשואה, זה מאות שנים ככה. אני חייב לספר לך משהו על הלוסטרל".
בבקשה.
"אחרי שהשתתפתי ב'גולסטאר' התראיינתי על התוכנית בערוץ 10 עליו השלום, יחד עם עודד מנשה ועדן הראל, זוג נהדר. ואז הם אמרו את הבדיחה הידועה, 'עוד פעם התבלבלת בכדורים היום'. אמרתי, 'מה פתאום, החלפתי את הציפרלקס בלוסטרל', וזו הייתה אמת, אבל הם חשבו שצחקתי, כי לא מדברים על זה בטלוויזיה. אני מספיק בוגר לקחת כדורים כאלה ולדבר על זה, אבל אנשים, אל תסממו ילדים. ובכלל, לא צריך ללכת יותר מדי לפסיכולוגים".
אתה לא בטיפול?
"לא, אם כי ניסיתי ללכת לפסיכולוגית בלחץ של ידידות שלי, ואף פעם זה לא החזיק מעמד יותר מ־20 ימים. יום אחד הייתי אצל פסיכיאטר נחמד, ואחרי הביקור התקשרתי לידידה ששלחה אותי, 'נו, איך היה'. אמרתי שנהדר, אחרי 40 דקות יצאה אבחנה. והיא אמרה, 'מה הוא אמר?' אמרתי, אני איבחנתי אותו כנרקיסיסט, ולמה? משום שהיו לו משקפיים יפים במסגרת תכלת כצבע החולצה. הוא אמר לי שאני צודק. אני אוהב לומר בבתי משפט לשופטים שמקצוע הפסיכולוגיה הטיפולית, עם כל הכבוד, נע בין יומרה לשרלטנות, ושיכעסו עליי כל הפסיכולוגים. זה בסדר, הם צריכים להתפרנס. בפסיכיאטרים שנותנים כדורים נקודתיים אני מאמין. אני כמעט 30 שנה על כדורים".
מניח שאתה מכיר לא מעט תופעות לוואי.
"אין לי תופעות לוואי. אני מצרות קטנות לא מפחד ואין לי קלקולי קיבה. התחשלתי. כשהיינו צעירים, אחרי הצגות משולשות בבלומפילד היו עומדים רומנים ומוכרים קבב, ואני הייתי מחכה לסוף כדי שזה יהיה בחצי מחיר ואוכל את הקבב שעמד בלי מקרר בשמש שבע שעות. בזכות זה התחסנתי. אבל אני חייב להגיד עוד משהו על פסיכולוגים".
אוקיי.
"מילא שבן אדם מוציא ממיטב כספו על פסיכולוג, אבל כשאתה נלכד ברשתם באופן לא וולונטרי, אם זה בשירות המבחן ואם זה פקידות רווחה שמוציאות ילדים מביתם, אז אוי ואבוי, כי אתה שבוי בתזות שחצי עולם מאמין בהן וחצי לא. מוציאים פה יותר מדי ילדים מבתיהם בצורה הזאת. ילדים צריכים לגדול בבית שלהם ב־99 אחוז מהמקרים".
× × ×
שמאי מדבר על ילדים באכפתיות גם מתוקף מעמדו החדש, אבא טרי. הרווק התל־אביבי הנצחי, זה שהיה מדליק את ‘הגנקי’ עם עינת שרוף באחת בלילה, ממשיך לפאב כלשהו וסוגר את היום בחמש בבוקר, במקרה הטוב, הפך לפני כשנה, בגיל 54, את עולמו. צירו מסתובב כיום סביב שני ילדיו התאומים, הילי וניר. את הילדים הביא לעולם בהפריה ובהורות משותפת, עם אישה שהוא מבקש לשמור על פרטיותה.
"כבר עשר שנים כל ההחלטות הגורליות בחיי נעשו במטרה אחת: על מנת להיות אבא", הוא מהרהר בקול, "התחתנתי בגלל זה עם ירדן (כץ — ר"ש), והתגרשתי כי ראיתי שזה לא הולך לכיוון הזה, בין השאר".
כמה זמן בעצם הייתם יחד?
"כשאתה שואל גבר כמה זמן היית נשוי, הכל מתערבל. האישה תגיד לך ארבע שנים, שלושה חודשים ויומיים. הייתי עם ירדן בערך ארבע שנים, מהן שנתיים נשוי. בשנתיים הראשונות היא הייתה צעירה, 24, ועסוקה בלימודים, בחינות לשכה, התמחות".
ובשנתיים שאחרי?
"בעיקר רבנו".
על מה?
"אענה לך כמו יהודי בשאלה: כששואלים על כל זוג למה הם נפרדו, אני שואל למה הם התחתנו. החיבור הוא הפלא, הפרידה היא הדבר הטבעי. בבית הדין לענייני משפחה יש חוק שחייבים לשלוח זוג לגישור, אולי יישארו ביחד, אני אומר להפך: אולי תשלחו כל זוג שירצה להתחתן לבן אדם שישאל אותם 'בשביל מה לכם?’ הרי למה לשכנע לא להתגרש, אם לשם יגיעו ממילא? אצלי ואצל ירדן הייתה אהבה גדולה ולהחזיק ארבע שנים זה יפה. ומאז לא הייתה לי זוגיות".
והילדים?
"אחרי הגירושים התחלתי בטיפולי פוריות עם האמא של הילדים".
מיהי?
"נקרא לה ק', והסיבה שאני לא אומר מי היא, זה שהיא ב־50 אחוז חרדה מאוד לפרטיות שלה, וב־50 אחוז היא מתביישת בי".
מתביישת?
"כן. כי אנחנו טיפוסים הפוכים לגמרי. אני מאוד אקסטרווגנטי, היא מאוד מופנמת. אבל אני לא מתבייש בעצמי, והיא אדם שעשה לי מאוד טוב".
איך הגעתם זה לזו?
"שנינו הגענו לגיל שבו רצינו ילדים. כשהפכתי לאבא הייתי בן 54, ובוא נאמר שכשהילדים נולדו, היינו שנינו יחד בני 100. טיפולי הפוריות נמשכו שלוש שנים. זה מסוג הדברים שהאישה מקריבה, ולא הגבר. אני, חוץ מהעובדה שזה עלה לי כמו חמישה פומרניאנים, שזה 15 אלף שקל לאחד, והם שווים הרבה יותר, לא השקעתי דבר. לא יכולתי לראות את עצמי בעולם ללא ילדים. מי שמכיר אותי טוב יודע שאני לא יכול לעבור ליד ילד בעגלה ברחוב או ליד כלב בלי להיות מוקסם ולהגיד לו קוצ'ו־מוצ'ו. הגננות במעון קוראות לי 'ארי קוצ'ו־מוצ'ו'".
היו משברים בתהליך?
"לקח זמן, ארבע שנים ברוטו. לי לא היה שום משבר, ואני מוריד את הכובע בפני הנשים שעוברות את זה. בניגוד לפסימיות הגדולה שלי כאוהד הפועל, בזה הייתי אופטימי, הייתי בטוח שזה יצליח בסוף. בן פורת יוסף, זה הצליח. ואני לא סתם אומר בן פורת יוסף. אני מאמין בעין הרע, ולא מעלה תמונות שלהם לרשתות. אני קצת דביל".
ויום אחד הפכת לאבא.
"ירדה דמעה או שתיים אחרי הלידה, אבל אני חייב להגיד משהו: אנשים אומרים לי, 'נו, ארי, זה שינה אותך? הבנת פתאום את החיים?' ואני אומר שלא. ידעתי מראש שאלו החיים. אני לא כמו אלה שפתאום נהיים אבא ואומרים שזה כיף. אני, קודם כל, שלושה שבועות הלכתי עם הצמידים של איכילוב על היד, לא רציתי להוריד אותם מרוב שמחה עד שזה גירד לי את העור. הילדים נולדו בלילה. הלכתי לישון כמה שעות, ואז הלכתי עם הצמידים לבית המשפט ונכנסתי לדיון".
איך לא לקחת חופש.
"אז זהו, שניגשתי לכבוד השופט איתי הרמלין ואמרתי לו, 'לפני כמה שעות הפכתי אבא לתאומים. אני מבקש לדחות את הדיון', ואז קרה משהו שריגש אותי עד דמעות. היו בקהל 20 איש, וכולם כאחד מחאו כפיים. כבוד השופט חייך, ואז דחה את הדיון. זה אחד הדברים שאני הכי אוהב במדינה שלנו. בשום מקום בעולם לא היה קורה דבר כזה. אגב, את המתנה הראשונה לילדים קיבלתי מחברת הכנסת היפהפייה שרן השכל".
מה זה היה?
"דובי של הליכוד. היא בדיוק באה לבית החולים לבקר את העוזרת שלה והביאה לה דובי. אז אני מתנצל בפני העוזרת שלמעשה גנבתי לה את הדובי".
איך אתה מסתדר עם הילדים?
"הם עוד לא ישנים אצלי בבית, זה מוקדם מדי. אני די קונסרבטיבי בדברים האלה. בשנה־שנתיים הראשונות אין שום ספק שהם צריכים להיות אצל האמא".
אז חסכת לעצמך לקום בלילה.
"לא שלא הייתי מוכן ורוצה, אבל ככה יוצא. הילדים גרים ליד ירושלים כי שם גרה הסבתא, וקשה עם תאומים בשנה הראשונה. אני על הקו ארבע פעמים בשבוע לפחות, ומצטער שלא שש־שבע, גם זה יבוא".
התחברת לכל זה מהר? לפעמים לוקח זמן.
"נקשרתי אליהם מהרגע הראשון, הייתי זורח. אני אשכנזי ואסור להגיד שאני מאושר, אבל בלי שום ספק זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, יותר מהאליפויות של הפועל. דרך אגב, הם יחזירו אותי למגרשים כי אני לא הולך כבר שנים. הזדקנתי, אין לי כוח, השתניתי. מקווה שהילי תהיה אוהדת הפועל, כי אני במיוחד אוהב אוהדות. אני לא אכעס עליה אם היא תקלל קוונים בגיל תשע".
גנים של אוהדת הפועל יכולים להכאיב.
"תלוי באיזה שנים. היו שנים שגם אתה שאלת את עצמך למה הבן שלך צריך לסבול בתור אוהד מכבי. אבל אני לא מקפיד על אדום ולא פנאט של צבע. האמא מלבישה אותם בצהוב ולא אכפת לי. אם כחול־צהוב מתאים לעיניים היפות של ניר, אז יאללה".
רגע מרגש עד עכשיו?
"הברית, כדת משה וישראל כמיטב המודרנה. ק' עמדה על כך שזה יהיה עם רופא, ולא היה נעים לי לשאול אם הוא שר את השירים של הברית כמיטב המסורת. כשהוא פתח את הטקס בשיר הנהדר 'לכבוד חמדת לבבי אליהו הנביא', בכיתי. הנה עכשיו הקול שלי נחנק".
ואחרי שהגיעו הביתה?
"היה לי רגע לא פשוט, כי אחותי אורלי הייתה כל כך חסרה. היא נפטרה לפני כמעט חמש שנים. אני כועס על עצמי שאני יכול לדבר עליה בלי לבכות. אני הפסדתי את החברה הכי טובה שלי בעולם, והם את הדודה הכי טובה. היא סבלה מסרטן המעי הגס, וזה לקח שנה וחצי עד שהלכה לעולמה".
הייתם קרובים?
"מאוד. אני לפעמים כועס על עצמי שאני שמח וממשיך בחיים, והקלישאה שזה מה שהיא הייתה רוצה לא מדברת אליי. היא הייתה מבוגרת ממני בשנתיים. כל השנים חשבתי מה יקרה כשנהיה בני 80 וכמה, ואחד מאיתנו ילך לעולמו והשני בטח ימות אחרי שנתיים משיברון לב. והנה אני חרא, כי אני פה. לפני מותה אורלי כתבה לי שבאירועים 'תחגגו ואל תזכירו אותי'. ואני באירוע האינטימי שעשיתי ל־300 אורחים ארבעה חודשים אחרי שהילדים נולדו, שמתי את התמונה שלה על הבמה".
מתי בעיקר היא חסרה לך?
"עם הילדים, בכל שמחה, בכל עצב. אני לא אהיה קלישאי, אבל אין יום בלי שהיא במחשבות שלי. החלום שלי היה שאמא שלי, אנליז, היום בת 88, תגיע לבר־מצווה של ניר, ואז חשבתי לעצמי, לך תדע אם בכלל אני אגיע לזה. הרי יש חיסרון בלעשות ילדים בגיל מאוחר".
לקחת לי את השאלה הבאה.
"אני לא אגלגל עיניים פה. זה עלול להיות חיסרון לילדים. ובכל זאת, באירוע, אחרי שנתנאל הזמר שר את 'ילדה של אב' והקדיש להילי, ואבי סינואני המשיך עם 'תפילה לילד' לניר, אני אמרתי שילדים זה נפלא, אבל אמא לא פחות חשוב, ושימי רון ואני שרנו את 'בואי אמא' לאמא שלי. מרוב ההתרגשות זייפתי, למרות שאני שר טוב בדרך כלל. ובסוף הטקס המרגש אמרתי שאני מודה לבורא עולם, שאני לא מאמין בו לצערי, אבל ישתבח שמו ותודה, שזיכה אותי להיות אבא בגיל כל כך מאוחר, והוספתי: 'לא נורא, לאשכנזים תהיה ירושה מוקדמת'. אני מקווה מאוד שכשהילי וניר יהיו בני 15 הם לא יכעסו על זה שיש להם אבא תרח זקן בן 70. אני כבר היום מרגיש זקן".
פער הגילים ביניכם באמת מפחיד אותך?
"לא ממש, כי אני מאמין שאהיה די אינפנטיל בכל מקרה, אבל זה גורם למחשבות. אתה בגיל 48, ואני רואה את היחסים שלך עם הבן שלך, דור, ומהצד נראה שהוא כל חייך. רוב הסיכויים שאתה תדע מה הוא יהיה. אבל אני משחק משבת לשבת. קודם כל, שבורא עולם ייתן לי להכניס אותם לכיתה א', ואחרי זה האירוע החשוב לי זה הבת־מצווה של הילי ואחר כך הבר־מצווה של ניר. אני מתחיל לחשב את זה. אבל תן לי ליהנות".
יש משהו לא פייר כלפי הילדים בלהביא אותם בגיל כזה?
"אין שום דבר לא פייר בלהביא כל ילד לעולם, בכל סיטואציה, גם בדלות ובחוסר כל. כי אם תשאל כל ילד, הוא יגיד לך שהוא יבחר לחיות. בזמנו, כשייצגתי את יגאל עמיר לגבי זכותו להביא ילד לעולם, הטענה שהכי שנאתי לשמוע זה 'איזה מסכן יהיה הילד'. ינון של לריסה ושל יגאל עמיר היום בן 11 וחצי, ילד יפה וחכם, שנהנה מהחיים. אז כנראה שאפשר להביא ילדים גם בגיל 90, והילד יגיד תודה. אבל כל ילד היה מעדיף שאבא שלו יהיה יותר צעיר".
× × ×
נולד וגדל במרכז תל־אביב. אמו הייתה מורה לאנגלית ועסקה בעבודות תרגום. אביו היה מהנדס מזגנים. לשמאי שני אחים מנישואיו הראשונים של אביו. הוא התגייס לחטיבת הנח"ל והיה על הקו בלבנון. לאחר מכן סיים משפטים באוניברסיטת תל־אביב ומאז הוא במקצוע. במקביל, פיתח קריירה כעיתונאי וכאיש תקשורת. שמאי מגיש תוכנית רדיו יומית של מוזיקה מזרחית ב'לב המדינה', ומופיע פעמיים בשבוע לצד בועז גולן ויורם שפטל באולפן הפתוח של ערוץ 20.
אורח חייך בעבר נחשב סוער, תל־אביבי, אלכוהול, מסיבות, שערוריות, סמים.
"תכתוב הכל, גם סקס. שמע, יום אחד איל ברקוביץ' ואופירה אסייג – סלף מייד וומן שאם הייתה גדלה בצפון תל־אביב הישנה כמוני, אולי הייתה ראש ממשלה היום – העלו אותי לתוכנית הרדיו שלהם, ואז אופירה, כמנהג אופירה, הפתיעה בשאלה, 'ארי, למה אתה לא בא להתראיין אצלנו בטלוויזיה?' אמרתי, 'בחייך, אתם רוצים לדבר איתי או על סמים או על סקס, שני דברים שלא עשיתי כבר עשור".
עשור!
"תשמע, הזדקנתי, התמתנתי, הפכתי פחדן. אין לי כוח לריבים ולמחלוקות. מילד שובב ופרוע הפכתי בשנים האחרונת לבן אדם שלא יוצא, שכמעט לא שותה, אולי פעם בשבועיים־שלושה. בזמנו שלומי שבת המציא עליי את הבדיחה שאני קונה חליפות באופנת סגל כשלדש מוצמדת כוס יין מלאה, כי ככה תמיד היו רואים אותי. אז זהו, נפתחים מקומות חדשים ואני לא מכיר אותם. זה היה די פתטי, אם בגיל 55 הייתי ממשיך להיות בליין".
מה היה הטריגר הראשון למהפך?
"קודם כל, התחתנתי בגיל 47, וכבר הייתי בזוגיות, ואז אתה נהיה איש בית. אחר כך המשכתי את אותו אורח חיים. אני מסיים תוכניות טלוויזיה, ומקסימום יכול לשבת עם חברים בבראסרי כי זה ליד הבית. אני גם קם מוקדם. היו תקופות סוערות שבהן הייתי הולך לישון בחמש בבוקר וקם ב־12, במקרה הטוב, אבל זה מאחוריי. לא הייתה פה החלטה דרמטית לעשות שינוי, זה המסלול הטבעי של החיים".
וזוגיות?
"זוכר שהיינו צעירים והיינו רואים בסרטים אנשים בני 55 מתנשקים ואומרים איכס? לא הייתה לי זוגיות מאז שנפרדתי מירדן, ואת האמת? זה לא חסר לי. ולא רק שזוגיות לא הייתה לי, גם דייטים כמעט לא היו. תסתכל אחורה, עשיתי מספיק".
ובכל זאת, המגע, הסקס, החיבוק, לא חסרים?
"אם לא היו לי ילדים, אז אולי זה היה חסר לי נורא־נורא. אבל זוגיות, קשרים, יחסים, איך שלא תקרא לזה, לא חסר. לא בוכה. אני גם לא להיט כזה גדול. אני בן 55, עבד לנעורים, לא אוהב זקנות כמוני, לא מרגיש איזה ריק".
עדיין פונה לצעירות?
"מה פתאום. אני לא פונה לאף אחת כמעט, וגם במהלך חיי לא העקתי אף פעם. אתן לך דוגמה. יושבים חברים בגילי בבית קפה ועוברת מישהי צעירה ברחוב ומישהו זורק הערה. קודם כל, אני מתחלחל, כי אם היא תסתובב, רוב הסיכויים שהיא תחשוב שזה אני, תמיד חושבים שזה אני. ואני אומר לחברים שלי, 'די כבר יא פתטים, אנחנו דודים בשבילה'".
אז אין תקווה יותר לזוגיות?
"יש תקווה לזה שאכניס את הילדים לאוניברסיטה, ואולי לרקוד איתם בחתונה. אולי אני רוצה לאהוב פעם כמו שאהבתי, אבל זה לא מטריד אותי. זוגיות ארוכת טווח מנוגדת לטבע האנושי. אני רואה לפעמים זוגות מאוהבים בני 80, זה מעורר התרגשות, אבל זה המיעוט. אני לא נגד מוסד הנישואים, אבל זה להיות תלוי בעוד אנשים. גם בעבודה שלי אני תמיד לבד, ולא היו לי בוסים ולא שותפים, ואני בן אדם מאוד חברתי וחברותי".
מתפרנס יפה?
"תשמע, לא נהייתי עורך דין עשיר כפי שהייתי צריך להיות, אבל זה אולי כי אני לא מספיק חכם, וגם בגלל שהתהוללתי כל השנים. אבל בעשור האחרון המצב טוב. ברוך השם יש כסף למזונות, הכל בסדר, עובדים. אף פעם לא הסתכלתי על אלה שעושים איקס שקלים ויש להם מרצדס. דירה יש לי, ירשתי".
× × ×
בשמונת החודשים האחרונים הוא גם חלק קבוע מ'יציע העיתונות' של ערוץ הספורט שמגישה טליה סלנט, "המקסימה והחכמה. הייתי אומר גם שהיא יפה, אבל הפמיניסטיות, בתוכן היא, יכעסו על זה, אז אני לא אומר. למרות שאמרתי". ב'יציע העיתונות' שמאי הרהוט מקפיד לייצג דעות מפתיעות גם אם מדובר בקבוצה שהוא אוהד, ובוודאי לא עובד על אוטומט, תכונה נדרשת לתוכניות־פאנל שמבקשות לנתח את מה שקורה בקלישאה שנקראת “הרחוב הספורטיבי”.
אם כי התמתנת גם ב'יציע', נגיד לעומת אותו יום ב-1993 שבו ציירת צלבי קרס בשדה דב על המכוניות של אנשי מכבי.
"לא תפיל אותי. אני פחדן מדי בשביל לעשות דברים כאלה, ידי לא הייתה במעל. לשיאי הגעתי כשהוצאתי אוויר מהגלגלים של שופט הכדורסל גדי זילברברג, שהיום הוא עורך דין, והתנצלתי בפניו על זה כמה פעמים. הייתי אז ילד. אבל אתה צודק, התמתנתי, ועדיין, כל מי שיראה את התוכנית לא יחשוב שאני הכי מתון בעולם. ואתה רוצה סקופ? אני מחבב את שמעון מזרחי".
הופה.
"גם בשנים שהכי שנאתי אותו, לא יכולתי להתעלם מהדברים החיוביים שיש בו. שמעון הוא אחד מגדולי האוהדים שמכבי תל־אביב ידעה. הוא הולך למשחקים של הכדורגל ואם יש דרבי כדורעף נערות חשוב, הוא יהיה שם. זה דבר שאי־אפשר שלא להעריך. הדבר השני שאני אוהב בו, זה שעם כל ההצלחות והכסף שיש לו, אתה יכול לראות את האיש מייצג בתיק תעבורה ונלחם עבור הלקוח שלו. חוץ מזה, לטוב ולרע הוא חלק מההיסטוריה שלי. החלום שלי הוא לשחק שש־בש מול הסלוניקאי הזה, אתה יכול לסדר?"
ומה עם הקריאות “שמעון מזרחי תתאבד” ביציעים?
"בהכירי את שמעון, הוא הבן אדם האחרון שישלח יד בנפשו, ובמקומו הייתי משתעשע מזה. אני נגד השירים המכוערים על מוני פנאן. אין לי בעיה עם שיר האונס של אוהדי מכבי וסליחה עם הפמיניסטיות. אין לי בעיה עם 'הפועל חיזבאללה' ו'מכבי נאצים'".
איך לא?
"חיזבאללה הוא האויב העיקרי שלנו, ומכבי קוראים לנו ככה, אז שלא ייעלבו כשיקראו להם 'נאצים'. למרות שהתמתנתי, אני עדיין אומר דברים קיצוניים".
ב־2014, סיפר שמאי בראיון שנולד בבית חצי ימני והיה הולך להפגנות של נוער התחיה, אבל בבחירות ב־2013 הצביע למפלגת דעם. שבע שנים אחרי, שמאי מזוהה מאוד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולא רק בתוכנית עם בועז גולן בערוץ 20, אלא גם ברשתות.
איך זה שהתהפכת פוליטית?
"קנו אותי ערוץ 20".
נו, נו.
"אני לא יכול לבוא לאף אחד שיתריס בפניי, 'עד ערוץ 20 הצבעת מרצ ואפילו חד"ש, היום אתה ליכוד'. אבל כל מי שקורא את דף הפייסבוק שלי, יכול לראות לא מעט פעמים שאני עדיין כותב דעות שמאל. לדוגמה, חשבתי שלא צריך לירות בכל מחבלת שבאה עם מספריים ממרחק של שישה מטרים, אלא לנטרל אותה. אני עד היום אומר שאם הדבר היה אפשרי, הייתי בעד שתי מדינות לשני עמים. לפני עשר שנים על מנת להיות שמאלני, הייתי יכול לצעוק, 'ישראל־פלסטין שתי מדינות לשני עמים'. היום אם תצעק דבר כזה, אתה פשיסט ולמעשה תומך בחוק הלאום, כי אתה אומר שפלסטין לפלסטינים וישראל היא מדינה לעם היהודי".
בכל זאת, למה התהפכת פוליטית?
"אותי שאלו תמיד, אתה ימני או שמאלני? גם בשיא השמאל שלי החזקתי בהמון עמדות סו־קולד ימניות. אני נגד הפמיניזם הקיצוני, אנשים יצחקו אבל לא אכפת לי, אני חושב שמשבר האקלים הוא מיתוס. ותמיד חשבתי את זה. גם כשהצבעתי חד"ש, כתבתי נגד מה שקרוי המהפכה השיפוטית, ייצגתי את יגאל עמיר ואיתמר בן גביר רקד בחתונה שלי עוד כשהוא היה מוקצה מחמת מיאוס לגמרי".
מה לך ולבן גביר?
"איתמר ואני התיידדנו בגלל מפגש אקראי בבית משפט לפני עשר שנים. ראיינתי אותו בימים שבהם איש לא העז לעשות את זה. אני אף פעם לא הייתי השמאל הקלאסי. אני מודד את ההצלחה של ראש הממשלה בשני דברים עיקריים: כלכלה וביטחון. ושם, בעשר השנים האחרונות, למרות שמנסים לצייר כאילו יש עוני נורא פה, המדינה בסך הכל בפריחה. אני הכי אוהב בנתניהו שהיד שלו על הדק המלחמות מאוד כבדה, כי הוא חוסך בדם של יהודים, ובסופו של דבר בדם של פלסטינים. ובסוף יש פה דו־קיום נפלא בין ערבים ויהודים. ערביי ישראל מגלים נאמנות גבוהה בפועל למדינת ישראל, ויש מקרים ספורים של עבירות ביטחוניות. יצא שיש דו־קיום יותר יפה בין ימנים לערבים מאשר בין שמאלנים לערבים".
תסביר.
"מי חי ברמלה ובלוד וביפו? רוב אלה שחיים שם הם אנשים שעכשיו אוהבים לקרוא להם 'ישראל השנייה'. מעבר לקו הירוק יש דו־קיום בין מתנחלים לערבים. גם בבתי מרקחת, בבתי חולים ובבתי משפט יש דו־קיום. איפה יש פחות דו־קיום? באפקה ובצהלה. הם בקושי חיים ליד מזרחים, איך יחיו ליד ערבים?
"רבים הרימו גבה כשייצגתי את בנצי גופשטיין בבית המשפט העליון נגד הפסילה שלו לרוץ לכנסת. בזמנו כתבתי עליו בפייסבוק שהוא לא כועס עליי שיצאתי עם שלוש ערביות מוסלמיות בחיי. לאהבה אין גבולות, ואם הילי תתחתן עם ערבי לא תהיה לי בעיה עם זה".
איך אתה אומר שהמצב הביטחוני טוב, אם יורים טילים כל הזמן לעוטף עזה?
"אני אוהב לדבר מדדית. מי כמוני כואב את כאב תושבי הדרום, אבל האלטרנטיבה לכבוש את עזה תעלה בדם של 200 חיילים, ואם נשלוט שם, זה יהיה 50 חיילים בשנה. נכון, אני לא גר בשדרות ואולי קל לי לדבר, אבל עובדה שגם התושבים שם בוחרים בנתניהו. לא נוח לי מאוד עם העובדה ששני מיליון פלסטינים חיים תחת שלטון צבאי. לא אגיד 'כיבוש', כי אם יש כיבוש שם, אולי יש גם פה, למשל בשייח' מונס בתל־אביב, ובעין חוד, שקוראים לה עין הוד. אבל אני ממש בעד ללמד על הנכבה בבתי הספר".
את זה איתמר בן גביר ממש לא יאהב.
"אני מיודד עם איתמר בן גביר, ברוך מרזל, בנצי גופשטיין, נועם פדרמן וד"ר מיכאל בן ארי. תמיד הייתה לי משיכה לפנאטים מכל כיוון. אני מודה שכשאני שומע אותם בארבע עיניים, אני מזדעזע מהעמדות שלהם. אבל אני מחבב אותם. אומרים שהם גזענים. חוק השבות לא גזעני? ומנהל מקרקעי ישראל עם כל האדמות לא גזעני? בחייך. כשאני מדבר על איתמר בן גביר, אני בכלל מתרגש".
כי?
"לפני כמעט שנתיים הוזמנתי לברית של הבן שלו, שלא הייתה באושן בגני התערוכה, אלא במערת המכפלה. הוא נתן לי להיות זה שמגיש את הרך הנולד לסנדק, ולפי האמונה לאיש הזה ייוולדו ילדים. לא עברו ימים ספורים, פחות משבוע, וק' אמרה, 'נכנסתי להיריון'. מכיוון שאנחנו לא מסתובבים ביחד, הרבה חברים שלי הופתעו שפתאום יש לי ילדים. איתמר גם לא ידע, אבל כשהילדים נולדו הוא היה אחד הטלפונים הראשונים. סיפרתי לו את זה והוא מאוד התרגש".
אז אפשר להגיד שאתה מאמין באלוהים.
"לא. עוד לפני ערוץ 20 עברתי תהליך – מבן אדם שהיה כופר להכעיס, לבן אדם שעשוי להניח תפילין ארבע־חמש פעמים בחודש – בזכותו של החב"דניק הרב אלון עמר. אני יכול להגיע פעם בחודשיים לבית כנסת בשישי בערב, לעשות קידוש פעם בשבועיים. יש לזה קשר לדאבל האחרון של הפועל. בדקה 82 נשאתי עיניי השמיימה ואמרתי, 'אלוהים אם אתה מביא לנו גול, אני הולך ארבע שבתות רצוף לבית כנסת'. בסוף הלכתי ארבע שבתות, אבל לא רצוף כמו שהבטחתי. אז אמרתי, לפחות אפסיק לדבר נגד הדת. את זה עשיתי. זה חלק מההזדקנות שלי. אני נהנה גם להניח תפילין".
אוכל כשר?
"לא, גם לא שומר שבת. אני לא אוהב את המילה 'מתחזק', כי יש בה התנשאות מסוימת, סימון שהאחר חלש. אבל בלי ספק התקרבתי ליהדות".
תצביע ביבי?
"ביבי, לא ליכוד. אם סער היה בראש הליכוד, לא הייתי מצביע לו, כי הוא הרבה יותר ימני".
ומה עם כתבי האישום נגד ביבי?
"אני עורך דין פלילי. תיק 1000 זו שטות, ויש לי ביקורת על ביבי שלקח סיגרים ושמפניות מאנשים עשירים. אני אוהב אנשים שמזמינים שולחנות, לא שמוזמנים, אבל אין בזה שום דבר פלילי. תיק 2000, בעיניי נע בין פוליטיקת 'בית הקלפים' שהיא לא פלילית, או אכיפה בררנית, ואני אעצור פה. בתיק 4000 לא יכול להיות עורך דין פלילי שלא יתרעם נגד העוולות שם, ולדעתי אין סיכוי להרשעה בשוחד. יש שם איום על עדי מדינה ואכיפה בררנית".
אז נתניהו ייצא נקי?
"לא יודע. למרבה הצער אני חושש שיש סיכויים גדולים שהוא לא יהיה ראש ממשלה, כי כבר כתשו את הסלע, אבל לא בטוח. אין בן אדם אחד במדינה שאם יש לו עסק ששווה מיליון דולר, ייתן לבני גנץ לנהל אותו, ולא לנתניהו, שמאלני ככל שיהיה". ×
רז שכניק
