היום אלי האנה יושב בווילה המפוארת שלו בעיר הגדולה דנייפרופטרובסק שבאוקראינה ואף אחד לא יכול להתקרב אליו, אבל לפני כעשור הוא ניהל מו”מ על העונש שלו במסגרת עסקת טיעון על סחר בסטרואידים והעלמת עשרות מיליונים. “בהתחלה ברשות המסים אמרו, ‘תנו לנו הצעה בכתב מה אתם חושבים העונש שמגיע לו’”, הוא מספר ממקום מושבו באוקראינה. “ישבתי עם עורך הדין שלי ונתנו הצעה לשנה ותשלום כופר. הם אמרו, ‘לא’. אחרי זה הצענו שנה וחצי ואחרי זה שנתיים ושנתיים וחצי. הם אמרו, ‘אנחנו רוצים שנים רבות בכלא’, מה זה שנים רבות? ‘בין ארבע לשש שנים’. ואז אמרתי סטופ, אני לא מגיש להם יותר הצעות.
"נסעתי לאוקראינה (לטענתו לא הוצא נגדו צו איסור יציאה מהארץ, ג”ק) ונפגשתי עם יהודים בקהילה שהסבירו לי איך אני מקבל אזרחות. אשתי הייתה אזרחית אוקראינה אבל היינו צריכים להפוך את המסמכים לרשמיים שם. ישבתי עם שופט אוקראיני בבית משפט. אמרתי לו, 'אם אני אהיה אזרח המדינה, יכולים להסגיר אותי?' השופט פתח את ספר החוקים של אוקראינה ואמר, 'אזרח אוקראינה יכול לנסוע עכשיו למדינה אחרת, להרוג 20 איש ולחזור. אוקראינה לא מסגירה את האזרחים שלה על שום עבירה'. שמעתי את זה ואמרתי לעצמי, 'זהו, פה אני רוצה לחיות'".
× × ×
ושם הוא חי כבר עשר שנים. מי שהיה שלוש פעמים מר עולם הפך לאוקראיני לכל דבר, ויתר על אזרחותו הישראלית וגם על כמה שנים בבית סוהר בארץ, כל עוד הוא שם. בגיל 16 הוא זכה בתחרות ‘מר ישראל הצעיר’, אז גם התחיל לצרוך סטרואידים שהפכו אותו לשרירן־על, ובהמשך גם ניפחו את התיק הפלילי שלו.
ב־2008 הוא נעצר בחשד שניהל מישראל עסק ליבוא ומכירת סטרואידים ותרופות בארץ ובחו"ל במשך בין שש לשמונה שנים, במזומן ובלי מרשם כמובן, תוך העלמת הכנסות של 13 מיליון ש"ח. לפי רשות המסים, התרופות שמכר מתאימות לשימוש בבעלי חיים, לטיפול הורמונלי, לטיפול בסרטן השד, בחרדה ובבעיות של אין־אונות. הוא רכש את המוצרים בחו”ל והבריח אותם לארץ עם שליחים, שהחביאו אותם במזוודות ובמעטפות שנשלחו אליו בדואר. במהלך חיפוש שנערך ב־2008 בביתו, נמצא מסתור מאחורי מראה בחדרה של בתו, בו הוחבאו סטרואידים בכמויות עצומות. האנה לא מכחיש את העובדות, הוא פשוט לא עושה מהן כזה עניין.
אלי, אתה לא רוקח, איך הגעת לזה שאתה מוכר סטרואידים ותרופות לאנשים ברחבי העולם?
"נסעתי לתחרות בלונדון ופגשתי בחור אמריקאי שאמר לי, 'יש לכם בישראל תרופות כמו טוסטסטרון או סטרואידים?' אמרתי לו שיש. הוא ביקש שאשלח לו כמה זריקות ושלחתי. היה מדובר ב־100־200 דולר. אחרי חודשיים הוא מתקשר ואומר לי, 'אני רוצה להזמין ב־10,000 דולר', אמרתי לו, 'הו־הו־הו', לא היה לי אז גרוש וחצי. הייתי חי מספונסרים".
אבל השגת לו.
"התחלתי להתעניין ולהתגלגל עם הדבר הזה. האינטרנט בדיוק התחיל לתפוס תאוצה, לא האמנתי לאיזה ממדים זה הגיע. בחודשיים הרווחתי איזה 800 אלף שקל, הייתי בהלם. היה לי בחור שהתעסק בהומיאופתיה בבית מלאכה בחולון, הוא אמר לי, 'אני יכול לייצר לך הכל, אנחנו נעשה ליין’".
אז היית שולח ללקוחות את הסחורה בדואר?
"כל שבוע 20 מעטפות, ומקבל את הכסף ב־Western Union. אחרי זה גדלתי לסין וגם יצרתי קשרים בטורקיה עם שותף שלי, ואז נכנסתי גם לאנטיביוטיקה, לתרופות נגד סרטן השד, תרופות לניקוי כבד, לא דברים מסובכים, דברים שאנשים צריכים. הקמנו בית מרקחת אונליין. בארץ היה ייצור של סטרואידים, ובטורקיה התעסקתי עם תרופות של בית מרקחת. מישהו צריך תרופה לטחורים שהוא לא יכול להשיג אותה? פונים אליי. אם לא היו באים אליי, עד היום הייתי יושב על איזה 20־30 מיליון דולר, אם לא יותר".
אז אישה חולה בסרטן שד קנתה דרכך תרופות למחלה?
“האמת שאני לא יכול להגיד למי ולמה. קיבלנו הזמנה לתרופה ושלחנו אותה, לא ידעתי למי התרופה ולמה התרופה כי הייתה מסה של עבודה. אתה לא יכול לשבת עם כל תרופה ולשאול, ‘למה אתה צריך אותה?’.
מכרת תרופה לטיפול בסרטן בלי מרשם?
“באינטרנט הכל יכול להיות”.
ולמה פנו דווקא אליך?
“האמת שאף פעם לא התעמקנו בזה. ראינו מספר הזמנה, אנחנו יכולים לספק את ההזמנה? סיפקנו. לא התעסקנו עם למה הבן אדם רוצה את התרופה הזאת”.
זה לא חוקי, למה עשית את זה?
“ראיתי פוטנציאל לעשות ביזנס וזה הכל. זה כמו שתגידי, ‘למה בר רפאלי לא הצהירה על ההכנסות שלה בישראל?’ על כל אחד אפשר לשאול למה”.
בר רפאלי לא מכרה תרופות וסטרואידים בלי מרשם.
“כשמעלימים מסים זה לא משנה איך. כשאני רואה שמגיעים עם בר רפאלי להסדר על 32 מיליון, בכיף, אבל למה איתי לא? אני לא אשחק אותה מטומטם ואגיד לך שלא ידעתי שצריך לשלם מסים” הוא אומר ומוסיף תירוץ יצירתי במיוחד, “לא היה לי איך להצהיר על זה כי זה לא היה חוקי. אבל הם עשו ממני ראש משפחת פשע שמייצר תרופות. אני לא אומר שזה היה חוקי, זה היה פלילי. ואני לא אומר שאני לא צריך לקבל עונש, אבל לא כמו שהם רצו להעניש אותי. לא הרגתי אף אחד שאני אכנס לארבע שנים לבית סוהר. דנקנר שעשה הרצת מניות קיבל שלוש שנים”.
אתה אומר “סך הכל מסים”, אבל הכסף הזה אמור ללכת לחולים, לזקנים, לניצולי שואה.
“קודם כל 13 מיליון זה הכנסות, אם תורידי מזה את מחיר התרופות ומחיר המשלוחים יישאר מזה אולי שישה מיליון רווח. שישה מיליון לחלק לשבע שנים זה פחות ממיליון ש”ח בשנה. למה שהכסף ילך לניצולי שואה? זה כסף שאני הרווחתי”.
× × ×
המדינה לא חשבה כמו האנה והכינה לו כתב אישום על שורה ארוכה של עבירות מס חמורות. בשנת 2010 דיווחה התקשורת שהאנה נמלט מישראל כדי להימנע מעונש, אלא שהבריחה הזאת הייתה הרבה פחות הרואית ממה שאפשר לדמיין. במשך שבעה חודשים הוא למד רוסית עם מורה פרטית צמודה, ביקר באוקראינה שש פעמים, הכין את השטח היטב וב־1 באפריל 2010 ארז מזוודות ועבר לגור שם. “יצאתי מהארץ עם הדרכון שלי. כשהם אומרים ‘ברחתי’, הם מחפים על הפאקים שלהם. מכרתי וילה ברמת חן, מכרתי מכוניות במיליון ש”ח, הם לא ראו מזה שקל. כי הייתי הרבה יותר חכם מהם. הכספים שלי היו בחו”ל הרבה שנים ועוד אחרי כל זה יצאתי מהארץ. תגידי, אם בן אדם חשוד בהעלמה של מיליונים, למה אין לו צו עיכוב יציאה מהארץ?”
האנה, שבתעשייה שלו מכונה “ביג דוג”, נולד וגדל בשכונת כפר שלם בתל־אביב. הוא גרוש פעמיים ואב לשלוש בנות — קים (21), מלאני (13) וסטפני (11). חודש לפני תחילת משפטו בארץ הוא עזב. “מאוד אהבתי לגור בארץ, הייתי מלך שהולך ברחוב ואנשים מעריצים אותו. אבל ידעתי מההתחלה שהם ילכו איתי רחוק”. בנקודה הזאת, הוא עוד פינטז על היום שבו ישוב לארץ ויצליח להגיע להסדר, אבל הכל השתנה ב־2013. "אח שלי הגיע לתחרות 'מר עולם' בפירנצה והוא ביקש שאגיע לתמוך בו. טסתי עם שני דרכונים, כבר הייתה לי אזרחות אוקראינית והייתה לי אזרחות ישראלית. נכנסתי לאיטליה עם הדרכון הישראלי. בזמנו פספורט אוקראיני היה צריך ויזה לאירופה, ולהכין ויזה כזאת היה לוקח חודש".
לא חששת שיעצרו אותך?
“לא. לפני זה טסתי ללונדון, לטורקיה, הייתי בהרבה מקומות עד שהם הוציאו צו כי הם הבינו שאני לא חוזר להם. ביום שישי בערב אנחנו יושבים בלובי של המלון, שותים, פתאום שני שוטרים באים לכיוון שלי ואומרים, 'אתה צריך לבוא איתנו, יש לנו בקשה מישראל להביא אותך לתחנת משטרה'. בתחנת המשטרה שמו עליי אזיקים ואחרי חמש־שש שעות לקחו אותי לצינוק — שני מטר על שני מטר, חור ברצפה, אין חלון, אין כלום, בתוך מרתף, אנשים צועקים באיטלקית, אין לי לא מברשת שיניים, לא מגבת, אפילו תחתונים להחליף אין לי. אף אחד לא מדבר אנגלית, זורקים לי אוכל כמו לכלב. אחרי כמה ימים הגיע עורך הדין ואמר לי, 'ישראל ביקשו אותך להסגרה באשמת מכירת סמים'".
כמה זמן היית בצינוק?
"עשרה ימים, זה היה כמו נצח. לא ידעתי שם אם זה יום או לילה. אתה מריח את הצרכים שלך. חיות לא סוגרים ככה, כאילו חטפו אותי מהחיים. אחרי זה העבירו אותי למעלה עם אנשים. זה היה יותר גרוע, העדפתי לחזור לצינוק. למעלה היו תשעה אנשים בחדר, חלק ידעו קצת אנגלית, ואני לא יודע לדבר איתם באיטלקית. היו המון מרוקאים, אלג'יראים, חשבתי שאם אני אגיד שאני ישראלי מישהו ידקור אותי. אני זוכר שיצאתי לחצר אחרי עשרה ימים שלא ראיתי אור. זה היה כמו בסרטים, שיחקו שם כדורגל, עשו ספורט, עמדו ודיברו ועישנו. פתאום אני יוצא, בחור כזה גדול – ושקט. אמרתי לעצמי, 'וואי וואי, אלי, עכשיו הולכת להיות מלחמה פה, בטח יקפצו עליי איזה 20'".
וקפצו?
"אחרי שלוש דקות הולכים לכיווני שלושה בחורים, איטלקים מאפייה כאלה, לא צעירים. אומרים לי, 'בונג'ורנו', ואני אומר להם 'אינגליש'. הם קראו לבחור שחור מניגריה, 'תרגם לו לאנגלית'. דיברו איתי חמש דקות ומצאתי חן בעיניהם. שאלו מה אני צריך והסברתי שאין לי פה כלום. הם אמרו לי, 'יהיה לך היום הכל'. דאגו לי למגבת, מברשת שיניים, כפכפים, בגדים לא יכלו למצוא לי כי לא היו במידה שלי".
ידעת על מה הם ישבו?
"הו־הו! על מה הם לא ישבו?! איזה 400 קילו של מריחואנה, קוקאין. הם מסיציליה, השתלטו על הכלא, בתא שלהם היה שף שמכין להם אוכל. התא שלהם היה כמו בית — תמונות, שטיחים. אצלנו זה היה עזה, אצלם צפון תל־אביב. זה כלא שסגורים 23 שעות ביממה ושעה ביום מטיילים. טירוף! סיר לחץ של עצבים. הייתי יושב בתא כל היום, מסתכל על הקירות. במקלחות אסור להתקלח בלי תחתונים, בחיי! ועומד שומר. בשעה 16:00 עד 18:00 אתה יכול לבקש לצאת לחדר אחר ולהיות אורח. אני הייתי מבקש ללכת למאפיונרים האלה. הם היו עושים לי קפה איטלקי, מביאים לי פסטה, לפחות אכלתי שם טוב”.
אם הייתי בכלא האיטלקי הייתי רוצה להיות חברה שלך.
“שם זה לא עובד לפי גודל אלא אם אתה מכיר את אלה שמנהלים את בית הסוהר, העבריינים. בזכות שלושת המאפיונרים החיים שלי בכלא היו מאוד טובים יחסית. הם לא היו צריכים את הכוח שלי, הם אנשים מאוד מסוכנים. פשוט לקחו אותי תחת חסותם. סיפרתי להם שאני מר עולם וזה הרשים אותם.
“שם צריך להיות שקול בהתנהגות שלך, גם כשאתה מדוכדך לא להראות שאתה נשבר וקשה לך. אתה לא יכול לשבת ולבכות כמו ילדה אחרת אתה הופך להיות הביץ’, הליידי שם. שידרתי עסקים כרגיל גם כשבפנים הייתי גמור. אפילו כשלא היה לי תיאבון לאכול הייתי אוכל כדי שלא יראו שאין לי מצב רוח”.
אחרי כמה זמן הגעת לבית המשפט באיטליה?
"אחרי 30 יום הוציאו אותי למקום שאליו מוציאים את האסירים. הייתי בהלם – אזיקים בידיים, אזיקים ברגליים, מכניסים אותי לתוך המכונית ושם יש כלוב, סוגרים את הדלת בכלוב, מחברים אותך עם האזיקים לתוך הדלת של הכלוב וככה אני יושב. חודש יוני, חום אימים, עד שהגענו לבית המשפט הייתי כולי מים. ואז השופט אומר, 'ביקשו להסגיר אותך על סמים'. אמרתי למתורגמנית שהייתה שם שתגיד לשופט שאם הייתי מבוקש על סמים אז למה האינטרפול לא עצר אותי בשדה התעופה? השופט אמר לי שזו נקודה למחשבה. 'אתה תחזור לכלא, אני אפנה למדינת ישראל'”.
לכמה זמן חזרת לכלא?
"אחרי שבועיים הייתה אמורה להתקבל ההחלטה אם לשחרר אותי. ביום שישי אנחנו מטיילים בחוץ ועד 12:00 יש ביקור עורכי דין. אנחנו מטיילים ונשארו עוד שלוש דקות, חשבתי שזהו, לא משחררים אותי. השוער צועק: "להיכנס פנימה!" אני נכנס עם ראש שמוט. פתאום אני שומע צעקות, 'האנה! אדבוקטו'. אני רץ מהר, פותחים לי את כל השערים, רואה את העו”ד עם ראש שמוט. הוא אומר, ‘מה אני אגיד לך? אתה יוצא הביתה’. קפצתי, חיבקתי אותו, כמעט שברתי לו את הצלעות".
האנה שוחרר מהכלא האיטלקי למעצר בית עם שני הדרכונים שלו ונמלט חזרה עם הדרכון האוקראיני.
“לא הייתי זקוק יותר לדרכון הישראלי. עברתי את הגבול כאחד האדם וכשנחַתי באוקראינה נישקתי את הרצפה. יש הרבה אנשים חשובים באוקראינה שעזרו לי. הייתי יכול למות בכלא הזה אם היו מגלים שאני ישראלי. לא היה אכפת להם להביא אותי לארץ בתור גופה. מה אני, פדופיל? אנס? אני מבין שיש עבירות שאין עליהן סליחה – רצח, אונס. אז הרווחתי כסף בחו"ל ואתם לא אכלתם מזה, אוי, אוי, אוי. עשיתי פרסומות בארץ ל'רב־בריח', 50 אלף דולר שילמתי מסים. עשיתי ל'ויטמינצ'יק', 'ורד הגליל'. קרוב ל־300 אלף דולר עבור הפרסומות, על הכול שילמתי מסים, על זה לא היה להם בעיות".
אבל זה החוק, לא עשית טובה.
"אני ראיתי את עודף המוטיבציה שלהם כבר בחקירות, כשרק עצרו אותי. הם רצו אותי למען יראו וייראו, לשפד אותי, ואני לא הסכמתי לזה. שני החוקרים הראשיים הלכו איתי אישית. אחד מהם אמר לי, 'זה לא ייסגר בכופר, זה ייסגר בכלא להרבה שנים'. הם עקבו אחריי במשך שנה לפני שעצרו אותי ואת אחת מחבילות הסטרואידים ששלחתי הם עצרו, סימנו ושלחו לסוכני FDA בארצות־הברית. הם רצו לסבך אותי לא רק בישראל במסים אלא לסבך אותי בבינלאומי".
התעסקת בסחר בינלאומי לא חוקי, יש להם קייס.
"עד לאוקראינה הם באו להסגיר אותי. יום אחד באוקראינה אני ישן. פתאום באים אליי הביתה 40 שוטרים מקומיים, אומרים לי, 'יש לנו צו חיפוש'. חיפשו לי במחשבים בכל הבית. גמרו את החיפוש, ישבנו במטבח, עשיתי להם כוס קפה ואחר מהם אמר לי, 'הגיעה אלינו בקשה מישראל. איך הם אוהבים אותך החבר'ה האלה...' ביקשו להצטלם איתי והלכו".
מרשות המסים נמסר: “אנו דוחים את הטענות מכל וכל, ומנועים מלהתייחס לפרטים מאחר שיש הליך משפטי תלוי”.
האנה בן 51, מדבר רוסית מעולה, מחזיק ארון זכוכית שלם רק לבשמים שלו, זוג כלבי פומרניאן, עשרות גביעים, פוסטרים ושערי מגזינים שתלויים על הקירות מהימים שבהם אכל קרטון ביצים לארוחת בוקר. מאשתו האוקראינית, אולגה, הוא התגרש. היא התחתנה שוב ושתי בנותיהם גרות איתה במדינה. מבחינת האנה הוא הפך לאזרח אוקראיני לחלוטין, המהפך הושלם, “כשאני מדבר אני אפילו חושב ברוסית”, הוא אומר. בארץ זה היה אחרת. “כשהכל התפוצץ אנשים ברחו ממני כאילו אני מצורע. הרגשתי מאוד לבד. אף פעם לא היה לי קשר לפשע ופתאום אני מוצא את עצמי בכותרות החדשות במקום לראות את עצמי באיזו תוכנית אירוח אצל דן שילון או יאיר לפיד. הולך ברחוב ואנשים מנסים להבין מה קורה וגם לעקוץ — ’איך זה ייגמר?’ ‘אתה מתכונן לבית סוהר?’ לישראלים יש הרבה שמחה לאיד. יש הרבה קנאה בארץ, פה הרבה פחות. יש יותר מעמדות של עשירים ועניים. אלה שאין להם כסף מאוד מכבדים את העשיר באוקראינה. אפילו במשטרה, יראי כבוד אליך”.
אתה נחשב עשיר באוקראינה?
“עשיר זה אדם שיש לו קורת גג”.
ממה אתה מתפרנס?
“אין לי בעיות כלכליות. יכולתי להפסיק לעבוד מאז שבאתי לפה, לחיות רק מהריביות שלי”.
אתה עובד?
“לא. אני מושקע במכוני כושר. אני מתאמן, נפגש עם השותפים שלי ומקבל אחוזים. גם בטורקיה אני מושקע באיזה פרויקט, משהו באינטרנט, לא פלילי חס וחלילה. ב־4,000 דולר לחודש אתה יכול לחיות פה כמו קינג, ההוצאות פה כלום. יש לי עוזרת שעובדת פה פעמיים בשבוע עשר שעות, מקבלת בחודש 150 דולר. היא מבשלת לי, עושה לי קניות, עושה לי הכל”.
איך היה כשהגעת לאוקראינה?
“היו לי הרבה קשיים. הגעתי לפה עם ראש מושפל. יש לי תמונה שאני בבן־גוריון עם אולגה, כשעזבנו את הארץ, הייתי שלד. אני זוכר את החורף הראשון, בן אדם שלא ראה שלג בחיים שלו, ופתאום מינוס 15 מעלות. הייתי מסתכל על הילדים ואומר לעצמי, ‘איזה מסכנים, איך הם חיים פה’. היום כבר כיף לי לקפוץ לנהר בשלג אחרי סאונה. בחודשים הראשונים אולגה לא הייתה, היא חזרה לארץ לסדר את כל העניינים. גרתי ליד ההורים שלה. אני רגיל לחיות בבית שלוש קומות ברמת חן ופתאום אני מגיע לזפרוז’יה, זו עיר מפעלים. הייתי יושב בקניון סתם, שותה כוס קפה ומסתכל על אנשים. הרגשתי בדידות, לא ידעתי רוסית. רציתי לדבר בעברית עם מישהו ולא היה לי עם מי.
“הלכתי למכון שיזוף והכרתי את מנהלת הקבלה שם. אמרתי לה, ‘אני לא מחפש סקס, אני בן אדם נשוי, אני מחפש לשבת בערב לדבר בבית קפה’. היא הכירה לי חברה שלה, היינו הולכים לשחק ביליארד ולהפיג את הבדידות. אבל כשהגעתי לדנייפרופטרובסק הכל השתנה. פגשתי קהילה יהודית של מאה אלף אנשים. ב־2012, כששמעון פרס בא לביקור והייתה ארוחת ערב איתו ניגשתי אליו, והוא הסתכל עליי ואמר, ‘אלי האנה!’ הייתי בהלם שהוא מכיר אותי”.
מה עם הבת שלך שנשארה לגור בארץ?
“זה היה יותר קשה מהכל, לעזוב אותה, זה הרג אותי. הייתי יושב וממש בוכה בגלל הדברים האלה, כי אני מאוד־מאוד קשור אליה. היא באה לביקור ראשון אחרי שלושה חודשים שהייתי באוקראינה ואמרה לי, ‘אבא, מה אתה עושה פה? מה אתה מחפש פה?’ היא הייתה ילדה בת 12, היא לא הבינה. זה העציב אותי כל כך, היה לי מאוד קשה אחרי שהיא הלכה, ובכלל כל הביקורים שלה בשנים הראשונות היו לי מאוד קשים. היו לי הרבה רגשי אשמה”.
אתה מרוצה מהחיים שלך עכשיו?
“החיים פה הרבה יותר רגועים, האנשים יותר מנומסים. אני אוהב את התרבות. היום אחרי כל כך הרבה שנים שאני חי פה אני כבר חושב כמו אוקראיני. אני רוצה לסיים את החיים שלי באוקראינה.
“כשמגיעים אליי חברים ישראלים, אני רואה איך הם מתנהגים. אני מרגיש לא שייך אליהם, לא נעים לי איתם”.
למה?
“הם יושבים ומדברים בעברית, כולם צועקים. באוקראינה אין דבר כזה לדבר בקול רם, זה מביך אותי, זה חוסר תרבות. אני לא מתחבר לשטויות של הישראלים ולסחבקיות והחמימות, אני מתחבר לנימוסים פה. גם איך שהם רוצים להתחיל עם בחורה למשל, אין פה דברים כאלה”.
תסביר.
“באוקראינה אם אתה רוצה לפנות למישהי אתה צריך לבדוק אולי היא יוצאת עם מישהו, אולי יש לה חבר, כי זה יכול להיות מאוד פוגעני, אנשים פה מגיבים לזה בצורה מאוד לא יפה. הם חושבים שכל הנשים האוקראיניות והרוסיות זונות. ‘אלי, תשמע, יש לך להכיר לי איזו מישהי ללילה?’ מה אני סרסור? עברו הזמנים האלה שהיית בא לאוקראינה, פוגש בחורה ושוכב איתה”.
במשך שנים הוא סירב להתראיין לכלי תקשורת ישראלי, אבל כששמע לאחרונה על הדיווחים בנוגע להסדר הטיעון המתגבש בין הפרקליטות לבר וציפי רפאלי על העלמה של 23 מיליון ש"ח, הוא התמלא בזעם. "כששלחתי לאבא שלי את הכתבה על בר רפאלי הוא כתב לי, 'אתה שוכח שהיא אשכנזייה'. יש אנשים שיותר מתייחסים אליהם כי יש להם דם כחול. הבחורה הזאת כל החיים שלה חיה בטריקים, היא התחתנה בשביל להשתחרר מהצבא, אחרי חודש התגרשה, אני שירַתי בצבא שלוש שנים. לא ביקשתי אף פעם שיתייחסו אליי כאדם מיוחד, ביקשתי שיעשו איתי צדק. רצו להכניס אותי לארבע־שש שנים בבית סוהר, נשיא מדינה שאנס נתנו לו שבע שנים, אז אני שש שנים על עבירות כלכליות?! ולרדוף אותי בכל העולם ואחרי 12 שנה לא רוצים לסיים איתי?"
עברת עבירות חמורות. אתה חושב שרודפים אותך בגלל שאתה לא ממוצא אשכנזי?
"אני מאמין שיש קיפוח עד היום ב־2020. למשל קובי פרץ ואני גדלנו באותה שכונה, אנחנו מכירים טוב, כשהייתה לו בעיה הוא שאל אותי איזה עורך דין לקחת ומה לעשות. את רואה איך הסיפור שלו נגמר, למה על שישה מיליון עשו לו כזה תיק של בית סוהר? גם לאייל גולן, הפרשה שהייתה לו לפני שנים לא שוכחים לו אותה. סתם דוגמה, אריק איינשטיין, זכרונו לברכה, היה חשישניק גדול, אז למה זוכרים את זוהר ארגוב שהיה נרקומן?"
כי הוא היה נרקומן.
"אבל אריק איינשטיין הוא ה־זמר הלאומי. תמיד זה היה בארץ ככה, הספרדים היו יותר נמוכים".
× × ×
באוקראינה הוא לא מרגיש מקופח. בחודשים האחרונים, אחת לשבוע, מגיעה אליו החברה שלו אניה, סטודנטית לרוקחות בת 21, שגרה בעיר הסמוכה. "הכרנו לפני ארבעה חודשים והתאהבתי בה. יש פער גילים אבל כיף לי איתה. יש לה את התמימות הזאת של פעם, אין לה את כל השפתיים או חזה מלאכותי. פעם הייתי רואה בחורה הייתי אומר, 'וואו היא יפה אבל אני אעשה לה ציצי'. עשיתי ציצים לשש־שבע בחורות. אבל הבנתי שאם אתה אוהב בן אדם, צריך לאהוב אותו כמו שהוא".
כמה אתה משקיע במראה החיצוני שלך?
"כבר עשר שנים אני עושה בין פעמיים לשלוש בשנה בוטוקס, לפעמים גם פילינג עם חומצה היאלורונית וקרם לילה לעיניים ולפנים. גם את השיניים אני מטפח. פעם בשמונה שבועות אני הולך לקליניקה, מקבל זריקה של טסטוסטרון ואז במשך שמונה שבועות הגוף שלי משחרר טסטוסטרון כל יום קצת ושומר עליי צעיר, זה אנטי־אייג’ינג. עושים לי בדיקה לראות שהאסטרוגן, ההורמון הנשי, לא גבוה, ואם ההורמון הנשי גבוה אני אקח שני כדורים כדי שההורמון הנשי ירד כי באוכל שלנו היום יש הרבה אסטרוגן, והרבה גברים נהיים אימפוטנטים כי ההורמונים שלהם לא באיזון".
אתה לוקח סטרואידים?
"לא לוקח סטרואידים כבר המון־המון שנים. אח שלי אומר לי, 'אלי, אני לא מאמין, איך אתה כזה ענק ואתה לא לוקח סטרואידים'".
מה שגרת האימונים שלך?
"כל יום לפחות שעה וחצי. כשנפצעתי בגב לא התאמנתי ארבעה חודשים. הייתי אדם אומלל, וכשחזרתי אני זוכר את האימון הראשון, לא נרדמתי כל הלילה, כל כך שמחתי שהתאמנתי. מכון כושר זה לא מה שהיה פעם, מרתף עינויים. אני גם עוזר להמון נשים לרזות או להתכונן לתחרות מיס ביקיני. האקסית שלי, ג'ני האנה, היא אחת הבחורות הראשונות שעזרתי להן להתכונן לתחרות, היא מה שנקרא כוכבת 'אינסטגרם'".
חשבתי שהיא אשתך.
"לא, היא לקחה את שם המשפחה שלי כי הוא מביא לה מזל. היא גם צעירה ממני ב־20 שנה. אני לקחתי אותה בתור פרויקט, התחלתי לאמן אותה, עשיתי לה ניתוח בחזה, שפתיים, אחרי זה ניתוח באף. לאט־לאט היא עלתה ועלתה והיום היא מרוויחה יופי של כסף, היא מאוד מרוצה".
גם אולגה שהייתה אשתך היא אקסית.
"נפרדנו כי היו לנו הרבה מתחים. כשהיא חזרה לפה היא חזרה להיות אוקראינית, נהייתה מאוד חומרנית, כסף, כסף, כסף. נהיו בינינו הרבה ויכוחים. היו מספר פעמים שבגדתי, מעידות פה ושם. באוקראינה יש המון בחורות יפות, לא הייתי רגיל לזה וכן, הייתי אשם. איכשהו היא גם עלתה על כמה מהבגידות. החלטנו להיפרד בצורה מאוד יפה. היום היא מאוד מאושרת עם בעלה ועם הבנות שלנו.
“ישבתי עם חבר לפני כמה ימים ואמרתי לו שבא לי לירות לעצמי כדור בראש”.
למה שתעשה את זה?
“כי אני יוצא עם בחורה בת 21, יפהפייה, ואני לא מסתפק, למה אני כזה? אני רוצה הכל, אני רוצה אהבה, מערכת יחסים אבל מצד שני, כשעוברת לידי מישהי במכון אני אומר לעצמי, ‘אני רוצה גם את זה’.
“רוב ההיכרויות שלי זה במכוני כושר או באינסטגרם. אני בחור חביב, אם אני רואה בבית קפה שבחורה מחייכת אליי, אני אשאל אותה שאלה. יש פה כאלה רוסים שאין להם טקט, בדברים כאלה, אני אף פעם לא ראיתי בחורה יפה הולכת ועצרתי לידה עם האוטו ופתחתי את החלון, אני לא עושה דברים כאלה”.
בנות נמשכות אליך או נרתעות ממך?
“אלה שאני מוצא חן בעיניהן זה כאלה שמתאמנות בחדר כושר ואוהבות ספורט או כאלה שיש להן פנטזיה להיות עם מישהו גדול ושרירי. תמיד אומרות לי, ‘זה נכון הסטיגמה על בודי בילדרים שיש להם קטן?’ אז אני אומר להן, ‘תנסי ותדעי’. הנשים האוקראיניות מאוד שונות מהישראליות כי הן מאוד נשיות, עדינות. בחורה אוקראינית בחיים לא תצא לרחוב לא מאופרת, התיק מתאים לחצאית, תענוג להסתכל עליהן, קרח שלג הן הולכות עם עקב. בארץ את רואה בחורה יורדת לזרוק פח זבל עם פיג’מה. אני מאוד אוהב נשים אבל טוב לי עם הלבד. לא אוהב שיושבים לי על הראש, אם החברה באה אליי לסוף שבוע אני כבר מת שיגיע יום שני, זה יותר מדי. לפעמים אני עם מישהי ואני מקבל הצעה ממישהי שנראית יותר טוב אז אני רוצה לקפוץ לשם. מצד שני אני רומנטי, אני אוהב לפנק”.
אלי, אתה לא פמיניסט גדול.
“לא, בכלל לא”.
תגיד, אתה מתגעגע לישראל?
"הייתי מת לבוא לאמא שלי לארוחת שבת. כשאתה מתבגר, אתה יודע שכסף זה שטויות. מכוניות, שעון רולקס, אלה דברים שאתה מתרגל אליהם. הבת שלי עכשיו סיימה שירות צבאי בקרקל, לא הייתי בגיוס וגם לא בשחרור, וזה כואב לי. אבל אי־אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, יש ויתורים בחיים שצריך לעשות. אין לי שום אינטרס לחזור לגור בישראל, אני מאושר פה עד כדי כך שזה לא מפריע לי לא לצאת מפה".
כמה זמן לא יצאת מאוקראינה?
“שבע שנים. אוקראינה היא מדינה ענקית. בקיץ האחרון הייתי עם הבנות שלי במערב המדינה, אחלה חופשה שבעולם. ביררתי פה באינטרפול האוקראיני, אמרו לי לא לצאת כי יכולים לעשות לי מארב”.
אם אתה יוצא עכשיו מאוקראינה יעצרו אותך?
“אני לא יוצא”.
נגיד שתצא.
“לא... אני לא עושה ניסיונות כאלה יותר”.
ובכל זאת?
“גם אם מחר הם מבטלים את הצו אני לא מאמין להם. מפה אני לא אצא”. ×
