"ברחתי מהתרבות האתיופית, התנערתי ממנה עד שקיבלתי כאפה"

הם היו בני זוג במשך שבע שנים, שלוש מהן כזוג נשוי, עד שנפרדו. פרידה לא פשוטה, כואבת, שהפתיעה רבים. אבל כשבתיאטרון חיפה חיפשו זמר שיגלם את הבעל של אסתר רדא במחזמר "ג'נטלי", רדא הייתה משוכנעת שגילי יאלו הוא הבחירה הנכונה. בתיאטרון חששו קצת בהתחלה מהליהוק המשותף של רדא ויאלו, אבל מהר מאוד הבינו שהכימיה ביניהם עדיין עובדת מצוין למרות הפרידה. "עברו כבר חמש שנים מאז שנפרדנו, והמשברים והכעסים שהיו בינינו כבר מזמן מאחורינו", אומר יאלו. "אנחנו גם לא בני הזוג הראשונים שנפרדים. נכון, יש חשבון נפש שעשיתי עם עצמי, יש רגשות שאתה לא יכול להחביא, לטאטא, אבל זה בסדר גמור. פעם הייתי שואל את עצמי שאלות כמו 'אם הייתי פועל באופן שונה, אולי הדברים היו קורים אחרת'. היום זה כבר לא קורה. אני מבין שזה מצב נתון. יש לנו את ההווה. העבר היה ונגמר. בסך הכל שוק המוזיקה בארץ קטן מאוד, ואם לא היינו משתפים פעולה עכשיו, זה היה קורה בהזדמנות אחרת".

התלבטת בגלל הרגישות הזאת אם לקבל את התפקיד?

"ההתלבטות אם לקבל את ההצעה הייתה קשורה גם לעובדה שאסתר משתתפת בהצגה, ואיך נסתדר בחזרות ובהצגות. מדובר בתקופת זמן ארוכה, אבל בעיקר שאלתי את עצמי אם אני יכול לעשות את זה כשחקן. בכל זאת, אני צריך להחזיק תפקיד ראשי, משהו שלא עשיתי עד עכשיו. אבל ברגע שהחלטתי שאני הולך על זה, הלכתי עם זה עד הסוף. אסתר עזרה לי מאוד בהתחלה, בעיקר בצדדים הטכניים. היא אמרה לי איך שחקן צריך למשל לעמוד מול הקהל. היא מכירה אותי כל כך טוב, יודעת מתי אני צריך עזרה גם בלי שאגיד. היא נתנה לי את תחושת הביטחון שהייתה חסרה לי, השאר היה פשוט יותר כי הבמה היא לא דבר זר בשבילי, היא הבית השני שלי".

הם הכירו בסרט "זרובבל" של שמואל ברו, שבמרכזו משפחת מהגרים אתיופית שחיה בשכונת עוני רוויית פשע וסמים. שיחקו בני זוג, ודי מהר התאהבו בגדול. "מתישהו הגיע השלב שזה לא התאים לשנינו, וממש לא היה טעם להמשיך ולנסות לגשר על הפערים", אומר יאלו, בורר את המילים בקפידה. "בהתחלה לא היינו ממש בקשר, פרידות הן לא דבר קל לאף אחד, אבל זה כבר מזמן מאחורינו. אנחנו מפרגנים אחד לשני, מרימים זה לזו. שנינו הרווחנו".

"היא נתנה לי את תחושת הביטחון שהייתה חסרה לי". עם רדא במחזמר "ג'נטלי" | צילום: יוסי צבקר

אסתר אמרה שתמכת בה מאוד בתחילת הקריירה שלה. עכשיו אתם סוגרים מעגל.

"שמעתי שאסתר אמרה פעם שתמכתי בה ברגעים הקשים שלה, אבל אני חושב שהיא מגזימה. היא עזרה לעצמה. היא מוכשרת בטירוף. אישה מאוד חזקה, מאוד עצמאית, זמרת מליגה אחרת. אתה שומע אותה ונדהם. מדויק יותר להגיד שעזרנו זה לזו, בנינו אחד את השנייה".

איך ממשיכים אחרי פרידות כואבות כאלה?

"אתה הרבה פעמים נשבר בשביל להיבנות מחדש. ברגעים שקשה לי, יש לי נטייה להתחיל פרויקטים חדשים עם כל הלב. זאת התראפיה שלי. כשנפרדתי מאסתר פתחתי בר שקראו לו 'אפריקה'. שנתיים היה לי את הבר הזה, ותוך כדי גם כתבתי מוזיקה והופעתי הרבה בחו"ל. גיליתי שכשאני במשבר, אני יותר קשוב לעצמי".

צילום: טל שחר

"נישקנו את האדמה"

אנחנו נפגשים במדרחוב נווה שאנן בתל־אביב, מקום המפלט של העובדים הזרים והפליטים. קרוב כל כך לעולמה של ההצגה, שעוסקת בזוג פליטים מניגריה שנולד להם ילד לבן. הגשם מציף את הרחובות הסמוכים בנהרות עכורים שמאיימים לעלות על גדותיהם. התפאורה: בתי קפה צנועים, חנויות קטנות ומאולתרות, דוכני סדקית, וריח האוכל המתובל שמציף את הנחיריים. בבית הקפה שבו נפגשנו מעשנים נרגילות, משחקים קלפים, צופים בכדורגל בטלוויזיה הענקית, ובעיקר מחרישים. ברקע מתנגנת מוזיקה ממקומות רחוקים.

כבר שנים יאלו הוא קולה של העלייה מאתיופיה, לא רק במוזיקה. הוא נולד לפני 39 שנים בשם טדסה יאלו, בכפר טדה, במחוז גונדר שבצפון אתיופיה. כשמלאו לו ארבע החל המסע של משפחתו לארץ הקודש. מסע כמעט חסר תקווה, דרך המדבריות העצומים של סודן. "אף אחד לא הבין מה זה אומר", הוא מספר. "רק ידענו, ממה שסיפרו לנו מדורי־דורות, שבמרחק כמה שבועות משם מחכה לנו גן עדן. היינו בטוחים שיש שם נהרות מחלב ופירותיה של הארץ דבש. שאלתי פעם את ההורים שלי, 'אתם נורמלים? איך חשבתם דבר כזה?', והם אמרו לי 'יותר מזה, חשבנו שאנחנו מגיעים והאוכל נופל מהשמיים'. אמונה כזאת עיוורת גורמת לך לתקווה ולכוח בלתי נתפסים".

מה אתה זוכר מהדרך הארוכה לכאן?

"רק דברים קטנים. בכל זאת, הייתי בן ארבע וחצי. אני זוכר נמלים אדומות גדולות שעקצו אותי באוהלים במחנה הפליטים. רוב הזמן הייתי על הכתפיים של אבא שלי. הוא מספר שהייתי שר להם כל הדרך לארץ, וכולם אמרו לו שאני אהיה זמר. הם כל הזמן אמרו לי 'תהיה בשקט, יש שודדים בדרך'. הלכנו בחבורות. מאה איש, עם מדריך ששילמנו לו כסף. הרבה אנשים מתו בדרך. משפחות שלמות נמחקו. היו קוברים אותם וממשיכים. כוח החיים. כשהגענו ללוד, נישקנו את האדמה".

את אחותו הגדולה אפרת נאלצו ההורים להשאיר בדרך, אצל משפחה שהכירו. "היא הייתה חולה. חתכנו קצת מהשיירה והשארנו אותה שם. אבא שלי היה בדילמה מה עושים, אבל אחותי בת ה־12 לקחה החלטה מאוד אמיצה ואמרה לו 'תלכו, אני אהיה בסדר'. רק אחרי שש שנים היא עלתה לארץ. אגב, ההורים לא דיברו כמעט על המסע הזה. זאת צלקת קשה ועמוקה שהם ניסו להסתיר. רק בשנים האחרונות אני חוקר אותם, ולדעתי הם עדיין לא מספרים לי את כל הסיפור".

שאלת אותם אם יש רגעים שבהם הצטערו שעשו את כל הדרך הארוכה והקשה לישראל?

"אבא שלי קרוע בין אתיופיה לבין ישראל, בגלל זה הוא נוסע בשנים האחרונות די הרבה לאתיופיה. מבחינת אמא שלי, זה שעלינו לארץ זה הדבר הכי טוב שקרה לה. היא בנאדם מאוד אופטימי, מאוד חיובי. ביחס למעמד האישה יש הבדל של שמיים וארץ בין פה לאתיופיה. שם היא הייתה נתונה למרותו של אדון, ופה לא. שם אבא היה קינג אוף דה ג'נגל, וכאן הילד הקטן שלו לוקח אותו לקופת חולים ומסביר לו מה כתוב במכתב של הרופא. פתאום מהבנאדם הכי עצמאי שיש אתה הופך לבנאדם תלותי. זה מיינד־פאק. אומרים לך שכל החמישים שנה שחיית שם זה בולשיט, ופה זה העולם הנאור. מי קובע מה זה העולם הנאור ואיפה הוא? בעיניי יש שם גם הרבה דברים מדהימים יותר מאשר בעולם המערבי".

הם השתכנו בצפת במשך חמש שנים, עד שעברו לרמלה. "הייתי ילד די שמח, ואז לא הסתכלתי על הדברים האלה כעל קשיי קליטה. המורה אמרה לא לדבר אמהרית כי אנחנו בישראל, אז ברחתי מהתרבות שלנו, התנערתי ממנה. התעקשתי לדבר עם ההורים רק בעברית. הייתי בנאדם אופטימי, אבל היו סיטואציות שאתה גם מקבל כאפה. כמו בפרשת הדם, כשהתברר שזרקו תרומות דם שלנו לפח במשך עשרים שנה. או יותר מאוחר, כשבניין שלם בקריית־מלאכי חתם על עצומה לא להשכיר או למכור דירות לאתיופים. אז הבנתי שאני לא צריך למחוק את העבר שלי בשביל ללכת אל העתיד. התחלתי לחקור, להבין מה התרבות, וגיליתי שאתיופיה היא מדהימה. למה בכלל הייתי צריך לברוח מהמורשת הזאת?".

מירם יוצאת לאור

יאלו, איש מלא כריזמה, היה קול דומיננטי במחאות יוצאי אתיופיה בשנים האחרונות. "היינו כל כך הרבה שנים העדה הנחמדה, זאת שמפנימה, מכילה ומחייכת, אבל כמו כל בנאדם שמקבל סטירות ובולע, בסופו של דבר זה מתפוצץ ובגדול. בהפגנה האחרונה, אחרי המוות של סלומון טקה, כתבתי שיר, 'יד קלה על ההדק'. פירסמתי אותו בפייסבוק וצפו בו יותר מ־150 אלף איש".

איזה תגובות קיבלת?

"הרבה אנשים כועסים עליי — אנשים שחושבים שאנחנו סתם בכיינים. האתיופים מברכים עליו. יש הרבה מאוד אנשים טובים בחברה הישראלית, אבל יש בה גם צד פחות טוב. גם אנחנו, כקהילה, צריכים לעשות חשבון נפש עם עצמנו. אם הייתי יודע בגיל 15 שזה בסדר לקחת את העבר שלי כחלק מהחיים, זה היה עוזר לי המון. הרבה מהצעירים האתיופים, שנמצאים במשבר זהות, מרגישים היום נידפים כמו עלה ברוח. מצד אחד הם לא מרגישים ממש ישראלים, מצד שני הם גם לא אתיופים. הם גרים בשכונות שגרים בהן בעיקר אתיופים ומרגישים נוח רק בתוך המובלעות האלה. אנחנו צריכים גם לצאת החוצה".

נתקלת במשטרה בגלל צבע העור שלך?

"קרה לי שעצר אותי שוטר ונראה לו חשוד שאני נמצא באזור מסוים בתל־אביב עם אוטו. הוא בדק את המנוע, בדק את המספר הסודי שלו, אולי הוא מזויף, אולי גנבתי אותו. קרה לי גם שעצרו אותי יס"מניקים. בעלייה הרוסית, הגרוזינית, המרוקאית, הפרסית, אחרי שניים־שלושה דורות הם ישראלים. אצל אתיופי, אם אבא ואמא שלו אתיופים הוא תמיד יישאר אתיופי, בגלל צבע העור. תמיד כשאנשים מדברים עלינו הם אומרים 'אתם', ואומרים את זה גם האנשים הכי נאורים. למה הם לא אומרים 'אנחנו'? ברגע שמישהו אומר 'אתם' הוא מפריד אותנו משאר האוכלוסייה. אנחנו כל הזמן ממודרים".

ביקרת באתיופיה מאז שעזבתם אותה?

"הייתי באתיופיה לפני כמה חודשים. הלכתי לבקר בכפר שבו גדלתי. הגשמתי חלום. סגרתי מעגל. הופעתי גם בגונדר עם הרכב מקומי. שלחתי להם את המוזיקה שלי, והם התרגשו. חוויתי חוויה יוצאת דופן. שום דבר לא נשאר מהבית שבו גדלתי, אבל בית הקברות ובית הכנסת עדיין קיימים".

יאלו הוא אב לבת, מירם בת ה־17, שנולדה כשהיה בן 22. עד היום לא דיבר עליה בתקשורת. "רציתי לשמור עליה, לתת לה לחיות את החיים שלה", הוא אומר. "יצאתי עם מישהי חצי שנה, היא נכנסה להיריון והחליטה להביא את הילדה. בהתחלה היה לי קשה עם זה, ואחרי שנה התחלתי לראות אותה באופן תדיר. היום אנחנו בקשר מאוד טוב, והיא באה אליי פעמיים בשבוע. היא ילדה מחוננת. בגיל 16 היא כבר התחילה ללמוד באוניברסיטה. היא גם מציירת מדהים, כותבת שירים ושרה בטירוף", הוא מתגאה, מדפדף בסלולרי ומשמיע שיר בביצועה.

נשוי למוזיקה

כבר בגיל תשע נחשב יאלו לילד פלא והופיע עם להקת "פרחי ירושלים". "הייתי הסולן של המקהלה", הוא מספר, "שר 'ברוך הגבר אשר יבטח בשם', מתפלל שחרית, מנחה, ערבית. גדלתי בבית מסורתי־דתי".

מתי הבנת שאתה רוצה לעסוק במוזיקה?

"אני לא בחרתי במוזיקה, המוזיקה בחרה בי. שבועיים אחרי האודישן למקהלה הייתי בפריז בהופעה. אתה יודע מה זה בשביל ילד בן תשע? במשך ארבע שנים הופעתי בכל העולם. יצא לי להיות על אותה במה עם עפרה חזה ועם אנריקו מסיאס. זה פתח אותי ונתן לי להבין שהשכונה שלי, הגטו שגדלתי בו, הוא ממש גרגיר של חול ביחס לעולם הגדול".

אחר כך הופיע עם ההרכב "רגאיי זבולון דאב סיסטם". "שנים הייתי שר רק באנגלית. אהבתי אר־אנד־בי, סול, רגאיי, ראפ, אבל בשום מוזיקה אני לא מרגיש קרבה כמו שאני מרגיש עם המוזיקה האתיופית. מתישהו הכה בי שאולי אני לא מאמין מספיק בעצמי, כי אני כל הזמן מחפש איזו מסגרת שייקחו אותי אליה. אמרתי, איטס נאו אור נבר, בייבי. אתה לא יכול להגיע לגיל שבעים ולהגיד 'איך לא ניסיתי'. עזבתי את כל מה שעשיתי, את המועדון שהקמתי, הסתגרתי בבית והתחלתי לכתוב מוזיקה במשך שנתיים. הפרנסה לא הייתה קלה, התפרנסתי מכל מיני קומבינות, אבל הבנתי שאני חייב לראות את זה כדרך חיים, לא כמקצוע. כמו שאתה לוקח אישה ואומר לה 'בעושר ובעוני, עד שהמוות יפריד בינינו', ככה ראיתי את המוזיקה. יכול להיות שאני אגיע עם המוזיקה למקומות הכי גבוהים ויכול להיות שאפול למקומות הכי נמוכים".

את ההשתתפות ב"ג'נטלי", שכתבה השחקנית שירי נדב־נאור וביים משה נאור, המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה וגם בעלה של שירי, הוא רואה כשליחות. המוזיקה של אמיר לקנר, למילים שכתב שאנן סטריט, מגיעה מעולם ההיפ־הופ, הגוספל והמקצבים האפריקאיים. העלילה עוסקת בזוג פליטים מניגריה: ג'נטלי, מתופף רחוב, ומרים, עוזרת בית בביתו של סופר ישראלי מפורסם (ירון ברובינסקי). לשניים נולד תינוק לבן — ומשם נחשף רצף אירועים טראגי ומפתיע.

"אני מאוד מתחבר למסר של המחזה", הוא אומר. "אני מאמין באמת ובתמים שהעולם העתידי כבר לא יבחין בצבעים. ולגבי פליטים, יש פליטים בכל העולם, אי אפשר לעצור את זה. אי אפשר לבנות חומות מסביב לכל העולם. כל הכבוד לתיאטרון חיפה שמעלה מחזה כזה חשוב".

ההורים שלו, הוא אומר, מתחננים שיתחתן ויביא להם עוד נכדים. "הם משגעים אותי, אבל אמרתי להם 'מה אתם רוצים? יש לכם כבר 11 נכדים. מה אתם יושבים עליי. מספיק, חלאס'. היו לי אהבות אחרי אסתר, גם ארוכות, של שנים, אבל ראיתי שאין לי זמן לזה. הסברתי להן, גם להורים שלי, שכרגע אני לא מספיק פנוי להשקיע בזה את כל הזמן שדרוש. אני קם בבוקר ואני רוצה לכתוב ולכתוב. אני רוצה להוביל את זה למחוזות יפים שעוד לא ביקרתי בהם. זו המתנה הכי גדולה שאני מקבל עכשיו". •