נחמה בתוך הכאוס

יש כמובן את השבת, במלוא הדרה ותפארתה, אלא מה החוכמה? יש לה "פור" של 3,000 שנה. אבל כאן במדינתנו הקטנה והצפופה הבקיע לעולם גם ה"שישב"ק", אותה מסורת קסומה של יום שישי בבוקר. מסביב לשישב"ק הלך וגדל והשתרש שבט שלם של "שומרי שישב"ק", הלכות שישב"ק, ושלל פרשנויות על איך לשמור את השישב"ק לקודשו: "חמישה ימים תעבוד ותזיע ותתעצבן ותהיה תקוע בפקקים ותקלל את המשכנתה, וביום השישי בבוקר תקום עם חיוך גדול, תשים את הילדים בגן ובבית ספר, ותצא לחופשי".

המקפידים יתחילו כבר בשמונה בבוקר, או בעשר – אלא שאז צריך להתאזר באמונה וסבלנות שכן ספק אם יימצא מקום לכולם. מי בשולחן? תלוי בשלב בחיים: זוג צעיר עם פעוטות צעקנים בעגלות; זוג מבוגר שהילדים סוף כל סוף הסתלקו מהבית או עדיין שם אבל למי אכפת; הורים עם ילדיהם שכבר נישאו ואין להם זמן אחר לפגוש אותם; וכמובן ''פרלמנטים" למיניהם, בפרט בשנה האחרונה שאין בה כנסת, וכי מי ידון על ענייני המדינה הבוערים? ומי יקבל החלטות גורליות? זו דמוקרטיה במיטבה - לא המונופול של כנסת אחת או ממשלה אחת (כשיש כאלה), אלא מאות ואלפי פרלמנטים ספונטניים, מכל העדות ומכל הסוגים ומכל צבעי המפה הפוליטית הקרועה.

לאחר מכן ישנם הסידורים של טרום־שבת. את חלקם אני עושה באדיקות מדי שבוע – לא כי ממש צריך אלא כי אני אוהב את האנשים שאני פוגש. אני קונה חלה לשבת מאז שהייתי ילד קטן – אז חשבתי שהחיים כולם סובבים סביב אותו רגע מיוחד, קסום, שבו אני בוחר את החלה הכי מרשימה, ונושא אותה הביתה ביראת קודש, ובערב, כשהיא מסתתרת מתחת לכיסוי המהודר על שולחן השבת לפני הקידוש, רק אני יודע איך היא נראית, כאילו יש לנו סוד משותף.

בלגן אדיר במאפייה, אף אחד לא יודע איפה מתחיל ואיפה נגמר התור, כולם במתח, אבל אף אחד לא יוותר, שכן זה חלק מרכזי של השישב"ק. כל כך ישראלי, כל כך אנחנו, כל כך בתוך המשפחה, ועדיין כל כך לא הגיוני. אם זה היה קורה בקופת חולים היינו מפילים את הבניין (אבל סגן שר הבריאות היה נשאר על כנו), אבל בשישב"ק, כשבאופק החלה העגולה שאין כמותה? לא ולא, התור האמורפי והברדק זה חלק בלתי נפרד של החוויה.

זה ממשיך בקצבייה, ובחנות היין – שאפילו שם יש פרלמנט־משנה למי שלא הספיק לפרלמנט הבוקר בבית הקפה. מדברים על יין ועל פוליטיקה באותה נשימה.

אני אוהב את השישב"ק בכל מאודי. הוא מייצג נאמנה את כל הטוב שבמדינתנו החביבה והמיוסרת, השסועה והמחבקת. הדרמה של "ביבי/לא ביבי" מתישהו תיעלם מהכותרות, אבל השישב"ק יישאר. האיום האיראני מתישהו יתפוגג, אבל השישב"ק יהיה עדיין כאן. טוב ליהנות ממנו כל פעם מחדש, שכן כשהשבוע מתחיל מחדש צריך הרבה תעצומות נפש כדי לפגוש את המציאות האחרת, הפחות נעימה. אבל אם השכלנו להמציא ולטפח את השישב"ק, אנחנו מסוגלים לכל דבר. √