השבוע איפשרה ישראל את הכנסתם של חמישה בולדוזרים ענקיים לרצועת עזה, בהתאם לבקשת מינהלת המים של ממשלת חמאס, שנקלעה למצוקה בניקוז מי השיטפונות. האיש שאישר את המהלך הזה, הוא גם מי שמוביל את תהליך ההסדרה: ראש המל"ל, מאיר בן שבת.
רק לפני כמה שנים, כשהיה בן שבת ראש מרחב הדרום של השב"כ, הוא שכב על הגדר כדי לבלום בגופו החדרה של שפופרת דבק אפוקסי לרצועה. והיום חמישה בולדוזרים נכנסים בדרך המלך. נפלאות דרכי הבורא. כנראה שמה שרואים מלשכת ראש הממשלה לא רואים ממטה השב"כ במרחב דרום.
הזרוע הצבאית של חמאס עשתה קפיצת מדרגה מאז צוק איתן בתחום המִנהור, וגם בקווי ההגנה מעל הקרקע. כבר ב־2014 רחשה מתחת לרצועה עיר תת־קרקעית, ומאז העיר הזו הפכה למטרופולין של ממש. צה"ל - כשאינו טרוד בשליפת המטוסים שלו מן הבוץ - משקיע סכומי עתק בפיתוח אמצעים ויכולות להתמודדות עם התווך התת־קרקעי. והנה, ממשלת ישראל נותנת לחמאס מתנה, כדי שיהיה לו קל יותר לבנות את מערכי ההגנה וההתקפה שלו, לחפור את בורות השיגור לרקטות ולהקים מפעלים תת־קרקעיים.
לפני ארבע שנים ביקש חמאס בולדוזרים וישראל השיבה בסירוב מוחלט. לא צריך הרבה כדי לדמיין איזה רפש היה מטיח בנט, כשר בקבינט, בשר הביטחון בנט שמאפשר היום בדממה הכנסת כלי חפירה כבדים לרצועה. הבולדוזרים צפויים להישאר שם, עד שביום מן הימים ישראל תיאלץ להפציץ אותם.
ותיאטרון האבסורד נמשך: חמאס מסרב לדבר על שבויים ונעדרים, אך השבוע שיחררה ישראל לרצועת עזה ארבעה אסירים ביטחוניים, אחרי שריצו את תקופת המאסר שלהם. שלושה מתוכם הם אנשי הזרוע הצבאית של חמאס. בישראל היו גורמים שניסו למנוע את שחרורם לעזה, אבל המשפטנים קבעו שאין מנוס, חוק הוא חוק. שר המשפטים לא העלה על דעתו לצייץ משהו כנגד אותם משפטנים במערכת הביטחון שהתעקשו על שמירת החוק הבינלאומי. גם כאן, כמו באירוע הכנסת הבולדוזרים, נערכו הפגנות שמחה ברחובות עזה. העזתים חשו שהם כופפו את ישראל.
בשני המקרים לא מדובר באקט הומניטרי ישראלי. היום נערכים בעזה לקראת עוד סוף שבוע קר במיוחד וקטלני, בעוד המחסור בגז הקפיץ את מחיר בלוני הגז במאה אחוז. אם לישראל היה עניין הומניטרי בתושבי עזה - כפי שטוענים כאן גורמים צבאיים, השכם וערב - מעצמת הגז הישראלית הייתה דואגת להכניס לעזה גז ביתי בכמות הנדרשת לחימום הבתים. אם באמת היו כאן שיקולים הומניטריים, ישראל הייתה מאפשרת לכמה אלפי פועלים לצאת לעבודה בעוטף, מה שהיה משפר באופן מיידי את איכות החיים של כמה מאות אלפי תושבי עזה.
אלא שישראל לא כרתה ברית עם תושבי הרצועה. היא כרתה ברית עם מנהיג חמאס יחיא סינוואר, שיתמודד בשנה הבאה, מול מועמדים פרו־איראניים, בבחירות לראש הלשכה המדינית של חמאס. סינוואר מקובל על המצרים ונתפס בישראל כגורם שניתן להגיע איתו להסכם של שקט תמורת שקט. זוהי הקונספציה בישראל: מעדיפים לראות את חצי הכוס המלאה.
הערכת המצב של מערכת הביטחון קובעת ששנת 2020 נפתחה כששני מרכיבים שהיוו מכשול להסדרה עם חמאס הוסרו. האחד - החלטת חמאס להפסיק את ההפגנות על הגדר ששיבשו את המגעים להסדרה. השני - חיסול בכיר הג'יהאד אבו אל־עטא, שהיה האחראי על הנשק תלול המסלול ובפועל גם המפקד הבכיר של הארגון ברצועה. ואכן, מאז חיסולו נשברה המשוואה שהוא יצר, על פיה כל פגיעה פיזית במפגינים בימי שישי תיענה באש. גם חיסול שלושת הצעירים שחדרו ביוזמתם השבוע עם מטענים תוצרת בית הייתה נענית בעבר בירי. הפעם, שקט.
ישראל גם נאחזה בעובדה שבמבצע הצבאי שהגיע לאחר חיסולו של אל־עטא בנובמבר, "חגורה שחורה", נפגעו קשות תשתיות הג'יהאד מבלי שחמאס הגיב. מבחינת ישראל זה היה איתות מובהק לכך שחמאס בשל להסדר. בחמאס, לעומת זאת, ממש לא מאמינים שישראל בשלה להסדר. כשחוסל קאסם סולימאני בעיראק, נעלם סינוואר מן הרדאר. ראשי חמאס היו משוכנעים שארה"ב וישראל יצאו למבצע חיסולים חובק עולם, ושבנט ונתניהו ינצלו את אווירת הבחירות כדי לתלות את גולגולתו של סינוואר על החגורה ולהרוויח מנדטים. השבוע הבין סינוואר שהסיכוי ששניהם ינסו לשבור את הסטטוס קוו ברצועה הוא "בסבירות נמוכה", ויצא מן המחבוא.
מעשה בחמישה בלונים
שני הצדדים, ישראל וחמאס, מוכנים, בכל רגע, לחנוק זה את זה. אלא ששני הצדדים מונָעים מאותן חרדות. בישראל שואלים מה יקרה ביום שאחרי כיבוש הרצועה, וגם בחמאס שואלים בדיוק את שאלה: והיה אם נתקוף את ישראל, ויש לנו את היכולת לירות מאות ואלפי רקטות לעבר ישראל במשך מספר ימים לא מבוטל, מה נעשה ביום שאחרי? מי יסייע לנו לשקם את הרצועה אחרי שישראל תכתוש אותה?
חמאס לא הצליח עדיין לשקם את הריסות צוק איתן מ־2014. אין אף מדינה שמוכנה לשפוך כסף גדול בעזה. הטורקים בעיקר מדברים, והקטארים נותנים כסף בעיקר לתמחוי. ב־2019 השלימו הקטארים את ההתחייבות האחרונה שלהם להשקעה בתשתיות עם סיום בניית בית החולים האורתופדי. זהו, נגמר הכסף הגדול.
שאלת "היום שאחרי" היא המפתח לקיום ההרתעה ההדדית בין ישראל לחמאס, והיא המפתח להבנת המוטיבציה של סינוואר להגיע להסדרה עם ישראל, כדי לבסס את שלטונו באמצעות שיפור רמת החיים. ישראל מצידה מנווטת בעדינות כדי להשביע את רצונו: קצת משאיות, קצת סירות לדיג עמוק, קצת יצוא, קצת תותים, עוד רישיונות לחמש מאות סוחרים, ולפעמים הפצצה קטנה. עכשיו הם קיבלו חמישה בולדוזרים, אז אולי הם יואילו בטובם לא לשגר חמישה בלונים.
חמאס הפסיק מצידו את ההפגנות בימי שישי ואת הטרדות הליליות של תושבי העוטף. אך הוא לא נוגע באנשי הג'יהאד האיסלאמי שממשיכים לירות, ויוזם את שיגור בלוני הנפץ כדי לאותת שהוא לא מרוצה מקצב השיפור הכלכלי ברצועה. ישראל, בינתיים, מגיבה במחוות. אז למה שלא יעלה את הרף? ואכן, חמאס כבר מאיים לערוך במארס מפגן כוח על הגדר במלאת שנתיים לצעדות השיבה.
גם במערכת הביטחון אף אחד לא מאמין, באמת, שהסדרה עם חמאס תחזיק לאורך זמן.
