מכת חום

בעיקרון אומרים תמיד שאין כמו בישראל: כאן, אם יקרה לך משהו כולם ירוצו מיד לעזור, בזמן שבחו"ל גם אם תגסוס למוות ברחוב אף אחד לא ישים לב. ברלין היא כנראה המקום היחיד בעולם שבו אדם יכול למות לבד לא רק ברחוב, אלא גם בסאונה, ובעירום.

כשמספרים לישראלים שבגרמניה נוהגים לבלות בסאונה על בסיס שבועי, עירומים לגמרי, זה נשמע בין אקזוטי לסוטה. אבל כשאת חושבת על זה שממילא אף אחד לא יכיר אותך שם, ואת רוצה להתוודע לתרבות המקומית עד הסוף, מה כבר יכול לקרות? וככה מצאתי את עצמי בין כמה גברים בשכשוכית קפואה, בלי בגדי ים. המחשבה הראשונה הייתה מבוכה, אחר כך בא הפחד. מה יקרה כשארצה לצאת? בטח כולם יבחנו אותי. לא נעים. בפועל היה כמעט מעליב לגלות עד כמה אף אחד לא בחן אותי.

הבריכה, שנמצאת באוויר הפתוח של דצמבר בברלין, נראתה לי בהתחלה כמו משהו לאנשים עם אומץ של גל גדות. אבל אחרי עשר דקות בסאונה, ב־90 מעלות, את לא במצב תקין במיוחד לקבל החלטות, וגם זה שכולם עירומים סביבך נראה פתאום רגיל לגמרי.

הטמפרטורה בחוץ: 4 מעלות. האווירה: חושך, גם ב־11:00 בבוקר. כשיצאתי מהבית לסאונה נראיתי כמו יהודה לוי ב"יוסי וג'אגר". שכבה ראשונה: בגד ים. שכבה שנייה: טייטס וחולצה תרמיים. שכבה שלישית: ג׳ינס וסוודר עבה. שכבה רביעית: מעיל, צעיף, כובע וכפפות. ובנעליים רפידות חימום מצמר.

נויקלן שטאדבד. חוויה מקומית אותנטית | צילום: גטי אימג'ס

בסאונה לא לובשים אפילו בגד ים. מגבת זה כל מה שצריך, כדי שאפשר יהיה לשבת עליה, להתנגב מעת לעת, ולהתכסות בקפיטריה השווה. בקפיטריה מתחסדים, לא יאה לשתות חליטת תה בנגלדשית עם הציצי בחוץ. את הטלפון צריך להפקיד בלוקר. המרחב נקי ממצלמות כדי שכולם ירגישו לגמרי בנוח, בדיוק כמו במועדוני הלילה בעיר. ומרגע שהבגדים יורדים והטלפון נעלם, גם העולם בחוץ לא מתקיים יותר.

באתי מוכנה, המקומיים הסבירו לי: עירום זה באמת לא עניין כאן. הגרמנים נוהגים כבר מהילדות ללכת לטבול בנהר עם כל המשפחה בעירום מלא. כנראה שאחרי שראית את סבא וסבתא שלך עירומים בתור ילד, מה זה כבר לראות מישהו עירום בסאונה כשאתה אדם בוגר? בחדר ההלבשה של "ליקווידרום ספא" אפילו התרגשתי. חשבתי כמה משחרר זה יהיה. וממילא זה לא שמישהו מכיר אותי פה. ואז עבר לידי גבר בגיל של סבא שלי. תכף ודאי אראה אותו עירום לגמרי. .shit’s getting real לכי תסבירי לו ש־,where I come from אפילו תחתוני ספידו קטנים כאלה בים הם דבר די מוזר. מיד נזכרתי שאני אורחת ממרחק חמש שעות טיסה ו־5,000 שנות אור בכל מה שקשור לתפיסת הגוף, דיבור על עירום, מין. את זה בישראל צריך לרוב להצניע. בוודאי במרחב הציבורי. חוף נודיסטים? זה בטח של סוטים.

על הטראם כאן בעיר יש פוסטר של שיר אלמליח בבגד ים: "Tel Aviv & Jerusalem - Two Sunny Cities - One Break". לכו תסבירו לגרמנים שאם שיר אלמליח הייתה מופיעה בבגד ים על אוטובוס בירושלים, מישהו כנראה היה מצית את האוטובוס. ובכלל, אם למישהי בישראל מותר לחשוף משהו, זה לרוב לדוגמניות יפהפיות במידות מסוימות, והתוצר המובן מאליו: אם את מעט מלאה, שמנמנה חלילה, כנראה שתתביישי בגוף שלך.

דווקא כאן, מרחוק, זה התבהר לי: בישראל גוף זה משהו שצריך להחביא, לא רק בגלל הקשרים דתיים ולא רק בגלל תפיסת יופי מסוימת, אלא גם בגלל התפיסה שהחשיפה של הגוף תמיד מכוונת לאחר, ומתפרשת כהזמנה או כמסר. מתי אנשים בוגרים בארץ רואים מישהו בעירום שלא בהקשר של סקס? עירום לא יכול להיות סתם לשם הנאה עצמית, בלי קשר לאדם אחר.

בגרמניה זה דבר תרבותי - הגוף הוא לא סיבה למבוכה. קופצים לשעתיים לסאונה אחרי יום עבודה, גברים ונשים יחד, עירומים. זה לא מזיז לאיש.

וזה הולך הרבה אחורה: התנועה הגרמנית FKK (Freikörperkultur), או בעברית: תרבות גוף חופשית, נוסדה ב־1898 ודגלה בגישה ליברלית לחיי קהילה, ספורט ונופש, כלומר: הכל בעירום. העיקרון הוא שהגוף העירום הוא לא מקור לבושה, ושעירום לא אמור להיות קשור לסקס. אנשי ה־FKK אירגנו אירועי ספורט בעירום, נפשו בחופים בעירום, התחברו לטבע. אחרי מלחמת העולם השנייה תרבות העירום פרחה יותר בגרמניה המזרחית. אפשר לחבר את זה לתפיסה הקומוניסטית - הרי בני האדם הכי שווים זה לזה כשהם עירומים.

היום הסאונות בעיר מתחלקות למתחמים יוקרתיים יותר, ספא מערבי סטייל יערות הכרמל, ולסאונות ציבוריות, שהן שארית מפעם. עובדי אחת הסאונות במזרח מספרים שלמנהיג מזרח גרמניה האחרון אגון קרנץ הייתה שם סאונה פרטית, והוא היה מקיים בה ישיבות. דמיינו את נתניהו וגנץ עירומים בסאונה עם 90 מעלות. תוך שבע דקות הייתה קמה ממשלה. גם אנגלה מרקל סיפרה בעבר בראיון כי ב־9 בנובמבר 1989, כשההמונים הנלהבים במזרח ברלין, שם חיה, זרמו אל הגבול שנפרץ לראשונה לאחר הפלת החומה בעיר, היא לא הייתה ביניהם - היא בכלל הייתה בסאונה. מרקל סירבה לוותר על הביקור השבועי של ימי חמישי עם חברה בחדר האדים.

החיבור הזה של הגרמנים לגוף קיים לא רק במתחמי נופש. בכל סופר תמצאו כאן שלל מוצרי טיפוח אורגניים, ממזון ועד לקרמים, עם מבחר בלתי סביר של מוצרי bio. גם אם זה יקר יותר - בגוף צריך להשקיע (ובפועל המוצרים האורגניים של גרמניה הם עדיין הרבה יותר זולים מאלה של ישראל). וגם בעיתונות: במשך שנים היה במגזין Bravo, עיתון הנוער הגרמני הגדול במדינה, מדור שבועי שבו נער או נערה הופיעו בעירום מלא, אבל מלא, ודיברו על גופם (מה שגרף גם ביקורות והעלה שאלות אחרות ומטרידות על פורנוגרפיית נוער). בכל מקרה, "ראש 1" נראה ליד זה כמו מגזין עיצוב שוודי.

גם היום חלק מהגרמנים נוסעים בקיץ לטבול באגם בעירום, וגם בכמה מהפארקים בברלין יש אזורים מוגדרים שבהם מותר להתפשט לגמרי. תארו לכם יום הולדת לילדה בפארק הירקון עם בלונים, אבל אף אחד לא לובש בגדים. כזה.

יכול להיות שלראות בילדות דרך קבע גוף עירום ולא לחשוב שאתה אמור לגעת בו - באמת מאפשר סביבה בטוחה. פגשתי כאן גבר מבוגר שסיפר לי שבנו עבר לניו־יורק ומתחתן עם אמריקאית. לא מזמן הם באו לבקר בברלין ונסעו לסוף שבוע במלון, עם סאונה כמובן. הבן התחנן בפני האב שלא יופיע בסאונה. "זה לא שהתכוונתי להופיע עטוף במגבת, לפתוח אותה ולומר: 'נעים מאוד, אני האבא של בן הזוג שלך', אבל מן הסתם אותי זה לא היה מביך שתראה אותי בעירום. בסוף כל אחד מאיתנו הלך לסאונה אחרת".

גוף יכול לבוא באלף צורות

הליקווידרום (Liquidrom) הוא אחד ממתחמי הספא המושקעים בברלין, 30 יורו ליום שלם, אבל יספיקו גם כמה שעות. ארבעה סוגי סאונות, אזור הירגעות עם מיטות שיזוף בלי שמש, חליטות, והמון גרמנים ותיירים נינוחים בחלוקים, שקוראים ספר. בכניסה תוכלו לשכור מגבת, כפכפים וגם חלוק, ותקבלו מעין שעון שדרכו נכנסים לכל מקום ומשלמים איתו על הכל. אין פלאפון ואין ארנק. תגידו ביי לחיים שלכם, ושלום לעצמכם.

לצד הסאונות יש גם בריכה עם מים חמימים ומוזיקה ששומעים גם כשצוללים - כאן תצטרכו בגד ים. בסופי שבוע יש די־ג'יי, ותמיד המתרחצים מתבקשים שלא לדבר אחד עם השני. המטרה: 100% שלווה. זה מקום נעדר סליז. טוב, אולי להוציא איזו בריכה קטנה שמצאתי במקרה באיזה מחבוא.

אני נכנסת לסאונה רטובה. חדר קטן מלא אדים, עם רצפת פסיפס אדומה. אי־אפשר לראות כלום. מתיישבת בפנים עם חופן מלח ביד. בחוץ כתוב שצריך למרוח אותו על הגוף, לא ליד העיניים ולא קרוב ללב, ולעסות בעדינות. לאט־לאט המלח נמס - 45 מעלות - וזה נהיה נעים מאוד. אין לי מושג כרגע איפה אני או איך הגעתי לכאן. זה כמו להיות באילת, רק עם לחות. עם המלח צריך להישאר עוד עשר דקות על הגוף כי זה טוב לעור, או לפחות ככה כתוב.

ובגרמניה הוראות הן דבר קדוש. כך למשל, אם איזה גבר עירום ייקח בטעות את המגבת שלך וישאיר לך את שלו, זו שהוא ניגב בה את תאי העור המלוחים שלו, תצטרכי גם לשכור עוד אחת ב־3.5 יורו, וגם לשמור את שלו כדי שתוכלי להזדכות על שתיהן. את העובד בקבלה זה לא מעניין שאת לא מעוניינת אפילו לגעת בה. "היית צריכה לשמור על המגבת שלך, גברת!"

בסאונת ה"אינפיוז'ן" שבליקווידרום יש כפול מעלות - 90. המון אנשים יושבים על מגבות ונושמים אדי צמחים כלשהם. אני מתיישבת ומגלה שעדיין לאף אחד לא אכפת מהעירום של האדם הזר לידו, ומתחילה להתרגל, ולהרגיש נינוחה. "שלום לכולם", נכנס איש מבוגר במגבת צבעונית. מהר מאוד זה הופך לאגדו המופרע בתבל: האיש שופך מים על הגחלים ואז מתחיל לנופף במגבת. ריחות של צמחים ממלאים את החלל. אפים שנסתמו נפתחים מחדש, כולם נושמים יחד. עודד מנשה של הליקווידרום ממלמל משהו בגרמנית ומתחיל להעביר דלי בן אנשים - גריסי קרח קרים. גאוני. מתי בא האיש עם הארטיקים?

כולם מתמרחים ומעבירים זה לזה את הדלי. זה היה יכול להיות ערב החברה המקריפ בהיסטוריה. מפה לשם האיש מתחיל להצליף באוויר במגבת ועובר מאחד לאחד. משב רוח אישי בטמפרטורה של צ'רנוביל. אין ספק שנמצא המקצוע המוזר בעולם. אחרי עשר דקות בסאונה הזאת ואת מבינה שעם החום הזה, הקיץ בישראל לא כל כך נורא, ועם הקור שבחוץ החורף בישראל לא כל כך נורא. בקיצור, זה הזמן של משרד ההסברה לגייס אותי, כל הנקבוביות שלי פתוחות עכשיו.

כשאת רואה כל כך הרבה אנשים עירומים ביום אחד, מהר מאוד את לא שמה לב. זה לא מעניין אותך. כאן זה איש־איש לעצמו. את לא מרגישה מוטרדת, או מושא לבחינה. לסאונה לא באים כדי לראות ולהיראות, אלא סתם לנוח, וכאן מסתבר שגוף, בניגוד למה שתראו בטלוויזיה, יכול לבוא באלף צורות. בטן קטנה פה, ציצים נפולים שם, קעקוע כאן, צלקת פה. ככה מרגיש שחרור אמיתי. אחרי שעתיים שכחתי פתאום שקצת גדל לי הישבן מאז שעברתי לפה וגיליתי מחדש את הפיצה, העוגות ושמחת החיים, ופתאום העזתי להסתכל על עצמי לרגע וזה סוף־סוף נראה לי ממש בסדר.

בגזרת מתחמי הספא המפוארים, הליקווידרום הוא דרגה אחת מתחת ל"ואבלי" (Vabali), המלך של הספא - מוקף בירוק, ומי שמוכן להשקיע עוד כמה יורואים, ייהנה שם אפילו עוד יותר. אבל לזה כבר כדאי לפנות יום שלם: 12 סאונות, כמה בריכות וג'קוזי, מסעדה מוצלחת. גם כאן אפשר לשכור כל מה שצריך, אבל בניגוד לליקווידרום, פה גם לבריכה נכנסים בעירום. בוואבלי יש טקסי "אינפיוז'ן" מדי חצי שעה עגולה בכל סאונה. צריך להיות שם כדי להבין, כי לכי תנסי להסביר למישהו בהיגיון שישבת בין עשרות אנשים עירומים, מרחת על עצמך תערובת סוכר וקוקוס בזמן שמישהו פיזר בחלל אדי חליטת קלמנטינה, וזה הרגיש נורמלי לגמרי.

סיטואציה מטרידה

בניגוד לספא המפואר, הסאונה שבבריכה הציבורית בשכונת נויקלן (Stadtbad Neukölln) היא סיפור אחר. בגלל שהסאונות הן כאמור חלק מהתרבות, אנשים קופצים לכאן פעם בשבוע, אפילו יותר, כדי לנוח קצת, בעצם להזיע את היום החוצה. יש סאונה בכל חדר כושר ובריכה. התענוג יעלה 16 יורו לשלוש שעות (וזה לגמרי מספיק) או 19 יורו ליום שלם של בריכה וסאונה, ותצטרכו להשאיר 10 יורו פיקדון, שיחזרו אליכם.

המבנה לבדו שווה ביקור. הוא נבנה ב־1914 ושימש כבריכה ציבורית וגם כספרייה. הבריכה – כניסה בבגד ים – מזכירה סצנות מסרטים על אירופה של פעם. מזרקות בצורת כלבי ים משפריצות מים, גלגלי הצלה אדומים־לבנים ופסיפסים על הקירות. עם מתקני ייבוש שיער חלליים מהאייטיז ומלתחות של בריכה ציבורית כמעט כמו בריכת עמידר בבת־ים, שם למדתי לשחות בכיתה ג' – זה מרגיש כמו לעבור במכונת זמן. גרמנים עם שפם שוחים לאט, ונשים מצחקקות, וגם הרבה זרים, טורקים, אמריקאים, גם ישראלים - כל מי שגר בנויקלן בשנים האחרונות.

בניגוד לליקווידרום או ואבלי, שפונים בבירור גם לתיירים, בסאונה הציבורית הכל כתוב בגרמנית, וצריך להביא הכל מראש: מגבת, כלי רחצה, מטבעות של יורו כדי לשכור לוקר או מייבש שיער, והכי חשוב - כפכפים. תסמכו עליי. אבל החוויה אותנטית, גרמנית.

אם הבנתי את השלטים נכון, אני אמורה להתקלח לפני הסאונה. המילה היחידה שהבנתי הייתה "אכטונג". כשיוצאים מהמקלחות האייטיזיות, הסאונה מפתיעה מאוד - מעוצבת כחמאם טורקי יפהפה, וככל שבאים מוקדם יותר יש סיכוי גדול יותר שתמצאו את עצמכם שם די לבד. כלומר עטופים במגבת מול המון דלתות שאלוהים יודע מה יש מאחוריהן.

בפנים כל כך חם שאי־אפשר לחשוב על כלום, מעין מאבק הישרדות עצמי נעים, במיוחד כשאת יודעת שבסופו תחכה לך מקלחת קרה. וכשאין טלפון, או כסף, או בגדים, או את היכולת לחשוב מרוב חום - את מתנקה מהכל. גם הנפש. לא, לא נסעתי להודו, רק נפתח לי קצת האף. דמיינו לכם שלוש שעות בלי פוש מאתר חדשות. בלי סרטון שרץ בקבוצת ווטסאפ. זה לקחת חופשה על אמת מהחיים, ואפשר לעשות את זה בדרך הביתה מהעבודה.

אני ממשיכה לעוד סאונה. בפנים יושב בחור. אני פורסת את המגבת, נושמת. בשלב הזה כבר נדמה שממש נולדתי עירומה. וגם לא התלבשתי מאז. דפיקה בדלת, אחראי מהמקום שואל משהו ואני עונה בביטחון "יה, אלס גוד". הבחור שואל באנגלית מה הגרמני שאל, ואני עונה בביטחון שאין לי מושג כי אני לא יודעת גרמנית. עכשיו זה ברור, גרמני הוא לא. אולי אשאל אותו איך כאדם מתרבות אחרת הוא מרגיש להיות עירום בסאונה? בכל זאת, אני במשימה עיתונאית. מצד שני, סאונה היא לא המקום הטבעי לדבר בו עם זרים, בוודאי לא להתראיין.

אני שואלת בזהירות אם אפשר לשאול אותו שאלה, והוא אומר שבשמחה. "אתה מרגיש בנוח להיות עירום בסאונה?", "כן, בטח, ואת?", "כן, זה נחמד, אין בי מבוכה". "ומאיפה את?", אני עונה, והוא שותק, ואז מתחיל לצחוק, ואז פוצח בעברית. "נעים מאוד! אני יוני. עברתי לכאן לא מזמן, החלטתי לנסות את מזלי כמוזיקאי בברלין". בשנייה אחת, כל המבוכה שבעולם חזרה. הייתי אומרת שנהיה לי חם, אבל אנחנו בסאונה. אחרי שכבר אהבתי את התחת החדש שלי, קיוויתי עכשיו פשוט להישרף. "הייתי צריך לדעת", הוא מחייך ומכסה את מה שצריך לכסות. "רק ישראלי יעז בכלל לפנות למישהו זר בסאונה".

יוני דווקא מרגיש בנוח ואומר לי שלום גם בחדרי הסאונה האחרים. "נו איך הולך?" הוא שואל בדרך למקלחת, ואני תוהה אם אי פעם אתגבר על המבוכה. "יש לך עבודה שווה", הוא זורק לי בסאונה אחרת, ואני רק תוהה עכשיו באיזה גיל יתחילו ליפול לי הציצים.

פתאום אני נתקלת בגליל ענק של ניילון נמצד ליד דלת סגורה. אני נכנסת, לא רואים כלום. צועדת לאט, מגששת ברטיבות. "תמשיכי עוד קצת, יש כאן ספסלים", מישהו אומר באנגלית, "ואת המגבת תשאירי בחוץ". בסאונה המאוד רטובה הזאת יושבים על ניילון נצמד, מסתבר. חתכתי חתיכה ולקחתי גם קצת הביתה, לסנדוויץ'. "אני ממישיגן", הוא אומר, "גם את מאמריקה? את מדברת ממש טוב". שאלתי אם הוא רוצה לדעת "מניין האנגלית שלי", אבל הוא לא הבין את הבדיחה. לא רציתי לדבר איתו, ובטח שלא הייתי מסוגלת להסתכל, אבל ברגע אנושי אחד הרמתי את הראש. איך הוא נראה? מכוסה אדים, תודה לאל. לא רק ישראלים, גם אמריקאים, מסתבר, לא מודעים לחוק הגרמני, שבסאונה לא מדברים.

הוא טוען שהוא חוקר אלצהיימר, ובדיוק התראיין למשרת מחקר בפינלנד. אמרתי שאני בת דודה מדרגה שלישית של אריאנה גרנדה, מה אכפת לי. "המצב הפוליטי באמריקה משוגע", הוא מרצין, מתעקש על סמול טוק, "הפסקתי לעקוב ואני גם לא מצביע".

כאן יכולתי לכתוב תובנה על איך בחדר אדים רותח ברור שכל הפוליטיקאים שקרנים, והנה אנחנו, האנשים הפשוטים והמאוכזבים, לא משנה מאיפה בעולם - מה נשאר לנו, רק לשבת על חתיכת ניילון נצמד ולהזיע את הייאוש החוצה. אבל אז קלטתי איפה היד שלו נמצאת בזמן שהוא מדבר איתי, וחשבתי שזו בעיקר סיטואציה מטרידה.

הגרמנים אולי קרים באופן כללי, אבל לפחות הם יודעים שסאונה זה ממש לא פיק־אפ בר. בקיצור, עברתי לסאונה היבשה. הוא מצא אותי גם שם, ושאל אם יש לי פייסבוק ואם בא לי להחליף פרטים. מצטערת, אין לי טלפון עליי (וגם אם היה לי). בעיקרון, זה היה יכול להיות סיפור מקסים וקוסמופוליטי לנכדים שלעולם לא יהיו לנו. אבל ממילא ילדים של ישראלית ואמריקאי לא יפנימו בחיים שלא מדברים בסאונה, והעולם ממש לא צריך עוד אנשים כאלה.