רביעי 27 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    חדשות • 24.01.2020
    עסקה לשום מקום
    נחום ברנע

    צריך להבין מה יש ב"עסקת המאה" ומה אין בה. אתחיל במה שיש: זו עסקה בין רון דרמר, השגריר בוושינגטון, לג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ ומחזיק תיק המזרח התיכון בבית הלבן. העסקה נתפרה על פי האינטרסים המיידיים של שני הצדדים. אמשיך במה שאין בה: אין בה צד שלישי. אין פרטנר: לא הפלסטינים; לא המדינות הערביות הסוניות; לא העולם המוסלמי בכללו.

     

    בירושלים דיברו אתמול לא מעט היסטוריה. לא יזיק, לפיכך, להזכיר שהיו דברים מעולם: רוסיה, פרוסיה ואוסטרו־הונגריה חילקו לקראת סוף המאה ה־19 את פולין בלי לשאול את הפולנים. זאת הייתה עסקת המאה שלהן.

     

    לטוב או לרע, ההודעה על העסקה, בעיתוי שלה, גם בהשלכות הפוליטיות, היא הישג ענק של נתניהו. ימים יגידו אם זהו עוגן ההצלה שלו או שירת הברבור.

     

    מדוע המהלך משמעותי כל כך? ראשית, הוא מעניק אור ירוק אמריקאי למהלכי סיפוח בגדה המערבית. ממשל טראמפ אמור לתמוך לא רק בסיפוח בקעת הירדן, אלא גם בסיפוח גושי היישובים והכבישים שמובילים אליהם מתוך הקו הירוק. מה שלא יעשו האמריקאים יעשו הלחץ והציפיות של המתנחלים: אף יישוב, אף מתנחל, לא יישאר בחוץ.

     

    שנית, הוא יקבור סופית את ההתחייבות לכינון מדינה שנייה בין הירדן לים. לא חשוב מה ייאמר בתוכנית על מדינה פלסטינית: שום פוליטיקאי פלסטיני לא יוכל לשכנע את בני עמו לחיות עם מה שמציעה להם התוכנית. שום מנהיג ערבי, גם לא מוחמד בן־סלמאן הסעודי, בוודאי לא עבדאללה הירדני וא־סיסי המצרי, לא יוכל לתמוך בתוכנית בפומבי. השאלה שצריכה להטריד אותנו היא מה יקרה כתוצאה מפרסום התוכנית בשטח: איך יפעלו מנגנוני הרשות הפלסטינית שהיום משתפים פעולה עם ישראל; האם הרשות תחזיק מעמד; איך יגיב הרחוב הפלסטיני; איך יגיבו בכיכר תחריר ובמחנות הפליטים בירדן. האם הסכמי השלום עם מצרים וירדן יחזיקו מעמד. שלישית, הוא משנה מהותית את הגישה שהייתה מקובלת על כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל. כל יוזמות השלום של ישראל נולדו וקמו מאחורי גבה של ארצות־הברית. כך המהלך של מנחם בגין שהביא להסכם השלום עם מצרים; כך המהלך של פרס ורבין שהביא להסכם אוסלו; וכך המהלך של רבין שהביא להסכם השלום עם ירדן. הממשל האמריקאי הוכנס לתהליך רק לאחר שהקרח הובקע, ונדרש עוד לחץ, לפעמים עוד תמריצים כספיים, כדי להגיע לטקס על מדשאת הבית הלבן. זה לא מקרי: האמריקאים הם הטובים והחשובים בידידינו, אבל את דקויות המזרח התיכון הם אינם מבינים. לא קלינטון, לא בוש, לא אובמה ולא טראמפ. במזרח התיכון הם יודעים רק להסתבך: ראה אפגניסטן, ראה עיראק, ראה סעודיה, תימן, סוריה.

     

    מרטין אינדיק היה שליח הנשיא אובמה לתהליך השלום בשנים 2013־2014. לפני כן שירת פעמיים כשגריר ארצות־הברית בישראל. לפני שבועיים פירסם מאמר מקיף, נדיר בגילוי הלב שלו, ביומון "וול סטריט ג'ורנל", שבו הציע לממשל טראמפ למשוך את ידיו מתהליך השלום. "אנחנו לא מסוגלים לקדם מדיניות עקבית במזרח התיכון", קבע. "יש סיבה טובה לכך, סיבה שרבים בממסד המדיני האמריקאי מתקשים לקבל, ואני ביניהם: המזרח התיכון כבר איננו מהווה אינטרס חיוני לאמריקה. האתגר הוא לאמץ את המסקנות הנובעות מכך".

     

    הוא תוקף את טראמפ, שהמהלכים הסותרים שלו בעיראק, בסוריה ובסעודיה הולידו רק נזק, אבל תוקף גם את הנשיא שתחתיו פעל, ברק אובמה. כמו טראמפ, גם אובמה דיבר על סיום המעורבות האמריקאית אבל עשה ההפך, התחייב ולא עמד בהתחייבויות שלו.

     

    "בעבר, לארצות־הברית היו שני יעדים ברורים: להבטיח את זרימת הנפט מהמפרץ במחירים סבירים ולהבטיח את קיום ישראל. אבל הכלכלה האמריקאית לא תלויה יותר בדלק מיובא; אשר לישראל, קיומה לא מוטל יותר בספק. היא יכולה להגן על עצמה. האיומים מאיראן על ישראל מטרידים, אבל ישראל, עם נשק אטומי משלה, יכולה להשמיד את איראן, לא להפך.

     

    "קשה לי להודות בכך, אבל פתרון שתי המדינות איננו אינטרס אמריקאי חיוני. זה אינטרס ישראלי חיוני אם ישראל רוצה להמשיך להיות יהודית ודמוקרטית, אבל לא אינטרס אמריקאי. הגיע הזמן להפסיק את הפארסה בהצגת תוכניות שלום אמריקאיות שנדחות על ידי אחד הצדדים או שניהם".

     

    אם ברור מראש שתוכנית טראמפ לא יכולה להביא להסכם מדוע טראמפ ונתניהו, הם ואנשיהם, בישלו אותה? התשובה מעבירה אותנו מהנתיב הדיפלומטי לנתיב הפוליטי. טראמפ מבקש להסיט את תשומת הלב ממשפט ההדחה שמתנהל נגדו בסנאט. תוכנית שלום היא חדשה חיובית. בניגוד לתוכניות קודמות, אין בתוכנית שלו דבר שיעורר התנגדות אצל האוונגליסטים, שלתמיכתם הוא זקוק. היא לא כרוכה במחויבות צבאית ואפילו לא עולה כסף - את הכסף שיוצע בה, אם יוצע, הפלסטינים יסרבו לקבל. האירופאים יעקמו את האף, אבל לאירופאים אין שיניים: לכל היותר ידפקו קצת את ישראל. זאת הבעיה של הישראלים, לא של טראמפ.

     

    ברור עוד יותר מדוע נתניהו רוצה בעסקה. האירועים בוושינגטון יסיטו את תשומת הלב מהדיונים בכנסת על הסרת חסינותו. בהנאה גדולה יצרף אליו את גנץ: בוושינגטון נתניהו הוא באטמן וגנץ הוא לכל היותר רובין. זאת תהיה החגיגה של טראמפ ונתניהו. אם גנץ ילך בעקבותיהם הוא יובך ויפסיד קולות; אם ילך נגדם הוא יובך ויפסיד קולות. ההליכה של כחול לבן ימינה תיראה כמו היגררות, כמו הודאה בתבוסה. גנץ היה מיטיב לעשות אילו אמר: מצטער, העבודה שלי כרגע היא כאן, בכנסת. אסע לוושינגטון כשאבחר לראש ממשלה. הוא חוזר על אותו משגה שעשה כשנסע לוועידת איפא"ק.

     

    העסקה של טראמפ דומה לעסקאות אחרות שעושה נתניהו בדרך לחסינות, בדרך לבחירות. היא טובה לנתניהו. לא בטוח שהיא טובה לישראל.

     

    ידיעות אחרונות