המדינה הפלסטינית העתידית, כפי שמתוארת בתוכנית טראמפ, נשמעת כיישות כל כך מסבירת פנים שכמעט מתחשק להגר אליה: מפורזת, חמאס ללא זרוע צבאית ורקטות, מפסיקים עם העניין הזה של משכורות לטרוריסטים, ומכירים בשכנה, ישראל, כמדינה יהודית שבירתה ירושלים. חלום. אלא שכמובן, אין מדינה פלסטינית כזאת, וכנראה גם לא תהיה בעתיד הנראה לעין.
המונח "תוכנית שלום" מתעתע. תוכנית המאה שעיצב קושנר (תוך, נקרא לזה, סיעור מוחות מתמשך עם שגריר ישראל בארה"ב רון דרמר, אחד האנשים המשפיעים ביותר על עיצוב המציאות בעשור האחרון) היא משהו אחר לגמרי: מהלך אמריקאי שמטלטל את הדרך הדוגמטית שבה התרגלנו לחשוב על הסכסוך ומעניק לישראל הזדמנות לקבוע במו ידיה את גבולה העתידי, לא מתוך התכנסות, אלא מתוך התרחבות.
האינטרסים הפוליטיים ברורים: נתניהו והבחירות, טראמפ והרצון שלו להקסים את האוונגליסטים, אבל זה לא יוצא דופן - מאחורי מהלכים מדיניים גדולים מסתתרים פעמים רבות תמרונים מקומיים קטנים. זה לא משנה את העובדה שלישראל יש חלון זמן, לא בלתי מוגבל, שבו היא מקבלת אור ירוק מהבית הלבן לספח את בקעת הירדן ולהחיל את החוק הישראלי על כל היישובים המוכרים בגדה, וכל זה באפס מחיר, בלי קשר למצב העניינים מול הפלסטינים.
מה שלא יתבצע עכשיו, ספק אם יתבצע בכלל. ממשל אמריקאי אחר יחזיר בקלות את הגלגל לאחור, ונחזור לראות תוכניות שלום מסורתיות יותר, בנוסח קרי, או אפילו מוטות יותר לטובת הפלסטינים. הפלסטינים עצמם מפולגים עמוקות והנהגתם תשושה, נעדרת גמישות מחשבתית ומחופרת בברוגז עם חצי עולם. רק השבוע נפוצו שוב שמועות על מצבו הבריאותי של אבו־מאזן. את פוטין הוא קיבל אתמול בבית־לחם כשצעיף ענק כרוך סביב צווארו. אפשר היה לחשוב לרגע שהפגישה מתקיימת במוסקבה.
בכל זאת, מדובר במהלך מרחיק לכת. שעשויות להיות לו השלכות קשות, בעיקר בכל הנוגע ליחסים עם ירדן. מכיוון שהאווירה אצלנו כל כך מורעלת, הנכונות של נתניהו לחלוק את הבמה בוושינגטון עם גנץ התפרשה מיד כמלכודת. ייתכן. אבל ייתכן גם שנתניהו מבין שטראמפ יכול לאשר לו סיפוח מרחוק, אבל הוא לא יהיה זה שיצטרך להתמודד עם ההשלכות, למשל פגיעה משמעותית ביחסים עם ירדן, קרע עם האירופאים ועם המפלגה הדמוקרטית, ואפילו גלישה לאלימות בשטח. זה מהלך שמחייב כתפיים ישראליות רחבות, ויהיה לו קשה לעשות את זה לבד, ודאי במצבו הפוליטי והמשפטי הנוכחי. אגב, האדישות היחסית שבה האירוע מתקבל עד כה בצד הערבי נובע בדיוק מזה - "הכל ענייני בחירות של הישראלים. זה יעבור", אומר כמעט כל בכיר ערבי, לציטוט ולא לציטוט. ייתכן שהם צודקים. חובת ההוכחה על נתניהו וגנץ.
