מתישהו בעתיד, בשנה הבאה או רק בעוד עשור, ג'ייד דייכס וויקס תפנה לטיפול בהיפנוזה כדי לשחזר פרטים מדויקים מעברה - למשל, איך נודע לה שאמה נפטרה ממנת יתר. אחרי שתמלא את החורים השחורים בזיכרונה, תכתוב תסריט על חייה והגיבורה הראשית תיקרא דנה ‑ השם שחלמה לשאת מפני שהוא הכי ישראלי והכי שגרתי, ההפך הגמור משמה ומילדותה, שהיו הכי לא רגילים.

עד אז, דייכס וויקס (30) מסתערת בפעם השלישית על המסכים. אחרי שהייתה איימי (חניכה במוסד) ב"המדרשה" וזיווי (עוזרת פרלמנטרית דתייה) ב"שלטון הצללים", היא נכנסת לדמותה של סמדר ב"קיבוצניקים" של HOT, סדרה על כיתה מהקיבוץ שמתאחדת מחדש כדי לסייע לבן מחזור שסובל מפגיעה מוחית. הם עוברים לגור איתו בהאנגר בדרום תל־אביב ומתמודדים ביחד עם האידיאלים שנמוגו ועם המציאות שמגדירה אותם כפוטנציאל שעדיין לא מומש.

"סמדר היא הפרחה על פי הקריטריונים של קיבוצניקים, ששונים מאוד מאלה של העירוניים", היא מספרת. "זה הכינוי לכל בחורה שקצת משקיעה בעצמה וקצת מטופחת. ככה זה בקיבוץ".

מאיפה את יודעת?

סוג של בית. ב"קיבוצניקים" )צילום: אוהד רומנו(

"יש לי שורשים בקיבוץ סער, שסבתא וסבא שלי היו ממקימיו. אמנם אחרי הצבא עברתי לתל־אביב ולא שמרתי על קשר עם אף אחד, כי רציתי לעשות קאט מוחלט, אבל הוא עדיין סוג של בית. גרתי שם מגיל חמש ולמרות כל המאמצים לא הצלחתי להפוך לאחת מהחבר'ה. הרגשתי זרה והתייחסו אליי כאל מישהי מבחוץ, מפני שלא ידעו איך לאכול את הרקע שלי".

אמא נטשה

הרקע שלה אכן מורכב ומצולק לתפארת. ג'ייד ("שם של אבן ירוקה, הייתי שמחה לקבל תכשיט שבו היא משובצת") נולדה בלונדון. אמה, מפיקה מוזיקלית מסער, קפצה לבירה הבריטית לביקור קצר, יצאה למסיבה, הכירה היפי נוצרי ששתה הרבה, עישן המון והקשר שנוצר ביניהם התבסס על התמכרות משותפת. גם זו לזה וגם להרואין. "סבתא וסבא שלי, שכבר הלכו לעולמם, סיפרו לי שהם טסו ללונדון, ביקרו במאורת הסמים הזוגית והצליחו להחזיר את אמא לארץ, אבל מהר מאוד היא חזרה לאבא שלי ולסמים. רק כשהייתי בת שלוש אמא הודיעה לו שהיא נוסעת לביקור מולדת, ואחרי שנחתנו בירוק ובשקט היא הודיעה לו שזה נגמר. כשנולדתי הייתי רק ג'ייד וויקס ובקיבוץ, כיוון שאבא לא הסכים לוותר על שם משפחתו, קיבלתי תוספת ‑ דייכס, שם המשפחה של סבתא וסבא".

בינתיים, ניסיונות הגמילה של האם נכשלו ומצבה הידרדר. "מכל עבר ספגתי מבטים של רחמים וסבלתי מהם. חלמתי שיום אחד אוכל לספר בגאווה שאבא שלי טייס ואמא שלי מורה, או שאבא רופא ואמא עורכת דין. אני זוכרת בקרים שבהם הערתי את אמא כדי שתיקח אותי לגן, והיא ניסתה לשכנע אותי שהיום שבת. אחרי שנה עברנו לתל־אביב ושם הייתי ממש אבודה מפני שאמא לא תיפקדה ובתקופות מסוימות הייתי ממש רעבה ללחם. כשדפקתי יותר מדי על הדלת של השכנים וביקשתי אוכל, הם צילצלו לקיבוץ ולמחרת סבא בא לקחת אותי. סבתא הושיבה אותי על כיסא, שפכה עליי חומץ, גזרה לי את השיער והתחילה לפלות כינים. היו לי מלא".

ואמא?

"היא נשארה בתל־אביב, נכנסה ויצאה ממוסדות גמילה ומדי פעם באה לבקר, בעיקר כדי לבקש כסף לסמים. שיכנעתי את עצמי שיום אחד היא תחזור לתמיד ותתנהג כמו אמא רגילה, וזה היה המסר שהשתדלתי להעביר לסביבה, אבל כשהייתי בת 14, וגופתה של אמא נמצאה באיזה חור, התברר לי שהרבה קודם לכן העניין שלי הגיע לבית המשפט שהעביר את האפוטרופסות עליי לסבתא וסבא. העובדה שאמא הסכימה לוותר עליי התפרשה אצלי כאקט של דאגה, אולי אפילו של אהבה".

מות אמך דחף אותך לזרועותיו של אבא?

"לא. בדיון בעניין האפוטרופסות אסרו על אבא שלי להתקרב אליי, מפני שפחדו שהוא יחטוף אותי ללונדון. הנחתי שיש לו משפחה חדשה ושהוא בכלל לא זוכר אותי. בקיבוץ הפכתי לנערה אלימה, די מופרעת, זו הייתה הדרך שלי לפרוק את הכעס על אמא שנטשה אותי. פעם, כשאבא צילצל אליי, סיפרתי לו שאשתו לשעבר נפטרה. רק בסוף התיכון טסתי אליו".

היה מרגש?

"התרגשתי כשהגעתי לדירה שלו וראיתי שהיא מלאה בתמונות שלי, אבל הוא לא היה במצב שמאפשר שיחת נפש. הוא עישן את עצמו לדעת והבנתי שאני לא יכולה לעזור לו בשום צורה. לפני שמונה שנים הוא נפטר. אני לא יכולה לומר שמותו הפתיע אותי, ביקרתי אצלו וראיתי שהוא חי בתחתית, אבל פתאום הכתה בי התובנה שנשארתי לבד בעולם ושאם לא אדאג לעצמי אף אדם לא יהיה אחראי על גורלי".

היא למדה במגמת תיאטרון בתיכון של קיבוץ כברי ושירתה כפקידה פלוגתית בנח"ל. "כיוון שיש בי משהו מאוד רציונלי, ניסיתי להשלים בגרויות כדי ללמוד מקצוע, אבל הדבר היחיד שמשך אותי באמת היה משחק. ניסיתי להתנגד למשיכה הזאת, גם חברות שלי שאלו אותי 'מה פתאום משחק? אין בזה כסף ואין בזה יציבות', אבל הדחף היה חזק. נרשמתי לסדנת משחק אצל יורם לוינשטיין, פעם בשבוע הגעתי לתל־אביב, וכשנבחנתי ללימודים לא התקבלתי. זה קרה רק אחרי שעברתי את המכינה".

הרווחת לפחות מבטא בריטי מושלם?

"לא. עד גיל שלוש דיברתי רק אנגלית, ומה שנשאר ממנה הוא לא ברמה של שפת־אם או במקרה שלי - שפת־אב. אני אוהבת את המבטא הישראלי שלי ולא הייתי רוצה להיפטר ממנו, במיוחד לא עכשיו, כשהעולם הגדול הפך לכפר קטן ויש ביקוש דווקא לבעלי מבטא זר. אם יש משהו שירשתי מהוריי, הוא גן ההתמכרות".

יש דבר כזה?

"חד־משמעית, ולכן אני מאוד שומרת על עצמי. בגיל הנעורים התחלתי לעשן ולשתות, ואחרי הצבא היו לי תקופות של סמים קלים, אבל זה נגמר. בשנים האחרונות אני ממש מקפידה. כוס יין פעם בשבוע, עם ארוחה טובה וחברה נפלאה. הכלל שלי הוא 'הכל במידה'. גם לדברים הטובים אפשר להתמכר בעוצמות שיקשו את ההסתגלות לאכזבה".

פחדת שתהפכי להעתק של הורייך?

"היו תקופות שבהן נאלצתי לנהל מאבק כדי להקים את עצמי מהמיטה בבוקר. המשחק עזר לי לצאת מהן מפני שלא הייתי אני, הייתי דמויות וקולות אחרים וכשטיפלתי בבעיות שלהם טיפלתי גם בעצמי. פעם, אגב, גילגלתי את האפשרות ללמוד פסיכולוגיה, אני מעריצה פסיכולוגים קליניים. היו תקופות שבהן ניסיתי להסתיר את הרקע שלי, למרות שידעתי שלא אצליח, לצד תקופות שבהן דווקא נהניתי לפתוח ולספר. חיכיתי לשמוע את המשפט הקבוע".

שהוא?

"את לא נראית כמו אחת שבאה ממשפחה כזאת".

אאוץ'!

"למה? את חושבת שזה מעליב? אני מרגישה שקיבלתי פריבילגיה ייחודית ליהנות משני העולמות. אני גם בתם של שני נרקומנים ובדמיון גם בתם של צייר ורקדנית. העבודה הפנימית שעשיתי גרמה לי להבין ששתי צורות ההתנהגות האלה מאוד קיצוניות. בעזרת טיפול פסיכולוגי ממושך מצאתי את האיזון. היום אני לא מתביישת בביוגרפיה שלי מפני שלא עשיתי משהו רע. למדתי להפריד בין הסיפור של הוריי לשלי, למרות שכל אחד מהם השאיר לי תיק על הגב. תיק? שק. היומיום שלי עמוס באסוציאציות, כשאני חושבת על אמא שלי אני חושבת גם על האמא הטובה שאני רוצה להיות וזה מקור לחרדה".

אז למה לא טיפול בהיפנוזה?

"הזיכרונות הם חלק ממני, לטוב ולרע, ומרגיז אותי להיווכח באיזו מהירות הם דוהים. אני זוכרת, לדוגמה, שסבא בא לקחת אותי מאמא ושאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו לקיבוץ ואחר כך התחבק עם מישהי, אבל אני לא יודעת אם זו הייתה עובדת סוציאלית או השכנה שהזעיקה אותו לתל־אביב. לפעמים אני מנסה לשחזר אירועים משמעותיים ומגלה שאני לא יודעת להבדיל בין דברים שאני זוכרת לבין תיאורים ששמעתי מאחרים. האמת? אני די פוחדת מהיפנוזה, זה בטח גם נורא יקר".

את עדיין לבד בעולם?

"כן", היא מפתיעה בחיוך רחב, "אבל אני ממש לא בודדה. מצד אמא יש לי ארבע דודות, ובלונדון יש לי משפחה מצד אבא. חידשתי את הקשר עם אחיו, למרות שהוא שם ואני כאן וזה לא שאנחנו נפגשים לשתות תה יחד. יש לי עולם משלי ומקצוע וחברים והכי חשוב ‑ אהבה שממלאת אותי כל יום מחדש".

אודישן קל

בשתי הסדרות שמאחוריה היא גילמה נשים דתיות ("אולי יש לי לוק של דוסית, כמו של הנשים האנגלוסקסיות מרעננה. אני לא דתייה, אבל מאמינה") ומי שאוחז בלב שלה, כבר שנה וחצי, הוא אורי מחרז (25) סטודנט למשחק. "הכרנו בסטודיו של יורם לוינשטיין", היא מספרת, "לימדתי אותו".

זה חוקי?

"לגמרי", היא צוחקת. "אני לא בסגל הקבוע, רק מעבירה שם מדי פעם סדנה למשחק מול מצלמה. הוא ישב בכיתה, בסוף השיעור שלח לי הודעה ואחרי יומיים נפגשנו. זה לא היה פשוט בשבילי להכניס אדם נוסף למשבצת הקטנה שלי, הייתי חשדנית, אבל אורי הגיע בדיוק בשלב שהדלת של הלב שלי נפתחה".

איך הגיבו הוריו כשהוא הביא הביתה בחורה מבוגרת ממנו שנושאת מטען על הגב?

"מטען? למי אין?" היא הודפת. "אבא שלו, יאקי מחרז, מחזאי ובמאי, נפטר בגיל צעיר. אמא שלו, דפנה אנגל, היא מחזאית ובמאית שרגילה לפגוש אנשים מיוחדים. בפעם הראשונה שהגעתי אליהם לארוחה משפחתית היו לי קצת פרפרים, זה היה בדיוק בשבוע שבו התפרסמה עליי כתבה ראשונה ונלחצתי מהעובדה שהם כבר יודעים עליי הכל, אבל הם התלהבו ופירגנו. זה היה אודישן קל. אורי הוא הבנאדם הראשון שמקבל אותי כמו שאני, ובזכותו אני מרגישה הרבה יותר אסופה ובטוחה".

אז למה את לא מתיישבת ומתחילה לעבוד על התסריט?

"האמת? אני עובדת עליו כבר ארבע שנים. לא תסריט ביוגרפי, אלא 'בהשראת'. עוד לא פיצחתי את החידה של איך לכתוב סיפור שסופו ידוע מראש. בכל מקרה אני לא אשחק בו את הילדה שהייתי, אלא את אמא שלי. נצטרך למצוא ילדה שתשחק את ג'ייד". *

smadarshirs@gmail.com