9:00, בית הכלא מגידו לאסירים ביטחוניים. דממה כמעט מוחלטת. הסוהרים והאסירים מתארגנים לספירת הבוקר. ההבנה שבתוך התאים האלו יושבים אסירים ביטחוניים שביצעו כמה מהפיגועים המחרידים של השנים האחרונות היא בלתי נתפסת. הופכת עבורי את הדממה למקפיאת דם. 700 אסירים נועלים נעליים, מתלבשים ומחכים בשקט ובסדר מופתי לספירה. הסוהרים מסתדרים בחוליות של 11 איש. בדרך כלל כל חוליה מונה חמישה סוהרים, אבל בגלל מידע מודיעיני על אי־שקט במסדרונות הכלא, הסוהרים מתארגנים בהרכב מתוגבר. כל סוהר מצויד במספר רב של אביזרי הרגעה שתלויים להם על החזה — ואלות בידיהם. הם עומדים בריבוע מדויק ומוכנים להתחיל בספירה. על כל המבצע הזה, מנצחת אישה אחת — אורלי כהן, קצינת המשמרת של הכלא. היא האחראית הישירה במהלך המשמרת על 700 האסירים ומפקדת על 67 סוהרי קבע.
"אנחנו הולכים עכשיו לספירת הבוקר", פותחת כהן את התדרוך לסוהרים. "אני אלך בראש התור ואתם מאחוריי. בעקבות המצב הביטחוני תיגברנו בכוח אדם נוסף. אנחנו צריכים להיות מוכנים לכל תרחיש. אני מבקשת — תשמרו על ערנות מלאה".
הספירה מתחילה, אורלי הולכת בחזית ומאחוריה עשרה סוהרי שב"ס. מהצד זה נראה כמו סצנה מסרט פעולה. כהן נכנסת לכל תא ותא בדפיקה רועשת על הדלת ובלחישת בוקר טוב רשמית וקרה. באגפים מקבלים אותה בדממה, אף ציוץ לא בוקע מהחדרים. כשהאסירים קולטים שאורלי היא זו שעומדת לספור אותם הם שמים על החולצה הקצרה עוד שכבה, כאות לכבוד. היא נכנסת לכל תא, סופרת ויוצאת. האסירים משפילים מבט, אף אחד לא מרים את ראשו.
"יש פה עצורים ביטחוניים מכל הארגונים", היא מסבירה לי מאוחר יותר. "חמאס, פתח, ג'יהאד איסלאמי, דאעש, כולם. הם מופרדים בין האגפים והחדרים, מסיבות מודיעיניות ובעיקר למטרת שמירת הביטחון והסדר בתוך הכלא כדי שלא ליצור מתיחות בין האסירים". אנחנו עוברים איתה מאגף לאגף, הדממה נשמרת לכל אורך הספירה. גם הסוהרים לא משמיעים הגה. כהן היא היחידה שמדברת.
לסמן עיגול מסביב למטרה
לפני ארבעה חודשים נוצר תקדים שעורר הדים בשירות בתי הסוהר. הוחלט למנות קצינת משמרת ראשונה בבית סוהר ביטחוני. רב־כלאי אורלי כהן, 40, אמא לשלושה, הייתה הראשונה לקבל את המינוי ומיד אחריה ניתנה ההזדמנות גם למישר חגית צלח, 30, לשמש סגנית קצין משמר בכלא נפחא. שתיהן גדלו בשב"ס וחלמו להגיע הכי רחוק שאפשר בשרשרת הפיקוד. "החלום שלי הוא להתוות דרך", מספרת חגית שהגיעה מכלא נפחא שבדרום כדי להצטרף אלינו לסיור. "יש תפקידים שבהם אתה יכול לעצב ולשנות דברים וזה אחד התפקידים האלה. כבר בתחילת דרכי סימנתי לי מטרה להיות מפקדת משמרת. ידעתי בתוך תוכי שאגיע לתפקיד למרות שהוא היה חסום בפני נשים במשך שנים. עכשיו החליטו בשב"ס לפתוח את המשרה גם לנשים וזאת פריצת דרך מדהימה".
"את בכלא מגידו", מעבירה לי כהן תדרוך קצר. "יש פה אסירים עם דם על הידיים ששפוטים למספר מאסרי עולם ויש פה עצורי שטח שמגיעים למספר ימים, נשפטים ומתחילים לרצות את עונשם בכלא אחר. ישנו גם אגף הפרדה ארצית שבו יושבים אסירים פלסטינים ביטחוניים וגם פליליים, דומיננטיים מאוד מבחינה מודיעינית. הם אמורים להיות בהפרדה משתי סיבות עיקריות: שמירה על ביטחונם האישי או לחלופין שמירה על שאר האסירים מפניהם. החלוקה פה לא מוחלטת במאה אחוז: יש אגף רק של פתח, יש אגף רק של חמאס ויש אגפים של פתח שמתוכם שני חדרים מוקצים לג'יהאד. מה שכן, אין סיכוי שנעביר אסירים מתא לתא".
לכל אגף, מסבירה כהן, יש דובר שמייצג את האסירים. "הדובר הוא אסיר שנבחר על ידי הארגון שאליו הוא משתייך בכפוף לאישורי הנהלת בית הסוהר. בבית סוהר פלילי לא תראי דובר, פה בגלל הרגישויות וההשלכות המדיניות אז ההתנהלות מורכבת ושונה. בגלל שאלו אסירים ביטחוניים כל פיגוע או אירוע נפיץ שקורה בחוץ משליך באופן ישיר על מה שיקרה פה בפנים. כל דבר קטן יכול להפר את האיזון בתוך כותלי הכלא. יש פה גם אגף של אסירי עבודה שמתחזקים את בית הסוהר. ההגבלות על האסירים האלה קלות יותר והם מורשים לעבוד במקצועות שלהם בליווי צמוד. יש כאן אינסטלטורים, טבחים, בנאים וכו'".
שאר האסירים הביטחוניים לא עובדים. הם נמצאים בתא רוב שעות היממה ומורשים לצאת לחצר בזמנים מוגדרים ומוגבלים. בחצר הם מורשים לבצע פעילות ספורטיבית ולשמוע דרשות שאותן מעביר אחד האסירים בנוכחות איש סגל דובר ערבית שמשגיח על התכנים. החצר קטנה וצפופה ומעליה אמנם אין גג, אבל יש רשתות וגדרות שמאפשרות את כניסת אור השמש, אך מונעות כל מחשבה על ניסיון בריחה.
33 לאגף 10
בעודנו מדברות מתפרץ לקשר של אורלי אחד הסוהרים. "33 לאגף 10, 33 לאגף 10". אורלי מזנקת מהכיסא, מבקשת סליחה ורצה לעבר התא. תוך זמן קצר מתברר שאחד מאסירי הג'יהאד הרגיש מאוים ושבאוויר עמדה קטטה. הסוהרים זיהו מיד את המתיחות והזעיקו את מפקדת המשמרת. במבט מהיר שנמשך שניות בודדות, אורלי מריצה בראשה את כל התרחישים האפשריים ומסתכלת על הסוהרים שכבר מסודרים בשורה ומחכים לפקודות. "כשנכנסתי לאגף ראיתי מיד שיש אי־שקט", היא מסבירה לי. "לך אולי יהיה קשה לשים לב, אבל אני כבר מכירה את הסימנים. ברגע שהאסירים נועלים נעלי ספורט זה סימן שמעיד על מתיחות ושהם מכינים את עצמם לתגרה או להתפרעות. החלטתי מיד לפלוט את האסיר מהאגף מכיוון שהרגשתי באופן ברור שהוא הגורם המתסיס".
זאת החלטה בלעדית שלך?
"אני תמיד מתייעצת לפני כל החלטה כזו עם קצין המודיעין והכל נעשה בתיאום מולו. אני מדווחת לו על רחשי האגף והוא מייעץ לי, אבל מי שמחליט בסוף בשטח זאת אני. חשוב להבין שאפילו מקרה אחד כזה, שנראה לא רציני במיוחד, יכול להשליך על כל בית הסוהר ולהתחיל משהו רציני. קשה להרגיש מה קורה מתחת לפני השטח, ורק הערנות של הסוהרים מונעת הרבה פעמים בעיות. הדממה משקרת הרבה פעמים. תוך מספר שניות הדממה הזו יכולה להפוך למהומה, תגרה, הצתה או מקרה התאבדות ואנחנו פה כדי למנוע את הדברים האלה".
כהן מורה לבצע חיפוש מהיר על גופו של אסיר הג'יהאד ומורה לשמור על צניעותו. האסיר מבקש לקחת איתו את הסיגריות שלו אבל מסורב. אחד הסוהרים מתוך השישה שמקיפים אותו מבצע את החיפוש ואחד אחר אוזק אותו. "אנחנו משתדלים לחשוב על הכל ובעיקר על הביטחון של הסוהרים", מסבירה כהן. "אלו אסירים ביטחוניים וכל אחד מהם יכול להיות מאוד מסוכן, גם אם במבט ראשוני, בשקט פה בתוך הכלא, הם לא נראים כאלה".
סנדוויצ'ים לילדים — ולכלא
קצת קשה לתפוס שהאישה שניהלה עכשיו אירוע מסוכן בקור רוח וביעילות, זו שהישירה מבט לכיוונו של אסיר ביטחוני עם דם על ידיים ששפוט לשני מאסרי עולם, וגרמה לו לשתוק ולהקשיב לפקודותיה בדממה — היא אותה אישה שהגיעה הבוקר מביתה בצפון, אחרי שהכינה סנדוויצ'ים לשלושת ילדיה ופיזרה אותם בבית הספר.
"אני קמה בחמש בבוקר מכינה את הבית, מארגנת את הילדים ויוצאת לכיוון הכלא", מספרת אורלי על השגרה הלא־שגרתית של חייה. "כל משמרת מתחילה בתשע בבוקר, למחרת בבוקר הסוהרים מתחלפים בשעה עשר ואני יוצאת מפה ב־11. יש לנו משמרות של 24 או 48 שעות והן מחולקות לפי שבועות. יש שבוע שאני עובדת משמרת אחת, שבוע שאני עובדת שלוש משמרות ושבוע שאני עובדת ארבע".
אורלי, בעלת תואר ראשון בקרימינולוגיה, התגייסה לשב"ס עם סיום לימודיה. "בצבא הייתי מ"כית ורציתי להיות חוקרת נוער במשטרה. לשב"ס הגעתי במקרה, קיבלתי זימון למבחנים ומיד התחלתי בכלא צלמון בתור סוהרת ביטחון. יחידה מתוך עשרות גברים. קטנטונת כזאתי", היא צוחקת. "בצלמון למדתי את רזי העבודה ומהר הפכתי להיות סמלת ויצאתי לקורס קצינים. בתום שש שנים קיבלתי מהמפקד הקודם שלי את ההזדמנות לפקד על משמרת, תקדים מטורף בשב"ס. בזכותו העזתי לחצות גבולות שלא חשבתי שאחצה. פריצת הגבולות הראשונה נתנה לי אמונה והובילה אותי להתמודד על תפקידים בכירים, עד שלפני ארבעה חודשים זכיתי במכרז לתפקיד קצינת משמר בכלא מגידו".
חגית צלח החלה את דרכה בשב"ס בתור חיילת/סוהרת בשירות חובה. "קצין המיון שיבץ אותי בשב"ס ולא היה לי מושג מה זה אומר. אני ילדה טובה מבית טוב", היא מחייכת. "לא הכרתי את עולם הפשע. לאחר מכן הייתי שנתיים בקציעות ועברתי בערך את כל התפקידים האפשריים לסוהרת בכלא. תמיד ידעתי שאני רוצה לחתום קבע, אבל רציתי להשפיע דווקא על האסירים הפליליים, היה חשוב לי לתרום משהו ממני לחברה והרגשתי שזאת תהיה הדרך שבה אתרום הכי הרבה. אבל ב־2012 התגייסתי לקבע, והמפקד שלי זיהה כי תחום הביטחון יכול להתאים לי יותר והמליץ עליי לקידום. הוא הסביר לי שאוכל להיות מפקדת טובה יותר בבית סוהר ביטחוני ונתתי לכך צ'אנס. עם הזמן התקדמתי בתפקידים בתוך הכלא כאשר השאיפה הגדולה תמיד הייתה להיות מפקדת משמרת. היום אני סגנית ובעתיד אני מקווה להיות כמו אורלי — מפקדת משמרת מן המניין. היום יש תחתיי 400 אסירים ו־48 סוהרים".
אנחנו עוברים בין המסדרונות למשימות הבוקר של אורלי וחגית. אורלי מספרת שלפני כמה ימים נמצא סלולרי באחד האגפים, מוסלק בתוך גרם מדרגות. "הפלאפונים נחשבים לאיום רציני בבתי סוהר ביטחוניים. ברגע שמוחרם פלאפון הם יכולים ליצור פה מהומות והצתות. האסירים מקבלים הנחיות מבחוץ עד לרמה שכל צעד שאסיר ביטחוני עושה, מאושר על ידי גורמי ההנהגה מבחוץ, שום דבר לא ספונטני".
איך מבריחים לפה סלולריים?
צלח: "בפועל הוא לא נכנס לפה כפלאפון אלא בחלקים, שכמעט לא שוקלים כלום. האסירים מרכיבים את החלקים בתוך הכלא עד שהמכשיר מגיע למצב שהוא ניתן לשימוש. האיום השני הוא אמל"ח קר שאיתו הם יכולים לפגוע אחד בשני וגם בסוהרים".
עם סיום הספירות, אורלי מוסרת את התוצאות לסגן מפקד בית הסוהר, גונדר משנה גרשון שמשלאשוילי. "ברגע שמציבים קצינה בבית סוהר ביטחוני, אנחנו מראים וגם לאסירים שאנחנו לא בוחרים את האנשים לפי מין, דת או לאום. זו החלטה אמיצה ואני אומר כל הכבוד לשירות בתי הסוהר, הגיע הזמן".
היו התנגדויות בתוך השב"ס להחלטה?
"היו אנשים שרגילים לתרבות ארגונית שונה והיום אפילו אותם גורמים אומרים שההחלטה הייתה נכונה. מה שגבר יכול לעשות גם אישה יכולה לעשות. האם אישה יכולה לתפעל אירוע קצה? כמובן שהיא יכולה ולא רק יכולה, אלא על הצד הטוב ביותר".
אין זמן לצחוקים ולשטויות
אחת השאלות הכי קשות היא איך יכולים הסוהרים לתפקד מול האסירים במקצועיות ולהתעלם מהמחשבות המטרידות על הפשעים הנוראיים שבגינם הם יושבים בכלא. "אני לא מתייחסת למה שהם עשו לפני", מסבירה חגית בטון החלטי. "סוהרים לא נכנסים לתיקים של אסירים, לא באופן אישי כדי שזה לא ישפיע עליהם. יש אסירים מתוקשרים שקשה להתעלם מהם ומהמעשים שהובילו אותם לכלא אבל צריך להיות מקצועי. הדיסוננס הזה קיים כל הזמן. מצד אחד אנחנו יודעים מיהו האדם שיושב מאחורי הסורגים ויחד עם זאת אנחנו חייבים לתת לו יחס שווה. פה נמדדת גדולת הסוהר".
"אני מנטרלת כל רגש", מצטרפת אורלי לשיחה, "לא מתייחסת אליהם יפה אלא בכבוד וככה אני מחנכת את הסוהרים. אם נחשוב על העבירות שהם עשו יהיה לנו קשה להתייחס אליהם בצורה מקצועית ואנחנו מיומנים כאן בדיוק לזה. לדעה הפרטית שלי או של כל אחד אחר אין כאן מקום ובמיוחד לא לדעה פוליטית. בשיחות סלון בבית הציבור יכול לייחל שהם יהיו קשורים במרתף חשוך. אנחנו, פה, לא חושבים במונחים כאלה בכלל".
בראיון עם שתי נשים בעולם כל כך גברי, אי־אפשר שלא להתייחס לעניין ההטרדות המיניות. וזאת על רקע אחת הפרשיות המביכות בשב"ס, שבה נחשף כי אסירים ביטחוניים הטרידו מינית נשים בכלא גלבוע. "אני התחלתי כסוהרת יחידה בבית סוהר מאוד גדול", פותחת אורלי. "הייתי אז קטנטונת, רווקה, סוהרת יחידה באגף. עבדתי עם סוהרים צעירים, רווקים, ולא הרגשתי איום או הטרדה מאף אחד מהם. זה קו שחור שאסור לחצות אותו. אין מקום לרמיזה, זה גם אחד הדברים שהסוהרים עוברים הכי הרבה הדרכות בגינם ולכן הם יודעים מה יהיה המחיר.
"למרות הכל, כמו בכל מקום שבו יש יחסי עבודה בין נשים לגברים, ניתן לפעמים להיכנס לפינה בעייתית מול אחד הסוהרים. הרבה תלוי במה שאת כאישה משדרת ובגבולות הברורים שלך. כשאני נכנסת לספירה האסירים ישר מתלבשים, הם יודעים שאסור להם לעמוד עם גופייה, זה כבוד שאני דורשת ומקבלת מכולם. אני לא לוחצת יד לאף אחד, אני מכבדת אותם אבל לא לוחצת ידיים".
"אין זמן לצחוקים ואין זמן לשטויות", ממשיכה חגית. "אנחנו עובדים מול אסירים ביטחוניים והאיומים שיש פה הם לא משהו שאנחנו יכולים להקל בו ראש. אנחנו שומרים על החיים אחד של השני ואי־אפשר לשכוח את זה".
איך התגובות מחוץ לכלא על התפקיד שלכן?
חגית: "דווקא משם מגיעות התגובות הבעייתיות. אני מקבלת תגובות כמו 'אבל את כל כך עדינה, איפה האגרסיביות והאסרטיביות'. אנשים בהלם שהם שומעים על התפקיד שלי".
המשמרות ארוכות ולעיתים אתן נעדרות מהבית ליומיים ואפילו שלושה. איך מסתדרים עם הגעגועים למשפחה?
אורלי: "הגעגועים קיימים תמיד. כשאני פה, אני מתגעגעת אבל מצד שני כשאני בבית אני 24 שעות עם הילדים, באמת איתם. זאת עובדה שלא קיימת בעבודות אחרות".
בעלך תמך בך מההתחלה?
"מאוד רציתי את התפקיד. כשהתגייסתי לשירות עדיין לא הייתי נשואה לבעלי, היינו זוג צעיר, במהלך הדרך כל ההחלטות שלנו היו משותפות. ידעתי לאן אני חותרת והצבנו יחד מטרות. אני חייבת תמיכה של מאה אחוז ממנו מכיוון שבשביל לעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר אני תמיד צריכה להרגיש שהכל בסדר בבית. שהכל במציאות המקבילה של הילדים והבעל מתקתק. את קורס הקצינים עשיתי בחופש הגדול עם שני תינוקות במעון וילדה בכיתה א', זה היה לי לא פשוט רגשית. אבל לכל תפקיד יש יתרונות וחסרונות".
אתן מרגישות שנשים בשב"ס זוכות ליחס שווה לגברים?
אורלי: "הפערים בשב"ס הולכים ונעלמים. התמודדתי לתפקיד מול קצינים איכותיים וטובים ולא נבחרתי בגלל שאני אישה למטרת העדפה מתקנת, אלא בגלל הרזומה והניסיון שלי. כמובן שחוויתי גם אכזבות בדרך והפסדתי במכרזים עד שהצלחתי לשבור את תקרת הזכוכית. מפקד המחוז שנתן בי אמון הוא זה שדחף אותי לקבלת התפקיד ואני מודה לו מאוד על האמון הזה. זאת פריצת דרך אמיתית".
חגית: "אני ואורלי מביאות בתור נשים המון יתרונות, העיקרי שבהן לפי דעתי הוא הרגש. יש לנו המון חיילות בשירות חובה ואנחנו הדוגמה עבורן שהכל אפשרי. היכולת שלנו לפקד מתוך מקום שמחובר לרגש, במקביל לעבודה רצינית וקשוחה, היא שעושה אותנו לנשות המקצוע הטובות ביותר שאפשר לקבל במקום כל כך מורכב, קשה ומסוכן". •
