רק ביום שני נדע אם ההחלטה של גנץ להיענות להזמנתו "האישית, הנפרדת והמכובדת" של הנשיא טראמפ הייתה החלטה נכונה. מומלץ להמתין עד שגנץ יהיה על המטוס בדרך חזרה ארצה, כדי להתרשם אם כל ההבטחות האלה אכן קוימו.

מספיק היה לראות את תגובתו המהירה של נתניהו על כך שפגישתו עם טראמפ גם נקבעה ליום שני, היום שבו נקבעה פגישתו של גנץ, כדי להבין שעוד לא נאמרה המילה האחרונה. וששני האנשים חסרי העכבות האלה, נתניהו וטראמפ, עדיין יכולים לטמון מלכודת ליו"ר כחול לבן ולהצליח להשפיל, לגמד ולהקטין את מעמדו.

שלא נתבלבל: מדובר בשני אנשים שגם בימים כתיקונם אינם בוחלים בשום תרגיל או תכך, ובטח שלא בימים אלה, כשהם נלחמים על גורלם הפוליטי - טראמפ מול דיוני הדחה ונתניהו מול דיוני חסינות. להכניס את גנץ לבית הלבן בעיתוי הזה ובנסיבות האלו, זה כמו להכניס עגל רך לתוך כלוב של אריות מורעבים. ובכל זאת, נראה שגנץ נחלץ בעור שיניו מהאפשרות הגרועה יותר, והיא להצטרף לנתניהו כסטטיסט במסע היחצנות שלו. והרי צריך להיות באמת נטול כל חוש פוליטי, או אפילו סתם יצר הישרדותי, כדי לא לראות את המלכודת הכפולה שהייתה טמונה בהצעתו של נתניהו להצטרף אליו לוושינגטון: השפלתו שם, והרחקתו מכאן.

הטיעון בזכות ההחלטה לנסוע היא העובדה שלא מסרבים להזמנה של נשיא אמריקאי. אבל צריך לזכור שמלכתחילה לא היה מדובר כאן בהזמנה של הנשיא, אלא בהזמנה של נתניהו לגנץ, כפי שהעיד סגן הנשיא פנס במסיבת העיתונאים ביום חמישי.

בשנת 2000, כשנסע ראש הממשלה אהוד ברק לוועידת קמפ דיוויד עם יאסר ערפאת, ביקש יוסי שריד להצטרף לפמלייתו. שהרי מי יותר מתאים ממנו להשתתף בפסגה כזאת. שריד סיפר אז לכל מי שהסכים לשמוע, שהוא נענה בשלילה. אין מספיק מיטות - זה לדבריו היה התירוץ לדחייה. משום מה נזכרתי בסיפור הזה כששמעתי את נתניהו מזמין את גנץ לבוא איתו לוושינגטון. זה נשמע כאילו עוד רגע יגיד: בני, אין לי אמנם מקום בשבילך בביזנס, אבל נשאר מקום במחלקת תיירים. עם מקום לרגליים.

נדמה לי שאפילו אשתו ובנו של ראש הממשלה יתקשו להגדיר את זה כהצעה שהגיעה מרוחב לב או פרגון. השאלה הייתה לא אם יש פה מלכודת – אלא איפה ומתי הניצוד יילכד. וכל מי שמכיר את הגינונים והמנהגים של וושינגטון יודע שיש מספיק תחנות כדי שזה יקרה: סדרי הישיבה בפגישה, הצילום המשותף, מסיבת העיתונאים אחרי הפגישה, סדר הדוברים. ההשוואה הבלתי נמנעת של האנגלית, האינטימיות עם השגריר, המחוות הקטנות של הנשיא. גם לאנשים הרבה יותר מנוסים, מיומנים, שיש להם מהלכים בעולם ושמתורגלים באירועים מסוג זה, היה מעט מאוד סיכוי לצאת טוב מהצבת הזאת של נתניהו וטראמפ.

קשה להאמין שגנץ נותן איזשהו סיכוי לדיל המאה, תוכנית שנראית בעיקר כמו דיל בין טראמפ לנתניהו. אבל בנאומו אמש היה גנץ זהיר. ערב פגישתו עם הנשיא האמריקאי הוא לא יכול היה אחרת. הוא דיבר על אבן דרך משמעותית, על הסכם היסטורי, על ברית עמוקה ועוצמתית עם ארה"ב, אבל גם דיבר על מחלוקות פנימיות גדולות והזכיר את השותפות האסטרטגית עם ירדן, מצרים ומדינות ערביות אחרות. במילים אחרות: הוא הזכיר את כל הסכנות שאורבות בדרך לתוכנית שאין לה שום היתכנות, ושנראית כאילו נולדה כדי לתת קרש הצלה לראש ממשלה תחת שלושה כתבי אישום. או כמו שהיטיב לתאר ליברמן: ראש הממשלה לא נוסע. הוא בורח.

ולכן השאלה שצריכה להטריד את כולנו השבוע היא לא מה יקרה שם, אלא מה יקרה פה. והאם יצליח נתניהו לעכב את הדיונים על חסינותו.