כבר בשדה התעופה אתה מבין ששכחת לארוז משהו לא פחות חשוב מהדרכון שלך. מביט סביב - פעוטות, קשישים, מקומיים, זרים - כולם ללא יוצא מן הכלל במסכות פנים. "איפה שלך? השתגעת?" גוער בי השכן לתור בידוק הדרכונים. אמרתי לו שמחקרית הרי עוד לא הוכח שפיסת הבד הזאת מונעת דבר או חצי דבר. הוא זרק לעברי מבט והסתכל לצדדים: "אתה באמת רוצה להיות הפריק היחידי בלי מסכה?"
האיום עשה את שלו. אצתי לבית המרקחת הקרוב ועמדתי קרוב לשעה בתור - רק כדי לגלות שאזל המלאי. כבר לפני שבועיים. משנגחאי ועד ווהאן - גם לא מסכה אחת לרפואה. למעשה, הסטוק האחרון הגיע דרך תרומות של סינים גולים מארצות־הברית ונחטף תוך דקות.
הרוקחת שמעה את ליבי נשבר לו מבפנים והזדרזה להציע לי מסכה אחת מתוך השמונה שאיתן היא מסתובבת. מסתבר שהיא כבר בנתה לעצמה מלאי, והיא לא היחידה. כשראתה שאני נאבק בחתיכת הבד הבוגדנית הזאת, נחנק מהבל פי תוך כדי שהמשקפים מתמלאות אדים, היא אפילו נידבה טיפים: "לגהץ, לגהץ, אתה חייב לגהץ אותה חזק באזור הנחירים".
בדרך לבית החולים עברתי לצד שלטי הכניסה לדיסנילנד שבישרו באורות נוצצים של פיות שהפארק סגור עד להודעה חדשה. כן, כמו כל מוקדי התיירות הגדולים של העיר שבדרך כלל מוצפים במבקרים בתקופה זו של השנה – הפארקים, המוזיאונים, השווקים, המקדשים – גם המקדש הגדול מכולם - דיסנילנד - נסגר וננעל מאחורי שערי ברזל.
אחד מבתי החולים הגדולים בעיר, בית החולים רואיג'ין, נמצא לא הרחק משם. דווח כבר על יותר מ־11 מקרי הידבקויות בנגיף. כשאני מגיע חדר המיון נראה שקט, יש שיגידו שקט מדי. החולים מחכים בסדר מופתי. ואז, לפחות שבעה שוטרים במדים ובמסכות עטו עליי, המבקר הזר והאייפון שבידו. הם דרשו שאמחק מיד את התמונות. אחרי שנרגעו, בעודי יושב לידם ולא מבין מילה מדבריהם, מבטי התקבע במראה הזקנים חסרי האונים שמולי, מחוברים לאינפוזיה, פניהם משדרות נואשות מצד אחד - השלמה מצד שני.
בדלפק של לובי המלון הפקידה – גם היא עם מסכה כמובן – ביקשה בנימוס ממיס לחתום על מסמכים שבהם אני מתחייב שאינני חולה. היא התנצלה גם כשהצמידה לי מדחום למצח: "אנחנו מחויבים".
השקט שבהיעדר התיירים השתלט על רחובותיה של שנגחאי לא יכול לרמז על הדרמה הגדולה שמתרחשת במרחק של כתשע שעות נסיעה – בלבד, בקנה מידה סיני – מכאן, מעבר למחסומים צבאיים.
"עצוב, אבל יותר עצוב להיות תושב ווהאן", אמרה ווינגז'או יואן (29) השנגחאית. "אני מרחמת עליהם כי אין מה לעשות, העוצר הזה הכרחי".
דבריה מבטאים היטב את הדיכוטומיה שמרגישים רבים מתושבי סין בימים אלה. מצד אחד מריעים לשלטונות על המהלכים הקשוחים שננקטו לבידוד הווירוס - ובכלל זה הטלת עוצר על כ־56 מיליון אזרחים - מצד שני הלב נכמר לנוכח הסיפורים שמגיעים מהאזור המבוצר ככל שחולף הזמן.
סיפורים כמו זה של הצעיר שיו לי (33), בן של חולה בנגיף, שעבר בשבוע שעבר בין חמישה בתי חולים שונים בווהאן והתחנן שיסכימו לאשפז את אביו בן ה־63, אבל בתגובה נתקל בבהלה ובפאניקה של אנשי הצוות הרפואי. "בכיתי לרופא שהוא חייב לטפל באבא שלי, אם הוא מת - כולנו מתים", סיפר שיו לי, ל"ידיעות אחרונות". "אבא שלי ונדבקים אחרים בסוף ימותו בבתים שלהם ולא יהיה לזה שום תיעוד. אף אחד לא יידע אם הם באמת מתו בגלל הווירוס או מסיבה אחרת, וכנראה זה מה שלמעלה רוצים שיחשבו. אמא שלי חיטאה את כל הבית ועכשיו היא ואבא עברו לגור בחדרים נפרדים. כשאבא צריך משהו - אוכל, מים, תרופות - הוא קורא לאמא שלי והיא שמה לו ליד הדלת. אנחנו נזהרים מאוד כי אין לנו מושג מה באמת קורה כאן".
או סיפורה של משפחת סאן - וונג'י, אשתו, אביו ואמו - כולם סובלים מסימפטומים של המחלה מזה כשבוע, אבל כשהם מגיעים לבית החולים הקרוב הם מקבלים רק תרופות סטנדרטיות נגד שפעת. "זה חסר תועלת", אמר אתמול וונג'י בתסכול. "אף אחד לא רוצה לבדוק אותנו, אי־אפשר לקבל פה אבחון ראוי. היינו צריכים לקנות תרופות בעצמנו כשמחיר של בקבוקון קפץ מ־560 ל־720 יואן ביום אחד".
לעומת וונג'י ולי, רבים מתושבי ווהאן מסרבים להתראיין. "אנחנו חיים עכשיו על הקצה. נמצאים במצב מאוד רגיש", הסביר לי. כמו השכנים משנגחאי, גם תושבי ווהאן רואים בחיוב את הצעדים של השלטונות למיגור המגפה, אך באותה נשימה הם זועמים על המחסור בתרופות, בציוד רפואי, בערכות אבחון, במסכות פנים - והמצור רק הקשה עוד יותר על האספקה למרפאות ולבתי החולים. ברשתות החברתיות במדינה צצים מדי יום סרטונים חדשים של עימותים בין חולים ורופאים, כשחלק גולשים ליריקות בפנים ולאלימות של ממש.
התגובות מחוץ למחסומים ודאי לא תורמות לתחושה. במחוז חנאן השכן התחילו המקומים לסמן בתים של משפחות שלהם קרובים מווהאן שהגיעו לבקר אותן במהלך החודשים האחרונים. הם נעזרים במידע שקיבלו מתחנות הרכבת וגם בשמועות ובמלשינים. הבתים מסומנים בסרטים אדומים: "אנשים מווהאן היו בתוך הבית, לא להתקרב", נכתב לבן על גבי סרט אדום חגיגי.
