תקועים בטינדר

במופע הברים "טינדריסטים" - משהו בין סטנד־אפ להצגה - יושבים ארבעה אנשים ומספרים לקהל על חוויותיהם מסצנת הדייטים. הדמות המרכזית במופע היא של רווקה שלקראת גיל 33 חבריה שולחים אותה להוריד אפליקציות להיכרויות ולהשתתף ב־33 דייטים.

ליוצרת של המופע קוראים שירה עדן וכשאנחנו מדברים בבוקר גשום בבית קפה תל־אביבי, עדן מודה שכשזה קרה לה, היא הייתה מזועזעת. "סליחה, למה אני צריכה להכיר מישהו בטינדר? מה, אני לא יכולה להכיר בחור בחיים?"

לא יודע. זה עדיין אפשרי?

"האמת שהיום כבר לא. אפילו אם את רואה בסופר מישהו שמוצא חן בעינייך, את ישר מחפשת אותו בטינדר".

פרטנר. אשכול נבו | צילום: אביגיל עוזי

מה היה הדבר הכי הזוי שקרה לך בדייט?

"זה קרה ממש לא מזמן. ודווקא לא דרך טינדר, אלא דרך חבר שהכיר בינינו. ישבתי עם בחור, רופא, רווק, חמוד. דיברנו והכל היה ממש סבבה. הוא אפילו לא שתה חצי מהבירה שלו ואז, ממש באמצע השיחה, הוא פתאום קם ואמר לי: 'נראה לי שאני אלך'. הייתי כל כך המומה. שאלתי אותו: 'אבל למה?' והוא אמר, 'כי אני לא רוצה לבזבז את הערב שלי או את שלך, אז ביי'. ופשוט הלך".

איך את מסבירה את זה?

"כי היום הכל מאוד פונקציונלי. ואין זמן לבזבז. כנראה שלא מצאתי חן בעיניו, וכבר אין נימוסים בסיסיים. קרה לי המון פעמים שישבתי בדייטים ושמעתי בטלפון של הבחור את הצלצול של הטינדר שמודיע שנכנסה לו מישהי חדשה".

וואו. נשמע מייאש.

"זה עוד כלום. היה לי פעם במאי, די מוכר, בחור קסם, שחיזר אחרי בטירוף. בסוף הסכמתי לפגוש אותו, אבל הוא פשוט הבריז. לא בא לדייט. אחרי שחזרתי הביתה, בוכה, הוא התקשר פתאום וטען שלא התעורר בזמן והתחנן לבוא רק כדי לבקש סליחה. הוא בא באמצע הלילה, ביקש סליחה והלך, אבל יותר לא ראיתי אותו. נעלם. אז בשביל מה כל כך טרחת להתנצל?"

יש גם בחורים נחמדים?

"יש. ממש מעט. אבל תרבות הדייטים התל־אביבית מאוד לא נעימה. אנשים מרשים לעצמם לדבר לא יפה, או להתנהג בגסות".

אולי תרחיבי את הרדיוס?

"שנים הייתי רק ברדיוס 1. כאילו, מוכנה לפגוש רק בחורים ממרכז תל־אביב. אבל לאחרונה הגדלתי את הרדיוס ל־80 קילומטר מתל־אביב. והאמת? קרו כמה דברים טובים, אבל השפע הזה מדומה. כי בפועל אין הרבה אנשים שמתאימים לניהול מערכת יחסים. ואז מהר מאוד, תוך חודש, מגיעים לריקנות. וזה כואב בבטן. אני כמהה לאהבה, אבל גם להתפשר זה לא כיף. להיות היום רווקה תל־אביבית זו חוויה קשוחה".

לדעתך לגברים זה קל יותר?

"יש גברים שממש נהנים מהחופש שלהם. יש כל כך הרבה אופציות והיום כל גבר שני בטינדר מכריז מראש שהוא פוליאמורי. אבל אני באמת רוצה אהבה וזה כבר נהיה כמעט לא מקובל".

• • •

אז עדן לקחה את כל התסכול והייאוש הזה ועשתה ממנו מופע שרץ כבר שנה בכל הארץ ובימים אלה מופק גם בניו־יורק לקראת הצגה בברים, בין השאר גם לישראלים שחיים שם, וכן, היא מודה שהייתה צריכה להקשיח את הסיטואציות כדי להתאימן לתפוח הגדול: "התברר לי ששם הסצנה טיפה יותר הארדקור. קובעים דייט הרבה מראש וקובעים כמה דייטים לערב, נגיד הראשון לשעה שבע ואז לתשע".

בטח יש לך גם חברות נשואות. את יודעת שגם בצד השני של הגשר לא הכל גן עדן.

"פה קשה ושם קשה", היא מודה, מהורהרת ואז אומרת שבעצם היא לא סובלת. היא יוצרת. "אני עושה המון אודישנים, ורוצה מאוד להופיע, לא בתיאטרון, אלא בטלוויזיה. אבל הכל פה קשה. השמרנות של גופי השידור היא עצומה. וזה בזמן שבעולם משודרות סדרות כמו 'פליבג' שזכתה בכל הפרסים".

בין הדברים שהיא יוצרת גם התערוכה "מה הסטורי?" שעלתה בימים אלה ושחוקרת, באמצעות ציורים שלה, את האופן שבו אנו צורכים מידע. הרעיון עלה לה, כך היא מספרת, כשפגשה מישהו ברחוב שבישר לה שהוא יודע עליה הכל מהסטורי שלה, אבל אז התברר לה שהתמונה שנחשפה בפניו ברשת שונה לחלוטין מחייה האמיתיים.

"הוא בנה מהחתיכות של הסטורי שלי עולם שלם, שהיה עליי: שאני בזוגיות, שהתחלתי לבשל, כל מיני דברים. וזה גרם לי לחשוב שאנחנו צורכים תוכן בחתיכות ומרכיבים מהן עולם שהוא לא בהכרח נכון. השאלה שלי בתערוכה היא איזה שליטה יש לי כמספרת סיפורים? גם אם אני אכתוב רומן, הוא יהיה רק חלק ממני, חתיכה שלי. אם מישהו יקרא רק את הרומן, הוא לא יכיר אותי. הציורים שלי בתערוכה מבטאים את ההיבטים הרגשיים של התופעה הזאת ומלווים אותה ערב הקראת סיפורים קצרים שאנשים כתבו על הציורים, בשיתוף עם הסופר אשכול נבו. וכן פאנל של תסריטאים שידונו בשאלה איך לכתוב תסריט בעידן הסטורי, שבו לאנשים יש קשב של שתי דקות בערך".

את זוכרת את הרגע בחייך, שבו הרגשת שהעולם השתנה?

"כן. כשהתחיל פייסבוק. וכשהיה לי אייפון. הייתי בת 26. אז גם קרה השינוי הגדול בסצנת הדייטים. פעם הכרתי בחורים בברים, אתה קולט? היום אפילו בפייסבוק הם לא ידברו איתך, אם את לא בטינדר".

מי הבנות הכי מבוקשות בטינדר?

"הגרושות. כי ברור שהן לא רוצות קשר רציני, אלא רק את הפאן. יש לי כבר כמה חברות כאלה. והן באמת חוגגות ברמות".

• • •

היא נולדה בנהריה לפני 33 שנים, בתו של העיתונאי מוטי עדן ואמא שהייתה בכירה במערכת החינוך. בתיכון הייתה תלמידה מצטיינת, רקדה בלט, שירתה כמש"קית חינוך בסיירת והוציאה בקלות 700 בפסיכומטרי. לתל־אביב הגיעה עם כוכבים בעיניים, ישר לבית צבי, עם תשוקה להופיע במחזות זמר וחלום, המוביל אותה עד היום, להיות שחקנית. את ההזדמנות הראשונה קיבלה בתפקיד הראשי במחזה "מעשה בטבעת" שביימה דליה שימקו, על פי ספרו של אילן שיינפלד. אלא שאז, ארבעה ימים לפני הפרמיירה, בחזרה על סצנת אונס קשה, קרתה לה תאונה: סיכת ראש נכנסה עמוק לתוך אוזנה והיא איבדה את השמיעה באוזן שמאל ולקתה בשיתוק בצד השמאלי של הפנים. אחרי אשפוז ארוך, היא חזרה לשחק בהצגה הזאת במשך שלוש שנים, עם פנים חצי משותקות.

ואם כל זה לא הספיק, עדן מפתחת גם שתי סדרות לטלוויזיה וכתבה רומן, ששמו: "כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו". "הוא מבוסס על חיי ומספר על בחורה בת 40 שמגלה שיש לה עובר מת בבטן ויוצאת למסע במדבר בעקבות האקס שלה. ושם במדבר קורה לה משהו בלתי צפוי. אשכול נבו מאוד תמך בי בכתיבה", היא מספרת, "אבל זה היה מאוד קשה".

אז מה את בעצם רוצה עכשיו?

"להיות שחקנית עסוקה, סופרת מוערכת, אמנית... אני לא רוצה לבחור. אני רוצה הכל".

ובחור?

"רוצה דווקא מושבניק, חקלאי, איש ידיים. מישהו שיחבר אותי לאדמה. בדיוק בשבילו הגדלתי את הרדיוס בטינדר".

• התערוכה "מה הסטורי?" תוצג ב"קן הקוקיה", תל־אביב, 19/1־26/1.