הציורים הראשונים של נחום גוטמן
נחום גוטמן החל לצייר עוד כילד את תל־אביב הקטנה כפי שראה אותה מגג הבית של הוריו. עכשיו הציורים המוקדמים והנדירים האלה נחשפים לראשונה ושופכים אור חדש על תחילת דרכו. "קינאתי שאבא היה שייך לכל הילדים ולא היה רק שלי", אומר בנו חמי
חמי גוטמן זוכר איך כילד פעוט עמד במיטה והתבונן באבא שלו נחום עומד ופניו אל קיר חדר הילדים. "נעמדתי במיטה, סורג המיטה הגיע עד סנטרי, והבטתי מעבר לכתפו", הוא מספר. "על הקיר — כמעט במרחק נגיעה — הופיע פיל סגול, שעליו רכב אדם שחור. לפניו צעדו קבוצת לוחמי שבט זולו, ומאחור השתרכו חיות שונות כמו נמרים וקרנפים, והיו גם הרבה ציפורים ועצי ג'ונגל. לימים התגלגלה הסצנה הזאת לכריכת הספר 'לובנגולו מלך זולו', אבל באותו זמן זה היה הפיל הסגול שלי".
בימים אלו נחשפים ציוריו הראשונים של נחום גוטמן, שאותם צייר כשהוא עצמו היה ילד, שעלה לארץ עם משפחתו מסרביה, והתגורר בבית ברחוב הרצל בתל־אביב. את המראה מגג הבית אפשר לראות באחד הציורים, שאותו הנציח כשהיה בן 13. אפשר למצוא שם גם תמונה של גבר בפרופיל, שאותה צייר גוטמן בגיל 12, כנראה בשיעור הראשון שלו אצל הציירת אירה יאן — תהלוכה של נושאי חניתות, שהייתה סקיצה לתפאורה שהכין להצגה בגימנסיה הרצליה כשהיה בן 15.
הציורים נחשפים בכתב העת "עיונים" המופק על ידי מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים ומכללת לוינסקי לחינוך, שהקדיש גיליון שלם לצייר שהפך לחלק בלתי נפרד מנוף מולדתנו וילדותנו. חלקם (נוף כפרי ורחוב הרצל) הוצגו בעבר במוזיאון, אבל לאחרים זו חשיפה ראשונה. הצצה למשיכות העיפרון של נחום הצעיר, שאך זה החל ללמוד ציור. "אפשר כבר לזהות שם את הכישרון החבוי בנער", אומרת ד"ר תמי ישראלי, ראש מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים ונוער, "ולנסות להבין איך גוטמן נעשה 'גוטמן', הסופר והמאייר הישראלי המובהק ביותר".
"אבא היה נוהג לשבת מול גיליון לבן ולהתחיל להעביר קווים", מספר בנו חמי. "זה היה רגע קסם שאסור בו לדבר, אסור לשאול, ורק לראות כיצד מופיעים עין, אוזן, פה, יד, רגל, זנב, והנייר מתמלא חיים. יותר נכון מתמלא בסיפור. מבחינת אבא תפקידו של האיור היה להחיות את דמיונו של הכותב, שכן סופרים אינם מצטיינים במיוחד בדמיון חזותי, ולהציג לפני הקורא עולם מלא על ידי בחירת פרטים נבחרים של נוף, לבוש, רקע וכמה דמויות. ברמה גבוהה יותר יש צורך גם להחליט כמה דרמטית, מאיימת, מבדחת או עצובה תהיה התמונה. גם כשהתמונה 'נגמרה', אבא היה מנסה לשנות את הקומפוזיציה, את ההבעה, הרקע וההצללה כדי לבדוק אילו מהתמונות יתארו טוב יותר את התחושות שרצה להעביר לצופה".
השלב שבו הושלם הנושא העיקרי של האיור היה הרגע שחמי עצמו היה שותף בתהליך היצירה. "אז אבא שאל: 'יפה? מעניין? מה חסר?' מאותו רגע התחיל משחק בין שנינו: מה אני רואה, למה הוא התכוון, ואיך אפשר להמשיך את הסיפור, וכך קיבלו התמונות רבדים נוספים. לצערי, רוב האיורים נעשו כאשר הייתי בבית הספר, ולכן אולי אהבתי לחלות ולהישאר בבית".
חמי מודה, שממש כמו שאהב לנכס לעצמו את הפיל הסגול שעל קיר חדר הילדים שלו, הוא רצה שגם אבא שלו יהיה רק שלו. "היחס של אבא לילדים היה בשבילי, כילד, חוויה שלא כל כך אהבתי. קינאתי שהוא היה שייך לכל הילדים ולא רק לי", הוא מודה.
מתי הבנת שאבא שלך מפורסם?
"הפעם הראשונה שהבנתי שאבא שלי הוא 'ידוען' הייתה כאשר 'דבר לילדים' ניסה להרחיב את מעגל הקוראים, ואירגן מפגש עם קוראים צעירים. אבא ישב על הבמה ולצידו סופרות הילדים אנדה אמיר פינקרפלד, ימימה אבידר־טשרנוביץ ועורך העיתון. כל אחד דיבר בתורו, אבל אבא, במקום לדבר, הניח על לוח גדול גיליונות נייר עיתון ריקים וצייר. הילדים שזכו בתמונות ניגשו לאבא וביקשו ממנו חתימה על הציור. באותו רגע הרגשתי שאבא שלי הוא נכס ציבורי".
לפנייה לכתב/ת 
