חוץ מהעובדה שבגיל 18 השיגה בילי אייליש את מה שרוב הזמרים בעולם לא עושים בקריירה שלמה, היא בסך הכל טינאייג'רית אמריקאית רגילה: יש לה רישיון נהיגה טרי, והראש שלה טרוד במחשבות נוגות תמיד. כשעלתה שלשום על במת טקס הגראמי, כדי לאסוף את ארבעת הפרסים החשובים ביותר בעולם המוזיקה, אפשר היה לראות חיוך רחב נדיר. לבושה בירוק שהתאים לגון שיערה, לקחה אייליש הביתה את פרסי זמרת השנה, אלבום השנה, שיר השנה (עבור "Bad Guy"), ופרס האמן החדש — הצעירה ביותר שזוכה בו מאז מריה קארי ב־1991. אייליש היא בסך הכל השנייה אי־פעם שזוכה בכל ארבעת הפרסים, והצעירה בהיסטוריה.
פחות משנה מאז יצא אלבום הבכורה שלה - When We Fall Asleep, Where Do We Go? - אייליש היא לא רק הדבר הכי חם בעולם המוזיקה, היא כמעט כומר שבני נוער מתוודים מולו, כותל מערבי עבורם לבכות עליו, ומיתוס מוזיקלי בהתהוות עם כל המרכיבים הדרושים: ילדות מוזרה, כישרון עצום ועיניים עצובות תמיד. 50 מיליון עוקבי אינסטגרם ושלושה סיבובי הופעות שהכרטיסים להם אזלו תוך דקות ספורות לא יכולים לטעות. שלא לדבר על מפיקי הסרט הקרוב של ג'יימס בונד, שבחרו בה לשיר את שיר הנושא. לא לגמרי ברור מה נשאר לאייליש להשיג בגיל 19.
נירוונה של דור ה־Z
היא נולדה בלוס־אנג'לס בבית שנע על הציר בין הוליווד לוודסטוק. ההורים שלה הם השחקנים־מוזיקאים מגי בירד ופטריק או'קונל, ואחיה הוא השחקן־זמר פינאס או'קונול, שכתב את רוב שירי אלבום הבכורה שלה. היא גדלה מוקפת בעשרות כלי נגינה, תקליטים, וקירות מלאים בתמונות שלה ושל אחיה כתינוקות.
ההורים ישנו בסלון כדי שלבילי ולפינאס יהיו חדרים משלהם. הילדים קיבלו חינוך ביתי וכמעט לא עזבו את הבית, מלבד הליכה לשיעורי ריקוד במקהלת ילדי לוס־אנג'לס. בזמן שילדים אחרים למדו בבית ספר והשתתפו בחוגים, בילי כתבה את השיר הראשון שלה, "Fingers Crossed", על רומן בלתי אפשרי במהלך אפוקליפסת זומבים. היא הייתה אז בת 12.
ב־2015 שאלה המורה לריקוד של אייליש את הילדה בת ה־13 האם תוכל להקליט שיר מקורי להופעה הבאה של המקהלה. זמן קצר לאחר מכן העלו בילי ופינאס בלדת פופ סוערת בשם "עיני האוקיינוס" ל־SoundCloud, ואנשי מוזיקה החלו לשים לב. המנג'ר המוזיקלי, דני רוקאסין, הרים טלפון. "הוא התקשר לאחי ואמר לו 'זה הולך להיות ענק, ואני חושב שאתה תצטרך עזרה בדרך. אני רוצה לעזור לכם'", סיפרה אייליש ל־"Teen Vogue". רוקאסין ידע על מה הוא מדבר. בילי ופינאס חתמו על חוזים, החלו לכתוב שירים, הפכו אותם לקליפים גותיים - ודור ה־Z מצא את נירוונה שלו.
דייב גרוהל, שהיה המתופף של נירוונה, רואה את ההשוואות ומסכים איתן. הוא בן 51 ואוהד גדול של הנערה הצעירה. "הבנות שלי אובססיביות בכל מה שקשור לבילי אייליש", אמר גרוהל בראיון. "אותו דבר קרה עם נירוונה ב־1991. קשה להגדיר את המוזיקה שלה. אני לא יודע איך לקרוא לזה, אבל זה אותנטי ומדהים. אנשים שואלים אותי 'האם הרוק מת?', וכשאני מסתכל על מישהי כמו בילי אייליש אני יודע שהרוק אפילו לא קרוב למות. היא ילדה, תינוקת, יש לי צמרמורת כשאני חושב על מה שהיא עוד תעשה".
הקסם של אייליש לא קשה לפענוח. דור ה־Z בארה"ב גדל במציאות מבלבלת ומדוכדכת, העתיד הכלכלי שלו מעורפל, הוא לא לגמרי מבין מה המטרה בחיים האלה ובשביל מה בכלל להמשיך אם כדור הארץ ממילא עולה באש. וכשהוא מביט בנערה המופנמת, הוא רואה את עצמו. לבוש הבאגי הרחב, השיער מחליף הצבעים והטקסטים הכבדים על דיכאון וחרדה הם אטרקציה כמעט קלישאתית עבור הדור המזוין החדש.
התדמית הגותית אולי לא לגמרי מקורית, אבל מאוד אפקטיבית באמריקה של המאה ה־21. גם הקליפים שלה שנויים במחלוקת ומלאים בדימויים שאנשים מבוגרים לא ממש רוצים לראות אצל צעירים, כולל בין היתר קלוז־אפים שלה בוכה בדמעות שחורות ועוברת עינויים.
כצפוי, כל ההצלחה הזו הייתה כמובן יותר מדי עבור נערה צעירה עם נפש רגישה ומחשבות אובדניות. "לפעמים הדבר שחשבת שאתה הכי רוצה מתגלה כסיוט", אמרה בשבוע שעבר בראיון ל־CBS, בו תיארה נפילה לדיכאון קליני. "הייתי כל כך אומללה בשנה שעברה, כל כך לא מרוצה וכל כך חסרת שמחה. חשבתי שלעולם לא אהיה שמחה יותר. בחיים לא חשבתי שאהיה היכן שאני".
היא בעיקר מתקשה להתמודד עם אובדן החיים הקודמים שלה וההתנתקות מחברים ישנים. "אני לא רוצה להיות אפלה מדי, אבל באמת שלא חשבתי שאצליח להגיע אפילו לגיל 17", אמרה בראיון וסיפרה כי במהלך סיבוב הופעות בברלין ישבה מול החלון במלון וחשבה על איך היא הולכת למות.
מעריצה את ג'סטין ביבר
גם הביגוד הרחב והתדמית הא־מינית המכוונת מגיעים ממקומות לא פשוטים. "מערכת היחסים ביני לבין הגוף שלי הייתה הכי רעילה שאפשר לדמיין. לפני שנתיים חשבתי שזה הכי גדולה שאהיה אי־פעם, זה הכי הרבה שמישהו יכיר אותי, זה הכי הרבה כסף שיהיה לי, הכי הרבה בגדים שיהיו לי, הכי הרבה נעליים שיהיו לי, ובכל יום שעבר התברר שיש לי רק יותר ויותר. מאוד קשה להפנים את כל זה".
הנוכחות שלה על הבמה מדהימה ומלאת אנרגיה, אבל לפחות עד השנה היא הייתה יורדת אל מאחורי הקלעים ובוכה. בגלל זה גם שנאה את סופי השבוע, דווקא משום שפתאום היה לה קצת זמן שקט, מה שהשאיר אותה לבד עם מחשבות רעות. באחד השירים שלה היא מדברת על נערה שאהובה על ידי מיליונים אבל מתעבת את עצמה.
אם זה לא מספיק, אייליש מתמודדות כל חייה הצעירים עם תסמונת טורט. היא סיפרה שאנשים עדיין לא ראו את הצד הקשה בסימפטומים שלה, כי היא למדה להשתלט עליהם. "למרבה הצער, ככל שאני מתגברת על הטיקים, כך הם נעשים יותר גרועים לאחר מכן, אבל אני אסירת תודה על כך שהסימפטומים שלי פחות גרועים משל אחרים באותו מצב". מובן שגם זה הוסיף לקסם שלה בעיני הדור שצורך אותה.
את היציאה מהדיכאון היא זוקפת לזכות אמא שלה, מגי, שעזרה לה לצמצם את מספר ההופעות, לקבל טיפול ולמצוא שוב שמחה במוזיקה. היום, אומרת בילי, היא יכולה לזהות מעריצים שניגשים אליה ונמצאים במצב לא טוב. "אני תופסת אותם בכתפיים ואומרת להם לא לעשות שום דבר שהם לא יוכלו לקחת בחזרה".
עם כל ההצלחה העצומה והעובדה שהיא כבר עכשיו מעוטרת יותר מרוב הזמרים המבוגרים ממנה בהרבה, בילי אייליש היא בסך הכל נערה שחלמה לפגוש את... ג'סטין ביבר. "הייתי בוכה כל הזמן רק בגלל שהוא לא ידע שאני קיימת", הודתה פעם. היום ביבר עוקב אחריה באינסטגרם, הם כבר נפגשו, והוא זה שרוצה את החתימה שלה.
"הצלחה היא לא עד כמה אנשים מכירים אותך", אמרה למגזין "ואניטי פייר", "הצלחה זה איך הם מסתכלים עליך. אני לא מאמינה שלאנשים אכפת כל כך ממני. הדבר החשוב ביותר כרגע הוא כנראה לשמור על האושר שלי, שאני חווה עכשיו בפעם הראשונה מזה שנים רבות. אני מתרגלת לתשומת הלב, גיליתי שאני אוהבת להיות מפורסמת. זה מאוד מוזר, וזה מאוד מגניב".•
