רצף האירועים הטרגיים בבית החולים סורוקה מכוון זרקור לתופעה שמעטים מדברים עליה: שיעור ההתאבדות הגבוה בקרב רופאים. בארה"ב, למשל, רופאים מתאבדים יותר מאשר כל בעל מקצוע אחר. לפי ההערכות, כ־400 רופאים מתאבדים באמריקה מדי שנה. יותר מרופא ביום. שיעור כפול מהממוצע באוכלוסייה הכללית. גם בישראל, לפי נתונים רשמיים של משרד הבריאות, התאבדו בעשרים השנים האחרונות לפחות 54 בעלי רישיון רפואה, 45 מתוכם גברים ו־9 נשים. מדובר בנתון גבוה יותר מהשיעור בכלל האוכלוסייה של בני 25 ומעלה. השבוע הצטרף לסטטיסטיקה הקשה רופא צעיר שהתמחה במחלקה פנימית בבית החולים סורוקה. בכך היה לרופא הרביעי בבית החולים ששם קץ לחייו בשנה וחצי האחרונה - נתון מצמרר שעלה לכותרות בעקבות תחקיר "ידיעות אחרונות".

ד"ר דרור דיקר, מנהל מחלקה פנימית בבית החולים השרון, לא מופתע מהממצאים. הוא גם מזהה קשר ישיר בין שחיקת הרופאים למצבה המידרדר של מערכת הבריאות הישראלית. העומס הכבד המוטל על הרופאים בארץ גובה מהם מחירים נפשיים לא פשוטים. "כאשר יש כאוס במערכת, למשל מצב המחלקות הפנימיות בחורף הזה, כאשר מעט מאוד כוח אדם מתמודד עם 120 אחוזי תפוסה של חולים, זה מביא את הרופאים ואת כל הצוות הרפואי לתחושה של תשישות, ציניות, ריחוק וחוסר אמפתיה", אומר ד"ר דיקר.

מחקרים רבים שנערכו לגבי השיעור הגבוה של מקרי ההתאבדות בקרב רופאים מעלים שורה של ממצאים לגבי המתחים והלחצים שאיתם הם נאלצים להתמודד ולגבי הנטייה לבחור בצעד הכי קיצוני שיש וליטול את חייהם. אחד הממצאים המרכזיים נוגע לכך שרופאים תופסים עצמם כמטפלים, אך מתקשים לעבור לצד השני של המתרס ולבקש סיוע. רופאים הם מטופלים גרועים, וכאשר הם שוקעים בדיכאון — רבים מהם חוששים לבקש עזרה. אם בגלל הסטיגמה שנלווית לבעיות נפשיות ואם בגלל החשש שרישיונם לעסוק ברפואה יישלל.

סקר חדש ומקיף שנערך בארה"ב חושף נתון מטלטל: אחד מכל חמישה רופאים שקל צעדים אובדניים. הסקר שנערך בקרב 15 אלף רופאים מ־29 תחומי התמחות שונים על ידי אתר MedScape — פורטל הרפואה הגדול ביותר באמריקה — פורסם בימים האחרונים. המשתתפים נשאלו על כוונות אובדניות, תחושת שחיקה, השפעה על אורח חיים ועל זוגיות, ועוד.

רופא רביעי התאבד בתוך שנה וחצי. בית החולים סורוקה | צילום: חיים הורנשטיין

כשנשאלו האם אי־פעם שקלו צעדים אובדניים, יותר מחמישית (21 אחוזים) ענו בחיוב. שני אחוזים מתוכם אף הודו שניסו ליטול את חייהם בעבר. כשנשאלו האם שיתפו מישהו במחשבות האובדניות, כ־40 אחוזים מתוכם השיבו שלא דיווחו על כך לאף אחד. 15 אחוז מהנשאלים ענו שלדעתם רופאים הם אנשים דיכאוניים יותר מהאדם הממוצע.

במענה לשאלה ההיפותטית האם יהיו מוכנים להפחתה במשכורת שלהם בתמורה להפחתת הלחץ שמופעל עליהם, בין 36 ל־50 אחוז מהרופאים ענו שכן ושהשפעת השחיקה בעבודה על חייהם היא קשה וחמורה. הסקר העלה עוד שורה של תשובות מפתיעות לגבי דרכי ההתמודדות של הרופאים עם אתגרי המקצוע: 33 אחוז דיווחו שהם ניזונים בעיקר מג'אנק פוד, 24 אחוז דיווחו על שתיית אלכוהול, ולכ־20 אחוז יש הפרעות אכילה.

נתונים דומים עלו במחקרים שנערכו גם בבריטניה ובקנדה לגבי מצבם הנפשי של הרופאים. גם בישראל מתמודדים הרופאים עם עומס אדיר ומתחים נפשיים ומקצועיים מורכבים. ד"ר דיקר, שמשמש גם כנשיא הפדרציה האירופית לרפואה פנימית, עוסק רבות בנושא השחיקה המקצועית והנפשית של רופאים. "הנתונים", הוא אומר, "מצביעים על כך שההתמודדות של הרופאים עם השחיקה היא חולנית: הם מסגלים הרגלים והתנהגויות שפוגעים בבריאות של הרופא עצמו, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. הסקר שנערך באמריקה חושף את עומק תופעת השחיקה והתשישות בקרב רופאים, ובייחוד את הופעתה בקבוצת הגילאים 40־54. יש הבדלים משמעותיים בין הדורות, ולשכבת הגיל הזו אני קורא 'השכבה השקופה' - אלו אותם רופאים מומחים שנושאים על גבם גם את הצורך ללמד ולהכשיר. הם מבצעים את העשייה היומיומית של המחלקה אבל אינם אוחזים בתפקידים ניהוליים ונושאים על כתפיהם את רוב המעמסה בבתי החולים".

"אני מרגיש כלוא בעבודה"

ד"ר אלכס ברזובסקי ז"ל

השבוע פורסם ברשתות החברתיות פוסט אנונימי של רופא צעיר, המבטא תחושות קשות של דיכאון: "לפעמים אני לא רוצה לחיות יותר בעולם. אני בן כמעט שלושים וקרוב לסיים לימודי רפואה. אני מרגיש שפשוט אין לי סיבה להתעורר בבוקר", כותב בעילום שם הרופא. מכתבו פורסם בעמוד הפייסבוק "Tel Aviv Confessions" זמן קצר לפני שהרופא המתמחה מבית החולים סורוקה שם קץ לחייו. בשל הזמן שעבר מכתיבת הפוסט ועד לפרסומו בקבוצה, המשטרה בודקת אם הווידוי האנונימי נכתב על ידי אותו מתמחה ששם קץ לחייו.

"אני מרגיש שאין לי למה לחכות, כל פעם השלב הבא יותר מדכא מהקודם", כתב המתמחה בכאב. "עוד מעט סטאז' ואני מפחד לקבל מקום גרוע בהגרלה, מה שישפיע על כל המשך הקריירה. אין לי אפילו משהו קטן להישען עליו, כמו חופש, כסף או מערכת יחסים. אחרי הסטאז' מגיע העולם האמיתי. לא יודע מי מכם שמע על מה קורה פה, אני לא יודע איך אצליח לקבל התמחות. בתי החולים מפוצצים ברופאים צעירים שמחכים לתקן. אין לי שום יתרון על אף אחד ואני סתם עוד אחד. איזה כוח מיקוח יש לי? אין לי שום דבר להציע מעבר לכל אחד אחר".

בשלב מסוים הוא אף מתאר את מחשבותיו האובדניות: "אני מרגיש כלוא, שכל שלב בדרך יהיה רק יותר נורא מהקודם. לפעמים אני שוקל פשוט לסיים את זה", הוא כותב. "אני קצת בהלם שאני כותב משפט כזה, תמיד קראתי שאחרים כותבים את זה וליבי יצא אליהם, אבל עכשיו אני מכיר את התחושה בעצמי. בא לי שהכל ייגמר".

בספרו "למה רופאים מתאבדים" התחקה ד"ר מייקל מאיירס הקנדי אחר הסיבות לשיעור הגבוה של ההתאבדויות. בראיון ל"נשיונל פוסט" הוא מצביע על קווי האישיות שמושכים רופאים מלכתחילה למקצוע: "הרבה מהאנשים שהולכים ללמוד רפואה מתאפיינים בפרפקציוניזם ובאובססיביות לפרטים ולידע. התכונות האלה הופכות אותם למועדים יותר משאר האוכלוסייה לדיכאון ולהתאבדות. תוסיפו לזה את הלחץ, השחיקה, הדרישות הגבוהות, שעות העבודה שלא נגמרות, והתוצאה היא: רופאים שפשוט 'נשרפים' מהר מדי".

ד"ר אבי שמעוני ז"ל

נקודה נוספת שעולה מהמחקרים היא שיעורי ההצלחה הגבוהים של ניסיונות ההתאבדות בקרב רופאים. העובדה שהם נגישים לתרופות ולכדורים שעלולים להיות קטלניים וגם ההכשרה הרפואית שעברו — מעניקים להם ידע לגבי הדרכים שבהן ניתן ליטול חיים בלי להיכשל. "מנתח שייכשל בניסיון התאבדות הוא לא מנתח טוב", נכתב בסרקזם באחד המחקרים.

דילמות שאין בשום מקצוע

ד"ר דיקר מצביע גם על התחרותיות וחוסר האמפתיה והפרגון במקצוע כסיבות לדיכאון ולהתאבדויות. "אדם שעובד קשה רוצה שיעריכו את העבודה שלו. אנחנו לא מספיק זוכים להערכה. זה יכול להיות גם מצד הקולגות בצוות הרפואי, העמיתים שלך שלא תומכים בך ומפרגנים להישגים שלך, אבל גם המוסד הרפואי שצריך להביע הערכה ולתת אופק מקצועי, כדי שהרופאים יראו תמיד את האור בקצה המנהרה".

איך עושים את זה?

"רופא שמגיע למצבים האלה הוא כמו מטוס שנגמר לו הדלק באמצע הנסיעה. במחקרים רבים מציינים הרופאים כסיבה העיקרית לקושי את עומס הביורוקרטיה. אנחנו רופאים, הוכשרנו להיות רופאים ועברנו בישראל מסלול מיפוי מאוד קשה כדי להגיע לכך. אחרי שנים של מאמץ אתה מגיע למערכת שכל כך ציפית וחלמת להיות חלק ממנה ונתקל בביורוקרטיה, בעומסים ובאתגרים שלא תיארת לעצמך שיהיו חלק מהתפקיד".

אז מה הפתרונות?

"צריך להוריד את העומס הביורוקרטי מהרופאים — תנו לרופאים לרפא. ניתן למשל ליצור עוזר מינהלי במחלקות שייקח על עצמו את כל הנטל הביורוקרטי. דבר נוסף הוא הצורך לארגן את סביבת העבודה במיוחד בישראל – שלא יהיו מיטות בפרוזדורים, להוסיף תקנים ולהוריד את העומס. אנחנו כרופאים לא מוטרדים מהתמודדות עם תחלואה, זה לא מה שגורם לתסמונת התשישות והשחיקה. זה הייעוד שלנו, הגענו לרפואה בדיוק בגלל זה ולא כדי לרדוף אחרי טפסים, בדיקות ורישומים".

ד"ר גיא, אונקולוג ממרכז הארץ, מצביע על ההתמסרות הטוטלית לעבודה, המחסור בזמן פנוי וההזנחה של חיי המשפחה כגורמים מובילים שיכולים להוביל לדיכאון. "מקצוע הרפואה מעמיד אותך בדילמות שלא קיימות במקצועות אחרים. הקריירה שלך רק מתחילה בגיל ארבעים וזה יוצר לחץ משפחתי וכלכלי מאוד גדול. זה מקצוע מאוד לחוץ ואין לך איפה לפרוק את הלחצים הללו כי כמעט אין לך זמן בבית. העומס שנבנה בעבודה הוא גדול, ובשלבים מסוימים בקריירה אין לך בכלל זמן עם המשפחה. במיוחד בתקופת ההתמחות שבה רופאים מבלים זמן ארוך בתורנויות".

מה לגבי המחסור בשעות שינה?

"בשלבים המוקדמים ללימודים הקושי הוא באמת יותר פיזי: משמרות לילה שברובן אתה לא ישן מספיק שעות ונדרש לקבל החלטות תחת לחץ — זה לא פשוט בכלל. ויש קשיים מנטליים: חלקים גדולים מהמקצוע דורשים ממך לקבל החלטות ברצף, כשחלק לא קטן מהם בתנאי אי־ודאות ותחת עומס. על זה נוסף לחץ אחר: הלחץ לקידום. ברפואה הדרך להתקדם היא באמצעות המחקר והאקדמיה, כלומר תוך כדי הטירוף אתה צריך למצוא את הזמן והיכולת לקדם את עצמך על ידי מחקר פעיל כדי שיהיה לך סיכוי להתקדם. זה כמו עוד מקצוע שצריך להחזיק אותו במקביל. אני זוכר לפחות שני מתמחים יחד איתי באונקולוגיה שעזבו את ההתמחות בגלל קושי נפשי".

יש קשיים מיוחדים לאונקולוגיה?

"באונקולוגיה חולי הסרטן ובני משפחותיהם מתייחסים אליך כאל הרופא היחיד. אתה הופך להיות כמו 'רופא המשפחה' שלהם למרות שאתה לא, ואין לך גם את הכלים לעשות זאת. אתה כרופא צריך לתת גם ליווי נפשי ורואה לנגד עיניך מטופלים שמידרדרים ומתים, לפעמים מדובר באנשים צעירים. האם מישהו דואג לנפש הרופא? התשובה הפשוטה היא לא. אני זוכר רק פעם אחת בהכשרה שהפגישו את המתמחים עם פסיכולוגית, זה היה קצר וחד־פעמי, ובאופן כללי אין ממש תמיכה נפשית מסודרת לרופאים".

להתמודד עם טרגדיות

בבית החולים איכילוב מכירים היטב את מצוקת הרופאים ופתחו קו חם לפניות של אנשי צוות שזקוקים לעזרה נפשית. שבי שמלו, סמנכ"ל משאבי אנוש בבית החולים: "התחלנו עם הקו החם לפני כשנתיים, לאחר שזיהינו שהשחיקה בבית החולים משפיעה על הצוות הרפואי ושעלינו להתערב באופן פרטני ודיסקרטי כדי לסייע לעובדים. פתחנו מרפאה פסיכולוגית ואיפשרנו לעובדים ולמנהלים לפנות לשם באופן בלתי אמצעי. בין היתר בעקבות התמודדויות עם טעויות בטיפול ועם מקרי מוות. זה נדמה שרופאים מסוגלים להתמודד, אבל האמת היא שאף אחד לא מתרגל להתמודדות עם מוות. נתנו מענה חירום ייעודי כשהמטרה היא ללוות ולתת הכוונה וטיפול להמשך הדרך בקהילה".

רופאים מתמחים באיכילוב מקבלים את מספר הטלפון של הפסיכולוגית הראשית ויכולים לפנות אליה להתייעצות תוך הבטחה שהיא תשמור על הפרטיות של הפונים אליה, ושהדבר לא יירשם בתיקם האישי או הרפואי. מדי שנה מתקבלות עשרות פניות לקו הזה. "זה מקצוע שאנשים בו לא רוצים להראות חולשה ולבקש עזרה", אומר ד"ר זיו סבין מאיכילוב. "יש רופאים שאפילו לא מספיקים לאכול במהלך משמרת ואפילו לא להתפנות. לי יש עשרות ימי חופשה לא מנוצלים כי אני פשוט לא יכול לצאת לחופש. בנוסף, זה גם אופי העבודה והתמודדות עם טרגדיות. לא פעם אני מוצא עצמי מול אירוע מוות קורע לב שאני לוקח אותו איתי הביתה".

גם בארגון הפסיכיאטריה מכירים היטב את נושא השחיקה, הדיכאון והנטייה לאובדנות בקרב רופאים. "כאשר יש גל של תחושות אובדניות, זה הופך להיות פתרון הקסם לאדם שמתוך הדיכאון לא מסוגל לראות מוצא לבעיות שלו", אומר ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל. "אנו כרופאים נוהגים ברשלנות כלפי הבריאות שלנו. למרות כל הידע, אנחנו נוטים להזניח דווקא את עצמנו. למשל, כשרופא חולה הוא יכול 'להתייעץ עם החבר'ה' במקום ללכת לרופא בצורה מסודרת ובכך לפספס בעיות מסוכנות או לגלות אותן באיחור. יש גם את הבושה לגשת לקבל טיפול נפשי — בושה שלא פוסחת גם על רופאים. יש כאלה שקשה להם לפנות למרפאה הפסיכיאטרית, בוודאי במוסד הרפואי שבו הם עובדים. זה לא קל, והסטיגמה שאומרת 'יחשבו שאתה משוגע' מלחיצה גם רופאים. לו רק יכולנו להעלים את הסטיגמה כך שאף אחד לא יחשוב שטיפול פסיכיאטרי הוא סיבה לבושה".

מחקרים מצביעים על כך שתופעת האובדנות עלולה להיות 'מידבקת' ולגרור אפקט השפעה על הסביבה.

ד"ר פישל: "אותי מדאיג שאנשים מדברים על אובדנות וזה הופך להיות משהו לגיטימי. זה לא לגיטימי, כל אחד צריך לקבל את הטיפול הראוי כדי לצאת משם. אין סיבה לבחור בצעד בלתי הפיך ודרסטי כשיש אפשרות לטפל ולשנות את המצב".

עם זאת, ד"ר פישל מבקש להכניס את הדברים לפרופורציות הנכונות, ולעשות קצת סדר בנתונים. "חייבים לזכור שאי אפשר אף פעם לדעת למה אדם נטל את חייו, הלוואי שהיינו יודעים לתת תשובה חד־משמעית. רופאים לא חסינים מפני דיכאון, הפרעות נפש או שימוש בסמים. בנוסף לכך הם חשופים לטריגרים ולעבודה מאוד שוחקת עם חוויה של כישלונות שעלולים לתרום להתפתחות של דיכאון".

בתוך כך, תוכנית לאומית למניעת התאבדויות שתוקצבה על ידי משרד האוצר למשרדים ממשלתיים שונים - בהם הבריאות, החינוך והרווחה - קוצצה לאחרונה במסגרת הקיצוץ הרוחבי. גם לדבריו של ד"ר פישל יש פעולות שניתן לבצע כדי לצמצם את התופעה: "צריך להוסיף תקנים לצוותים האדמיניסטרטיביים שיקלו על העבודה הביורוקרטית של הרופאים ועל השחיקה. תכנון יותר נכון, העלאה של מספר הסטודנטים לרפואה וכיוון שלהם להתמחויות שבהן יש מחסור ברופאים יכולים להקל מאוד על השחיקה. הנתונים מראים שהשחיקה תורמת להתאבדות, ובשחיקה אפשר לטפל ולהתערב".

שר הבריאות יעקב ליצמן מינה בתחילת השבוע ועדה ציבורית שתבחן את אירועי ההתאבדות במרכז הרפואי סורוקה בבאר־שבע על רקע המקרה האחרון שבו שם קץ לחייו רופא מתמחה במוסד הרפואי. הוועדה תציע מתווה לטיפול בנושא המצוקה הנפשית בקרב אנשי הסגל ודרכים למניעתה. בראש הוועדה תעמוד שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים בדימוס, נאוה בן־אור, ויהיו חברים בה פרופ' גיל זלצמן, יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות ומנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, ונציג משרד הבריאות, גבי פרץ, הפסיכולוג הראשי של המשרד. •

במצוקה אפשר לפנות לקבלת סיוע: ער"ן 1202, ובשביל החיים - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-7487111.