שלום לך עמיר פרץ. לפני ימים אחדים, ב"שבתרבות", אמרת ש"עמדתנו היא כי יש לקיים משא ומתן על בסיס פתרון שתי המדינות לשני עמים, עם עיקרון של חילופי שטחים. אנו מתנגדים לכל מהלך חד־צדדי". ושלום לך ניצן הורוביץ. גם אתה הגבת על עסקת המאה, וטענת ש"כך לא מקדמים את השלום".

אתם רציניים? אפשר להבין את הימין. הוא תמיד התנגד למדינה פלסטינית, על 90 אחוז ועל 30 אחוז. התנגדות עקרונית. אבל השמאל? לו היו הפלסטינים מסכימים למדינה פלסטינית על 95 אחוז, ומבקשים מארגוני השלום וממפלגות השמאל לתמוך בהשגת הסכם שלום - ניחא. אלא שזה לא המצב. הרי בתגובה על הסכם ז'נבה - שהוא כנראה המסמך שמשקף את נקודת ההסכמה הרצינית ביותר בין ישראלים מהשמאל הציוני לבין פלסטינים - הבהירו דוברים פלסטינים רבים שהם לא יוותרו על זכות השיבה. אז מה בדיוק מתכוון השמאל להציע שהוא עדיין לא הציע? עוד שיחות? עוד ויתורים שאחריהם יבהירו הפלסטינים שהם רוצים עוד ויתורים, וחוזר חלילה?

הערב אמורים להתפרסם פרטי עסקת המאה של טראמפ. אבל לפי מה שידוע עד לרגע זה מדובר בהסכם שיכול ליצור הפרדה בין ישראל לפלסטינים, להוריד עשרות מאחזים ולהפסיק את התרחבות מפעל ההתנחלויות אל מחוץ לגושים הגדולים. מדובר בשינוי כיוון. משום שלפי מהלך הדברים בעשור האחרון - הסיכוי להפרדה הולך ופוחת. הימין יוצר מציאות של מדינה אחת גדולה ודו־לאומית. כל ההכחשות של הימין בעניין הזה הן לעג לרש. עוד שכונה ועוד מאחז - והמדינה הדו־לאומית, שתהיה לא יהודית ולא דמוקרטית, קורמת עור וגידים. כך שאולי, מי יודע, זו ההזדמנות האחרונה שהימין יכול להיות שותף לה.

כך שהבחירה איננה בין מתווה קלינטון, יוזמת ז'נבה או הטיוטות שהכין ג'ון קרי ב־2014 לבין עסקת טראמפ. הבחירה היא בין מדינה דו־לאומית לבין עסקת טראמפ. הימין הנוקשה מתנגד לעסקת המאה משום שהיא עוצרת את הגשמת החזון של מדינה אחת גדולה. אפשר להבין גם את התנגדות תומכי ה־BDS ואנשי השמאל האנטי־ציוני לעסקת טראמפ. הרי גם הם שואפים למדינה אחת גדולה. אבל אתם, אנשי השמאל הציוני? על מה ולמה החמיצות? הרי אם עסקת המאה לא תתגשם - אז יהיה לנו עוד עשור של עוד מאחזים ושכונות של התנחלויות, שהן למעשה התנחלויות חדשות. זה מה שאתם רוצים?

ייתכן שהיה אפשר לחשוב על עסקה טובה יותר. אבל היא לא נמצאת באופק. וגם אם ייכנסו לבית הלבן דיפלומטים מהמפלגה הדמוקרטית - הם לא ימציאו את הגלגל. הם יציעו לפלסטינים מה שקלינטון ואובמה הציעו להם. התשובה ידועה מראש. שלום לא יהיה. וגם המצב הנוכחי - שקרוי בטעות "קיפאון" - הוא מאוד דינמי. הרי הימין האידיאולוגי מנצל אותו כדי לקדם את החזון של ארץ ישראל השלמה. התוצאה היא סוף המדינה היהודית וסוף החזון הציוני.

תנועת העבודה ההיסטורית, שמרצ היא במידה רבה חלק ממנה, הקימה את המדינה. היא תמיד בחרה בהצעות שהיו על השולחן, כדי להגשים את החזון של בית לאומי לעם היהודי. המבחן של עסקת טראמפ לא טמון באישיות השנויה במחלוקת של המציע ולא בעיתוי הצגת התוכנית שנקבע דווקא למועד שבו מקיימת הכנסת דיון בחסינות של נתניהו. כן, העיתוי פוליטי. אבל זה מה שחשוב? המבחן הוא אחד ויחיד: האם העסקה הזאת מקדמת את החזון היהודי־דמוקרטי או שהיא פוגעת בו. התשובה ברורה. התנגדות לעסקה משמאל תשרת את מתנגדי העסקה מימין. היא גם תחזק את הסרבנות הפלסטינית. והתוצאה היא אחת. מדינה אחת.

אתמול פירסם עמוס ידלין, שהיה לא מזמן מועמד מפלגת העבודה לתפקיד שר הביטחון, מאמר מפוכח על הצורך לאמץ את התוכנית. יש לי אליכם בקשה: הקשיבו לאיש החכם הזה. נכון שהתמיכה שלכם בעסקת המאה תגרום לבעיות קשות לנתניהו. היא תחזק את ההתנגדות מימין. היא תציג את נתניהו כמי שאמנם השיג סיפוח חלקי, אבל גם עבר לשמאל ונתן יד להקמת מדינה פלסטינית. אבל במחשבה נוספת, זו דווקא תוצאה חשובה ורצויה. √