תיעוד השואה היה מפעל חייה של מרים נוביץ. במלחמת העולם השנייה היא הייתה חברת מחתרת בצרפת, ולאחר שנאסרה פעלה להצלת הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג", שחיבר המשורר והמחנך יצחק קצנלסון. עד מותה פעלה לאיסוף מקורות, גבתה עדויות, פירסמה ספרים והייתה למתעדת ואוצרת בבית לוחמי הגטאות בגליל המערבי, שנקרא על שם קצנלסון.

היא נולדה ב־1908 בכפר יוראטישקי באזור גרודנה, אז ברוסיה, היום בבלארוס, התחנכה בווילנה, נסעה לצרפת ללמוד שפות, הוכשרה כמורה לרוסית וגרמנית ולימים כתבה גם צרפתית, יידיש, איטלקית, אנגלית ועברית. במלחמה פעלה במסווה של נוצרייה. בזכות שליטתה ברוסית הייתה לסוכנת מודיעין, הפיצה כרוזים ופעלה להצלת יהודים כשהשיגה תעודות מזויפות ואיתרה מקומות מסתור. ביוני 1943 נאסרה על ידי הגסטאפו והועברה למחנה לנשים שגבל במחנה ויטאל, שם פגשה את קצנלסון. היא גילתה לו שהיא יהודייה, הוא סיפר לה על גטו ורשה והפקיד בידיה מכְּתביו. יחד צררו אותם בכלי זכוכית שהוטמנו באדמה. מאז הקדישה חייה למלא את צוואתו: "לאסוף את הדמעות של העם היהודי".

אחרי המלחמה פגשה בפריז את צביה לובטקין ויצחק צוקרמן, גיבורי השואה הכריזמטיים שעליהם סיפר לה קצנלסון, והם הרשימו אותה מאוד. צוקרמן סיפר לה על מסמכים שהיו קבורים בגטו ורשה ויש לצלמם בדחיפות כדי שלא יאבדו. לנוכח האמצעים הטכנולוגיים אז, זה לא היה פשוט. היא הצליחה.

מאז היא סרקה ברחבי אירופה ארכיונים וסרטיות, ביקרה במכוני מחקר ובמוסדות ציבוריים והביאה תעודות, סרטים ויצירות אמנות. חלק שימשו חומר ליצירות כמו "המכה ה־81" של חיים גורי, יעקב ארליך ודוד ברגמן. היא אספה לא רק דמעות של יהודים, כשגבתה עדויות מפי מי שכינתה "שארית הפליטה של הצוענים". "רק מי שבתוכו צרוב עמוק כל כך גורלם של בני עמו, יכול למצוא מקום גם לכאבו של האחר", הסבירה. פועלה הנמרץ ותוצריו מחזקים את הטענה כי גם טרם משפט אייכמן ב־1961 הייתה נכונות הן לספר והן לשמוע על השואה.

הצעירה האלגנטית הפכה אישה שלא ידעה מנוח. היא אמרה: "אנשים חוששים מפניי! יודעים שבכל נושא שיחה אמצא את הדרך לנושא הגטו, אדבר על המשרפות, על השמדה, על אמני הגטו – בקיצור, על כל דבר שריח שנות 1945-1939 נודף ממנו". בעיתון כתבו שהייתה "השגרירה של דור ההשמדה".

נוביץ תיעדה אחרים, אך לא את עצמה. "אין לי ביוגרפיה. עד 1939 זו הייתה חתיכת חיים שממנה כבר מזמן השתחררתי, ואילו אחרי שנת 1939 עברו כל השנים באחת, הקדשתי אותם לנושא אחד: 'לא לשכוח!'", אמרה לצביקה דרור, שכתב עליה את הספר "משא מרים". ב־1990 נפטרה.

אף שסיפורה פורסם בספר והיא מונצחת בבית לוחמי הגטאות, שמה אינו מוכר דיו. למרות שבזכותה חלק מכתבי קצנלסון שרד, לרוב אינה נזכרת בקשר אליו. גם מהתוכנית להוראת השואה של משרד החינוך היא נעדרת. אולי יש נקודת אור: ככל שיחלוף הזמן עשויה לגבור ההערכה כלפי נוביץ וכלפי כל אלו שהרימו תרומה עצומה לתיעוד השואה. זה גם עצוב: ככל שמה שייוותר יהיה המסמכים, כבר לא יהיה למי להכיר תודה. √

ד"ר שרון גבע היא חוקרת היסטוריה של נשים בשואה ומרצה בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל־אביב