מינימי // רונית ידעיה - אפיק - 199 עמ'

"אם הייתי עציץ", כך נפתח הספר, "הייתי מישהו כמוני. לא מפונקת וזוהרת כמו סחלב, לא שתלטנית כמו פיקוס... לא זקוקה להרבה טיפול כמו ורד ננסי. מה כן? אולי עציץ צנוע עם מעט עלים שבכל שנה מצמיח עלה אחד או שניים, וזאת באמת שמחה גדולה כשזה קורה, העלה".

'מינימי' של רונית ידעיה, שהחלה לפרסם בשנות ה־90, הוא ספר שונה בנוף המקומי. גם הגיבורה והמספרת שלו. למשל, האופן שבו היא מתארת את העניין המפותח שלה בחיי העציצים בדירה שקיבלה בירושה מאמה. לרוב העציצים שלה, השורדים, היא נותנת שמות. איזה בן־אדם נותן שמות לעציצים שלו? ועוד שמות של אנשים מחייו - בין היתר, בעלה לשעבר. איזה בן־אדם חולק עם הקוראים את ההרגלים המשעממים או התמוהים שלו? למשל, תיאור מחזור ההשקיה ואמבטיות השמש של הצמחים שהגיבורה מגדלת. אפשר לומר: אדם בודד מאוד. אדם מעט אוטיסטי. אולי דיכאוני. ואולי דווקא סטנדאפיסט ספרותי. מי שיודע איך לטשטש את הגבול בין הביזארי למעורר ההזדהות.

אבל המשפט הבא בפתיחת הספר, שבה הגיבורה מתארת את עצמה כעציץ חסר זהות, לא מתפקד כפאנץ'־ליין סטנדרטי, אחרי ההרמה להנחתה. "אולי אלוורה", מציעה הגיבורה. צמח אלוורה "לא צריך בכלל טיפול או השקיה, ואפשר למרוח אותו על הפצעים". פני הפוקר של הגיבורה נסדקים לרגע, או להפך, נעשים הדוקים יותר, כשהיא מבהירה שהסיפור שהיא עומדת לספר כרוך בכאב, באסון, בשאיפה לריפוי.

הדימוי הבולט ב'מינימי' הוא השכפול של אדם חי לצורה לא אנושית. עציצים, בתחילת הספר. ובהמשך, הרעיון האמנותי של הגיבורה להציג תערוכה של פסלים מיניאטוריים של אנשים שעבדה איתם בבורסת היהלומים ברמת־גן. תעשייה שבעצמה - כפי שמתגלה לאורך הספר - הולכת ומתרסקת, משנה צורה, הופכת משדה יהלומים למכרה פחם. זירה עסקית וחברתית שהייתה פעם רווחית, יציבה, אמינה - מתרוקנת מכסף, מבני־אדם, נעשית חלולה ועצובה.

הפנים החתומים של הגיבורה, האופן הנונשלנטי שבו היא סורקת כל פרט בחייה ובחיי האנשים סביבה, הם כלי נשק עקרוני בספר הזה. כמספרת היא מתפקדת כמדפסת תלת־ממד - זאת שעל פי התכנונים שלה תעזור לה להפוך מאישה לכאורה מיותרת, חסרת ייחוד, לאמנית. בעזרת המדפסת הזאת היא מפנטזת לייצר פרוטומות של הקולגות לשעבר: פסלונים חסרי גוף, כתפיים ומעלה, שבדרך כלל מנציחים דמויות מופת, ינציחו הפעם אנשים נשכחים, מפוטרים, פושטי רגל או מועלים.

היכולת הזאת לשכפל, לסרוק, מתבטאת גם באופן שבו הגיבורה מדמיינת לאורך הספר את חייה של אמנית קולומביאנית מצליחה, אישה חיה ונושמת גם היום (הספר מתייחס לשורה של אנשים ממשיים, ויקיפדיים). "בלילה", הגיבורה נכנסת לחיי האמנית הגדולה, "כשהיא מכבה את האורות בבית ומדליקה רק את האורות של הבריכה... הבריכה מוארת בנורות סמויות מהקרקעית שזורקות עיגולים של אור כחלחל על המים מעל, וכל מה שנשקף מהחלונות בבית הן צורות עגולות כחלחלות צפות בתוך חושך, כמו בריכות אור באמצע כלום..."

לקח לי זמן לטבול בבריכה הזאת. לקלוט את התדר הנכון שבו צריך לקרוא את 'מינימי'. אמנם סיפור ארוך ולא רומן, אבל דחוס מאוד. בנוי כמין פסיפס פלסטיק מחלקים קצרים שלא תמיד מתחברים בקלות. הסיפור הזה דורש סבלנות, מיקוד, קריאה במנות קטנות. הכניסה המאוחרת של הגיבורה לעולם האמנות כתלמידה, כמתבוננת - מעצימה את הרושם של קריאה כהסתובבות במיצב פרטני. רוב הזמן ריאליסטי מאוד, ולפעמים, כהמשך והגזמה של הריאליזם הזה - סטייה לאזורים פנטסטיים ומדומיינים. לפעמים, המעבר הזה מתרחש תוך שלושה משפטים ("יש כרית אחת שאני אוהבת במיוחד, הכי רכה ודקה מאיקאה. כשאני הולכת לישון, אני מניחה עליה את הראש. אם יאירו לי את הראש מבפנים יראו לי את כל הכאוס"). ומאחורי כל זה, ההתפרצויות החוזרות והשקטות מאוד של כאב גדול ואלימות שידעיה מטפטפת לסיפור בצורות שונות.

'מינימי' הוא התבוננות מחוכמת בז'אנר החשוב ביותר של תקופתנו: הדיוקן העצמי המשוכפל, המוקטן, הנשכח. "הלבוש שלי הוא פשוט ונוח וגם אין לי סגנון אישי שמצריך איזשהם משאבים או אישיות או רצון להתבלט. לא מתחפשת למה שאני לא ואני לא הרבה דברים. לא טווסית, לא יומרנית, לא יפה, לא מושכת במיוחד, לא צעירה, לא אינדיבידואלית במיוחד. מה כן? כל השאר". אבל לצד הדיוקן הכמעט מדעי של המוצר המיותר, הספר מבקש בכל זאת להעמיד דיוקן מיתולוגי של מטמורפוזה נשית. האלים היווניים ריחמו על הנימפה דפנה והפכו אותה לצמח. ידעיה הופכת את הגיבורה שלה ל"כל השאר": למשהו שבין החי והדומם. לצמח פלסטיק. •