ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    24 שעות • 28.01.2020
    לשבת כמו שרון סטון
    הכיסא הזה מיועד לנשים בלבד: הוא מאתגר פיזית ומאלץ אותן לשבת בפישוק רגליים. ההשראה למיצג נולדה מהסצינה המפורסמת של שרון סטון בחדר החקירות בסרט "אינסטינקט בסיסי" והאמנית הדנית שיצרה אותו אוסרת על גברים לשבת עליו. הכיסא הזה ועוד שלל פריטים חתרניים כמו מכונה שמחליפה את החיבוק האנושי ומועכת את מי שנכנס אליה, מוצגים במוזיאון העיצוב בחולון בתערוכה מעוררת מחשבה
    לילית וגנר

    כל מי שמסתובב בימים אלו בתערוכת "אקסטרים", המוצגת במוזיאון העיצוב חולון, לכבוד עשור לפעילות המקום, לא יכול להתעלם מ"הכיסא של אנה", אחד מקבוצת כיסאות שעיצבה האמנית הדנית אנה אוגארד ינסן: רגליים ענקיות מפיברגלס בצבע עור, המאתגרות את היושבים עליהן, ומחייבות אותם לפשׂק רגליים ולתפוס את מקומם בחלל. ינסן לא מרשה לגברים לשבת על הכיסאות שלה. הם מיועדים לנשים בלבד.

     

    "זה התחיל מבחינה של צורת היציבה של סלבריטאים בתוכניות אירוח בארצות־הברית", אומרת אנה בראיון טלפוני לרגל פתיחת התערוכה. "כשהסתכלתי בצילומים בסלואו־מושן ראיתי שיש הבדל עצום בין נשים לגברים. בעוד הגברים מתרווחים על ספת האירוח, הנשים מתיישבות בזהירות, מושכות את קצות השמלה, משלבות רגליים, ונראות מתנצלות, וחוששות כאילו עשו משהו רע". אז היא עיצבה עבורן כיסאות "אינסטינקט בסיסי", כאלה שהישיבה עליהם תיאלץ את הנשים לתפוס מקום. כן, השם לא מקרי, והזיכרון של הסצנה המפורסמת מתוך הסרט שנשא את השם, כששרון סטון משנה את תנוחת הרגליים שלה בחדר החקירות וחושפת בפני מייקל דאגלס ההמום שהיא לא לובשת תחתונים — עולה מיד לתודעה.

     

    איך מגיב הקהל לכיסאות שלך?

     

    "יש נשים שחושבות פעמיים לפני שהן מתיישבות על הכיסאות, כי זה דורש מהן לאמץ תנוחה שהן לא רגילות אליה. וזה מתקשר גם לקונוטציה מינית שהחברה הכתיבה, לפיה התנוחה הזאת קשורה למסרים מיניים. זה לא משהו שהנשים המציאו. וכן, אני מאמינה שכאשר אישה מתיישבת על הכיסא שלי, היא בעצם נוטלת את השליטה על אופן החשיבה הזה".

     

    מכונת החיבוקים שמחליפה את המגע האנושי, מתוך התערוכה במוזיאון העיצוב חולון
    מכונת החיבוקים שמחליפה את המגע האנושי, מתוך התערוכה במוזיאון העיצוב חולון

     

     

    וגברים?

     

    "יש כמובן גברים שמרגישים מאוימים, ומעירים שיש בהם משום אפליה. זה נכון. אני מפלה נגד גברים. כי אני מרשה רק לנשים לשבת על הכיסאות שלי. אבל האפליה הזאת באה ממקום חיובי. מרצון לגרום לאנשים לחשוב מאין הגיע אי־השוויון מלכתחילה. כך שאני לא רואה את זה כמשהו רע".

     

    אז מה עושים עם כל השמלות הצמודות בארון שכל כך מחמיאות לגזרה?

     

    "אין לי בעיה שנשים יחזיקו בארון שמלות צמודות, כל עוד הן מודעות לאופן שבו לבישת השמלות הללו משפיעה התנועה והתודעה. אני לא רוצה לשנות את האופן שבו נשים מתלבשות, אבל יש לי בעיה עם השמלות הצמודות, כי זה באמת מגביל את האופן שבו אנחנו יכולות להתנועע, ולא נותן חופש לגוף שלנו", אומרת ינסן."אף על פי שכבר כמה פעמים קרה שנשים התעקשו לנסות ולשבת על הכיסאות שלי למרות השמלה הצמודה, ולמרות שהיא התרוממה מעל לברכיים. זה ממש הצחיק אותן".

     

    שרון סטון בסרט "אינסטינקט בסיסי" בישיבה נשית טיפוסית, רגע לפני שתשמוט למייקל דגלאס את הלסת
    שרון סטון בסרט "אינסטינקט בסיסי" בישיבה נשית טיפוסית, רגע לפני שתשמוט למייקל דגלאס את הלסת

     

     

    מגפת הבדידות

    ינסן חולמת על חברה, שבה הכיסאות שלה, או הרעיון שמאחוריהם, נכנסים לייצור המוני ומתחילים להופיע בבתים, "אבל מצד שני אני גם חושבת שהם צריכים להישאר כרעיון. כמסר להפקת לקחים. הם נוצרו כדי ליצור שינוי בחשיבה ובהתנהגות, ואין צורך להכניס אותם לייצור המוני כדי לשנות את התפיסה שלנו. זה צריך להיות משהו שאנחנו עושים בכוחות עצמנו. הכיסאות האלה יכולים להיות הטריגר. הכלי שמדרבן להתחלת חשיבה, להצפה של השיח".

     

    גם שאר המוצגים בתערוכה נועדו לעורר דיון. "אנחנו חיים בעידן של מצבי קיצון", אומרים האוצרים. "שינויי אקלים הרסניים, מרחב תקשורתי אלים וטכנולוגיות חדשניות, שמטשטשות את הגבול בין טבעי ובין מלאכותי, מאתגרות את משמעות הקיום האנושי, ובו בזמן, המדע, הטכנולוגיה והדמיון האנושי פותחים אפשרויות חדשות ומעלים שאלות קיומיות הנוגעות למשמעות של היותנו בני אנוש. של מה טבעי ומה מלאכותי, ואיך נסתגל ל'נורמלי החדש' שהשלכותיו טרם מובנות לנו".

     

    משבר המגע העולמי

    כך למשל, לוסי מקריי, מעצבת אוסטרלית שמציגה בתערוכה, מכינה אותנו לעולם ללא מגע אנושי. מקריי, שמגדירה את עצמה "ארכיטקטית גוף" ("אחרי שנים של לימודי בלט, שבהם לא הצלחתי להשתלב כראוי, וניסיתי למצוא דרכים להרגיש טוב עם הגוף שלי"), מעלה את השאלה מה יהיה בעתיד, כשהעיסוק שלנו בטכנולוגיות החדשות יביאו את בעיית הבדידות האנושית לממדים שלא הכרנו בעבר. האם אותה טכנולוגיה תספק את התשובה לצורך שלנו במגע, בחיבה ובחיבוק, שואלת מקריי.

     

    אז היא עיצבה את "עריסת הדחיסה" — מכונה שבנויה משורת כריות רכות, בצבע המזכיר צבע עור, שנצמדת לגוף, עוטפת אותו, ויוצרת תחושה של חיבוק, תוך שהיא מאפשרת למחובק לווסת את עוצמת ההידוק - והציפה את השאלה אם מכשירי חיבוק יהיו התשובה בעתיד למגע אנושי חם.

     

    "לעיתים רחוקות יוצר האדם משהו משמעותי שאינו ניסיון למצוא פתרון למשבר, ואנחנו מוקפים אסונות ממשמשים ובאים: אינטליגנציה מלאכותית, התחממות כדור הארץ, אוטומטיזציה, כמו גם משבר מגע, שאני צופה שמתקרב אלינו", היא אומרת. "התפקיד שלי הוא לאו דווקא לספק פתרונות, אלא להציף את השאלות. כל הפרויקטים שלי נועדו כדי להכין אותנו לעתיד ומה שהכי חשוב - לשאול שאלות בלתי אפשריות".

     

    האפוקליפסה על פי מקריי היא יקום שבו המדע ישחוק לחלוטין את האינסטינקטים האנושיים הבסיסיים ביותר. "הוא יאיים על האינטואיציה שלנו, והדרך היחידה שיש לנו להתקדם היא לשחות נגד הזרם, כל יום, להיות מודעים לסכנות, ולהמשיך למרות הכל".

     

    גם בעבודות קודמות שלה היא הציעה פתרונות חיבוקיים, דוגמת יריעת פלסטיק מתנפחת הנצמדת לכל קימורי הגוף ועוטפת אותו בדרגות שונות של עוצמת הצמדה. "שתי העבודות מכילות את הגוף האנושי באהבה ובחיבוק עז", היא הסבירה במהלך תערוכת עיצוב במילאנו, שם הציעה את שמיכת הפלסטיק המחבקת. "כשהרעיון הכללי שלי הוא להציג משפחה שלמה של חיבוקים תחת גג אחד. מעין סדנת אינטימיות לאנשים הרגישים של העתיד".

     

    התערוכה מוצגת במוזיאון העיצוב, רחוב פנחס אילון 8, חולון, ותהיה פתוחה לקהל עד 9 במאי.

     

     


    פרסום ראשון: 28.01.20 , 19:58