חידת אביהו פנחסוב

כשפוגשים את אביהו פנחסוב הדבר הראשון שהוא מבקש זה חיבוק. ואחר כך לגרום לך לצחוק. הוא חסר מנוחה גם בראיון — קם, הולך, חוזר, קופץ מנושא לנושא. לא תמיד ברור איפה נגמרת האמת ומתחיל הדמיון. פנחסוב מביט על העולם דרך משקפי השמש שלו. אם להשתמש בפסיכולוגיה זולה, נדמה שהמשקפיים הם המגן שלו מפני העולם האמיתי. כשהוא מוריד אותם סוף־סוף בראיון, זה האות עבור אביהו לנדוור — אביהו האמיתי — לצאת החוצה.

פנחסוב ומועדון הקצב שלו הם סוג של תופעת קאלט. ההופעות שלהם לא דומות לשום דבר אחר בישראל. שילוב של חפלה מזרחית, בוזוקי יווני, רוק וסיקסטיז. זה סיפור הצלחה שהתחיל מהשטח — פנחסוב והמועדון חורשים את הארץ מאז 2014, גוררים אחריהם גרעין נאמן של מעריצים. אבל אם עד עכשיו היה מדובר בסוג של סוד שידוע רק למעריצים השרופים — ההופעה של פנחסוב ב"כוכב הבא לאירוויזיון" הפכה אותו ואת סבתא שלו סרצ'י לאייטם לוהט. פעם ראשונה בפריים־טיים — הכי רחוק מהמועדונים הקטנים בדרום תל־אביב שבהם התחיל את הדרך.

עכשיו הגיע הזמן לפזר את הערפל. אביהו פנחסוב הוא בעצם אביהו לנדוור. שחקן וזמר מוכשר בן 37 שניסה לפרוץ ללא הצלחה במשך שנים. ב־2008, עדיין כאביהו לנדוור, הוציא אלבום בכורה שלא ממש הצליח. במקביל, הופיע לנדוור בתפקידי משנה במחזות זמר כמו "פיטר פן" עם אמיר פיי גוטמן ועופר שכטר, "ויווה לאס וגאס" עם ניקי גולדשטיין, וגם בסדרה "אמא ואבאז" עם יהודה לוי ויפתח קליין. ואז הגיעה ההברקה בדמות מועדון הקצב של אביהו פנחסוב — והכל השתנה עבור לנדוור, שמצא את הנישה שחיפש כל כך הרבה זמן.

השאלה שהכי מרגיזה אותו היא כמה מהדמות של פנחסוב שמופיעה בטלוויזיה ועל הבמה היא אמיתית וכמה ממנה היא שחקן בשם אביהו לנדוור. "הדבר היחיד שמזויף בי זה המחטב וחגורת הבטן", הוא מתעצבן. "אביהו זה בדיוק מי שאני באמת. הוצאתי שיר מרגש לזכר אמא שלי שנקרא 'עיניים שלי', איך בן אדם יכול לזייף רגש כזה? אני מבין את עצם השאלה, אבל כולנו בני אדם ואנשים הם לא דמויות חד־ממדיות. יש בנו כל מיני צדדים, וכל פעם אנחנו בוחרים לחשוף צד אחר משוגע יותר ומשוגע פחות. אני פשוט בוחר תמיד לחשוף את הצד המעניין שבי. זה תמיד אני. כשבנאדם עושה משהו מהנשמה ופועל ממקום אמיתי, אי־אפשר לפקפק בו".

אביהו לנדוור בתחילת הדרך: על עטיפת אלבומו הראשון

ופוגע בך שמפקפקים?

"תראי, כל עוד אני פועל מהנשמה ואני יודע שהכל אמיתי, אז אני יכול לישון בנזונה בלילה, שום דבר לא מפריע לי. אני חוגג את הסרט, ואני מאחל לכולם שיחגגו את הסרט יחד איתי ועם עצמם".

ככה אתה הולך לסופר? עם משקפי שמש על הפנים ומנשק את הקופאיות?

"חד־משמעית כן. תנסי אותי ותראי".

מועדון הקצב של פנחסוב בכוכב הבא

"אני נשבע ביקר לי"

פנחסוב נולד בבני־ברק וגדל בדרום תל־אביב. "הייתי ילד לא מקובל, לא מצאתי את עצמי שם. מה שבטוח, לא הייתי מלך הכיתה, הייתי די מבודד, רוב היום בבית. זאת הייתה תקופה קשה בחיים שלי. היום, במבט לאחור, אני יכול להגיד שהייתי כנראה בדיכאון. בניתי לי עולם משלי, מועדון הקצב הפרטי שלי, שמעתי הרבה מוזיקה, הרבה אלביס פרסלי. לא יכולתי גם להביא חברים הביתה כי גרתי עד גיל 20 עם אחותי באותו חדר".

גם בצבא הוא לא ממש מצא את עצמו. "את הצבא עשיתי בשביל אמא שלי", הוא מודה. "כל החיים איכזבתי אותה והייתי חייב לתת לה טיפה של חסד, למרות שהכי לא רציתי להתגייס. החזקתי את עצמי בשיניים כדי לעשות שירות מלא ולתת לאמא כמה רגעים של נחת. היה לי קשה לקבל מרות. לא הייתי מוכן שיגידו לי להסתפר, להתגלח, הייתי בא לצבא עם גופיות כמו צ'רלס ברונסון. היה רס"ר שכל הזמן חיפש לדפוק אותי, ויום אחד הוא תפס אותי כמה דקות לפני היציאה הביתה והחליט לתת לי ריתוק. מעצבים של אותו רגע איבדתי את זה וזרקתי עליו קסדה צבאית. תוך ארבע שניות כל הבסיס היה עליי — שוטרים צבאיים, חיילים, מה שאת לא רוצה. שמו אותי באזיקים והכניסו אותי לחדר של המפקד בסיס, ומשם אני לא רוצה להמשיך. עד היום אני חולם שהחזירו אותי לצבא בגלל המקרה הזה ושרוצים לתקוע אותי עד הסוף. נשבע לך ביקר לי".

כשמתחילים לגרד מלנדוור את הקליפות, הוא נדרך. מרגיש לא בנוח, משחרר החוצה את הפנחסוב שבו, ומתחיל שוב לפלרטט עם כל מה שזז סביבו. אביהו, אני שואלת, אתה נראה לי פתאום טיפה עצוב מבעד לכל הצחוקים והבלגן. "אני באמת בנאדם עצוב", הוא מוריד את המשקפיים לראשונה בראיון. "כל החיים לא הייתה לי באמת מסגרת. ההורים שלי לא הפסיקו לבכות בגללי. אמא שלי דליה הייתה חוזרת תמיד מאסיפות הורים מפוצצת דמעות. היה לה ממני רק רע, והיא לא זכתה לראות שום דבר ממי שאני היום. כמו משה רבנו שהגיע לארץ המובטחת ולא זכה להיכנס. היא נפטרה לפני עשר שנים, סבלה מאלצהיימר ורק הכירה את אביהו שלא מצא את עצמו בחיים. כשהיא הייתה מאושפזת, באתי עם הגיטרה לשיר בבית החולים ולעשות לכולם טוב. איכשהו מפה לשם התחלתי להתנדב עם נכים. הייתי סועד אותם, מנקה להם ת'תחת, שר להם ומדבר איתם".

ושם נולד במוחו מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. במקום הכי לא מגניב ומשוגע בניגוד לאיש וההרכב. "בימים האלה שהייתי בא לאמא ועובד עם מאושפזים, הייתי מצד אחד הכי שלם ושמח, אבל בחיים הפרטיים הייתי אבוד. לא היה לי שקל, אמא גססה והכל התחרבן לי. ואז, דווקא משם, קרה הפוך. יצר ההישרדות שבי כנראה. רגע לפני שאני מאבד את זה החלטתי שאני מרים את עצמי ועושה אלבום. יצאו לי שירים מאוד מעניינים בתקופה הזו, כמו 'טיפה קטנה של אמונה' שמשלב מין מערבון עם פזמון מרגש של צלילי הכרם אולד־סקול. זה הדליק אותי. הערבוב הזה בין מלא סגנונות מוזיקה הזכיר לי את הישראליות שאין לה זהות, שהיא פיוז'ן של מערב־מזרח. הבנתי שיש לי פה כמה שירים מגניבים שמייצגים אותי הכי טוב והכי שלם בתור אמן".

"פרס שני וספה"

היום לנדוור כבר לא יכול ללכת ברחוב. זה הכוח של הריאליטי. עוצרים אותו, מחבקים אותו, מבקשים סלפי. אין ספק שמועדון הקצב של פנסחוב היה אחת התופעות המרעננות של "הכוכב הבא לאירוויזיון". אחרי האודישן הראשון, פנחסוב סומן כמי שימשיך עד הסוף. אבל מהר מאוד מפלס ההתלהבות של השופטים ממנו ירד. מלבד אסף אמדורסקי, לא נראה שמישהו מהם הבין עד הסוף את הפוטנציאל שבו. "הרבה מהתעשייה לא יודעים איך לאכול אותנו, אנחנו לא במאה אחוז חלק מהם", אומר לנדוור. "בנינו כוכב משלנו ואנחנו חיים בתוכו, ומי שרוצה להצטרף מצטרף. אני באמת חשבתי שאני יכול לייצג את ישראל באירוויזיון ולהחזיר את הגביע. אחרי התוכנית הראשונה איתי היה עליי דיבור מטורף, הרשת התפוצצה. אני בטוח שהקהל בבית היה בוחר בי אם הוא היה יכול. אבל לצערנו הוא לא מצביע, וכנראה מה שעשיתי על הבמה לא מצא חן בעיני השופטים. בסוף הבנתי שזה בכלל לא היה האישיו. האישיו מבחינתי זה לכבוש עוד תחנה. אנחנו רכבת שנוסעת, נוחתת פה, נוחתת שם, וממשיכה לנסוע. הבנתי שם מה אני כן ומה אני לא".

מה אתה לא?

"לא קשור לתוכנית הזו. זה לא מה שאני בא לתת. הבנתי שמה שאני עושה בדרך יותר חשוב מהמטרה, ובגלל זה לא התבאסתי. אם הייתי באמת רוצה להצליח עד הסוף בתוכנית, הייתי מעגל פינות ומתחפש למשהו שאני לא. המסר שלי הרבה יותר חשוב. אי־אפשר שכל ילד עם סיפור מרגש ייקח את התוכנית כי כולם מתרגשים ממנו. רציתי לספר את הסיפור שלי לא במילים אלא במוזיקה. זאת בעיה שלהם שלא המשיכו איתי".

עכשיו, אחרי ההדחה, אביהו החליט לצאת בריאליטי משלו, "הכוכב הבא של אביהו", שישודר בפייסבוק שלו החל מיום שישי הקרוב ב־11 בבוקר מבית אשל 3 ביפו. מי שרוצה להשתתף, פשוט צריך להגיע, בלי להירשם מראש. הכל ספונטני. יהיו שם אביהו וצוות השופטים, שיכלול בין היתר את הגיטריסט המיתולוגי וחבר המועדון חיים רומנו, את סבתא שלו (איך לא), את עוזי פוקס, ואפילו לפרק אחד את כדורגלן העבר ואלילו של פנחסוב, ראובן עטר. "אני מתחיל מרתון שידורים לייב, נשב בשוק, נוציא ערק פינוקים, ונשמע את המתמודדים. אני קורא מכאן לכל מי שקורא את הכתבה לבוא ולהשתתף בתוכנית שלי".

יש פרסים?

"כמובן. פרס ראשון זה כרטיס לאירוויזיון, לראות אותו יחד איתי. אני גם עובד על זה שהזוכה ישיר על במה שנקים לו מחוץ לאולם התחרות".

די, נו.

"אמיתי. פרס שני זו וספה, לא חדשה אבל עובדת, תקינה. על הפרס השלישי אני עוד עובד".

נשמע שאתה עדיין מתוסכל קצת מההדחה שלך?

"הכי לא. המסקנות שהסקתי הן שאני רוצה להביא אותה בתוכנית אמיתית. אם מישהו יבוא עם סיפור מרגש שאבא שלו דינוזאור, אימץ אותו חייל בריטי, או שהרגליים של סבתא שלו הן מפלטינות — הוא עף ישר על טיל. אם מישהו ינסה לשחק על החארטות, הוא עף. החלום שלי הוא לעשות תוכנית בלי מניפולציות. כל אחד בא לפתוח את הלב שלו, להראות את הכישרון בלי תלבושות, איפור, צ'יקצ'וקים".

מה קשור ראובן עטר לשירה?

"השופטים אצלי הם קודם כל אנשים. אצלי יש להם לב, הם לא רק אנשים מקצועיים שבאים לשפוט. על סבתא שלי אני הכי סומך. יש לה עין ואוזן מטורפות".

אל תיפגע, אבל סבתא שלך סרצ'י היא באמת סבתא שלך?

"את לא מאמינה שהיא סבתא שלי, אה? בואי אני אראה לך", הוא מוציא תמונה שלו מגיל שנה עם סבתא, ומשוויץ: "היא אמא של אמא שלי. חיית הופעות שמגיעה כמעט לכל ההופעות שלי. היא כוכבת בפני עצמה. היא נתנה לי הרבה מהמוזיקה היוונית. כל הקסטות ששמעתי בבית זה ממנה".

היא אוהבת את החשיפה?

"היא רצתה אותה לבד, בחייאת ראבק. היא מתה על זה, היא חולת במה. זו ההתנהלות שלנו כמשפחה. מאיפה את חושבת הבאתי את זה?"

על נושא אחד לנדוור לא מוכן להרחיב: "קשה לאנשים להבין את המורכבות שלי לחשוף פרטים על המשפחה שלי. גם ככה קשה למשפחה שלי לאכול את כל הבלגן סביבי, ואני רוצה לקחת את העניינים לאט־לאט. קופצים עליי ברחוב, מחבקים אותי, והילדה לא מבינה מי אלה ולמה הם קופצים על אבא. אבל זה לא שאני ממש מסתיר. אני לא מייקל ג'קסון עם גלביות על הילדים. מכירה את אלה?", הוא צוחק.

אבל אי־אפשר להחביא אותם מהקריירה שלך. אתה בכל זאת זמר שמופיע כמעט מדי ערב.

"זה כנראה יגיע, אבל לא בשנה הקרובה. עברתי מסע מטורף, יש במסע הזה הרבה כאב, פחדים, אהבה, חלומות. מה הילדים שלי צריכים את זה כרגע".

משיחות שעשינו עם אנשים שליוו את הקריירה של לנדוור לאורך השנים עולה דמות מוכשרת בטירוף ועדיין מלאת סוד וסתירות. אפילו אנשים שמכירים אותו מקרוב התקשו לאמת לנו חלק מהעובדות ומהפרטים שסיפר עליהם. על הכישרון שלו לא הייתה מחלוקת. כולם ידעו לספר שגם בחייו הפרטיים הפנחסוב לא עוזב את לנדוור. מדובר בדמות מומצאת, אבל היא מבוססת לחלוטין על האישיות מלאת הניגודים שלו. לגבי סבתא סרצ'י הצבעונית, כמה מהאנשים הקרובים ללנדוור נשבעו לנו שבאמת מדובר בסבתו. ונקווה שהם צודקים.

"הכל קרה מאלוהים"

את השם "מועדון הקצב של אביהו פנחסוב" השאיל לנדוור משמו של מארק פנחסוב, שותפו להרכב בתחילת הדרך. בכל זאת, לנדוור לא מתחבר טוב עם מוזיקה בלקנית, בוזוקי ושבירת צלחות. "מארק כתב איתי את האלבום הראשון שלנו, אבל תוך כמה חודשים, בטיל, היה פיצוץ בינינו והוא החליט לעזוב את הארץ. אבל הקהל כבר הכיר אותי עם השם 'פנחסוב', אז נשארתי איתו. פנחסוב מייצג את הצד היווני של אמא שלי ושל סבתא שלי, ואת שם המשפחה שלהן מטראני, שזה הצד שאני יותר מחובר אליו, אז הכל הסתדר לטובה".

בלהקה חברים כיום הגיטריסט חיים רומנו, המתופף טל כוכבי, הבן של יאיר כוכבי המיתולוגי מצלילי הכרם, והנגנים יפתח שחף, מאור חי, יזהר בן־טוב ויאיר צברי. "חיים רומנו עלה לי ישר לראש גם בגלל המוזיקה וגם בגלל איך שהוא נראה — מעין דמות מצרית שמשדרת רוקנ'רול על בוזוקי", אומר לנדוור. "אבל לא היה לי האומץ לפנות אליו. שנה הלכתי, חיפשתי נגנים והרגשתי ששוב הכל הולך ומתחרבן לי ושאני לא מצליח למצוא מה שאני רוצה. נגן אחד שמצאתי מת כמה ימים לפני, אחרים היו הזויים. ואז קיבלתי אומץ לפנות לחיים והשאר היסטוריה".

הוא הסכים ישר?

"הבטחתי לו הרים וגבעות. סיבנתי אותו בהתחלה, אמרתי לו, 'תבוא לכמה חודשים, אני מבטיח לך שתוך איקס חודשים נופיע מול ככה וככה אנשים', וכל מה שהבטחתי לו קרה מאלוהים".

מהר מאוד הם הפכו לתופעת קאלט. בהתחלה הופיעו מול עשרות בודדות באולמות קטנים. כיום המועדון כבר ממלא מועדונים כמו זאפה ואפילו את ההאנגר בנמל. עדיין לא קיסריה או יד אליהו, אבל קשה להשיג כרטיסים. ההופעה הקרובה תתקיים היום ברדינג 3 בנמל תל־אביב בשעה 21:30. "התחלנו מלמטה, עבדנו במועדונים הכי קטנים, הרדיו לא תמך. לא הבינו את המוזיקה שלנו, שילוב בין רוקנ'רול, פאנק למוזיקה תימנית, טורקית ויוונית. אבל כל מי שבא לראות, נפתח לקטע, סיפר לחברים שסיפרו לחברים וככה נהיה קהל פסיכי. מהופעות רחוב עברנו להאנגרים. אחת ההופעות שלא אשכח בחיים הייתה בשוק לוינסקי במקום שנקרא 'בר מצווה'. בהתחלה רק 100 איש קנו כרטיסים. לאט־לאט, אחרי שיר־שניים, ראיתי איך אנשים מציצים מבעד לדלת, ממלאים את המדרכה והכביש. אמרתי 'כוסאמק' יצאתי עם המיקרופון הנייד שלי, עצרתי מרצדס שחורה שהייתה ברחוב, עליתי על המכסה מנוע ודפקתי אופרת רוק על הגג שלה".

לא קל להסתדר איתך? איך היחסים בתוך הלהקה?

"פערי הגילים בהתחלה לא היו פשוטים, אנחנו משפחה בהפרעה. אוהבים מאוד אחד את השני, אבל יש לנו לפעמים ריבים שאנחנו מגיעים קרוב למעצר בית. אנחנו על הגבול של אהבה־מכות, וזה מה שאני אוהב — לשים את הבננה על השולחן. הקהל זה מה שמניע אותי. זו תחושה מדהימה לקבל אהבה. אנשים אף פעם לא אומרים לי, 'בוא'נה, אתה טוב, אתה מוזיקאי מקצועי', הם אומרים, 'בוא'נה אתה מלך'. זה יותר כיף לשמוע".

מה החלום שלך בתור אביהו לנדוור?

"את האמת את רוצה שאני אגיד לך? לתת לך נשיקה".