משפטו של הנאצי האחרון

היה קשה אתמול לברוח מממראות ומסיפורי השואה בגרמניה.

בתחנה המרכזית בברלין, בדוכני העיתונים, התנוססו על העמודים הראשיים של כל העיתונים תמונות מאושוויץ. מקלטי הטלוויזיה ברקע דיווחו שוב ושוב כי בעוד כמה שעות ייחשפו תמונות חדשות, שיוכיחו שג'ון דמיאניוק אכן שירת בסוביבור.

כשיצאתי מהרכבת בהמבורג אחרי קצת יותר משעתיים, גיליתי שלמעקי המדרגות המובילים לתחנה הוצמדו שלטים לבנים ענקיים, שעליהם נכתב באותיות שחורות גדולות: "לא עוד אושוויץ" ו"סוף לפשיזם".

השלטים האלה היוו זעקה לעבר חדר מספר 300 בבית המשפט לנוער בעיר, שם התחדש משפטו של ברונו דיי, בן ה־93, ששירת במחנה הריכוז שטוטהוף ומואשם בסיוע לרציחתם של 5,230 אסירים. בגלל מצבו הבריאותי של דיי שעות המשפט מוגבלות. כל יום עדות נמשך שעתיים בלבד. מדובר במרוץ מטורף נגד הזמן: האם הניצולים יזכו לראות את הצדק נעשה, או שמא הנאשם ימות קודם?

בתשע וחצי בבוקר הוכנס דיי לאולם בית המשפט. הוא הובל בכיסא גלגלים על ידי בתו, שהייתה לבושה בטוניקה ורודה ורעלה ורודה תואמת כיסתה את פניה. דיי נעל נעליים שחורות נמוכות ולבש חליפה כחולה כהה, שהז'קט שלה ירד קלות מתחת לפס חגורתו, חולצת פסים שהכפתור העליון שלה נשאר פתוח ומעליה אפודה בצבע בורדו. על ראשו הוא חבש כובע מהודר.

כשנכנס לחדר הוא הצמיד לפניו דף צהוב, כדי שלא יצלמו אותו. כשהתיישב בספסל הנאשמים והוריד אותו, התגלו על עיניו משקפיים צמודים, ממש כמו משקפת לבריכה.

אשתו, שנכנסה עימו, התיישבה בספסלים האחוריים, כשלפניה סוללה של 17 עורכי דין אשר מייצגים ניצולים שהצטרפו לתביעה. שלושת בני המשפחה חבשו אוזניות לאורך כל הדיון כדי להתגבר על האקוסטיקה הגרועה בחדר.

בתשע וחצי בדיוק נכנסה השופטת, ביחד עם ארבעה שופטי משנה, מתלמדת, מתרגמת ורשמת, והתחילה את הדיון. דיי שתק לאורך כל הליך ונשאר קפוא, כשהוא שומע עדות שהועברה בשידור חי מאוסטרליה. העדה הייתה הניצולה הלינה שטרנהד, גם היא בת 93.

שטרנהד ישבה ליד שולחן, לבושה בז'קט כחול מהודר ומטפחת לבנה על צווארה. משמאלה ישב עורך דינה, לבוש בחולצה לבנה ועניבה כחולה. במשך שעות שאלה השופטת את העדה שאלות. כששטרנהד סטתה מהנושא, היא ביקשה ממנה להיצמד לשאלות ולענות עליהן באופן ספציפי. היא רצתה לבדוק כמה שטרנהד זוכרת, לקבל הוכחה לכך שהיא אכן יכלה לראות מביתני השינה את מגדל השומרים, ולפיכך גם לזהות את ברונו דיי.

העדה ידעה שזו ההזדמנות האחרונה שלה לספר את מה שעבר עליה. היא נשמעה כמי שמבינה שזו הנקמה המתוקה ביותר – להעיד בבית משפט גרמני. אולי בגלל זה היא הפליגה בתיאורים מזוויעים על מה שנעשה במחנה, תיארה רמות התעללות שאי־אפשר בכלל לדמיין. התיאורים שלה גרמו למתרגמת לעצור את התרגום כשהיא משתנקת. גם השופטת הראשית עצרה את דמעותיה מפעם לפעם, בעיקר אחרי שהעדה תיארה בפרוטרוט כיצד אמה מתה בידיה.

בשלב מסוים היא פשוט הפסיקה לתשאל את העדה ונתנה לה להמשיך במונולוג ארוך. ואז שוב ביקשה לדעת אם היא זוכרת איפה היה ביתן חמש, מה היא ראתה מתוך הביתן ובאיזו זווית נמצאו מגדלי השמירה לעומת המקום שבו ישנה. העדה ענתה במהירות, התנצלה שהזיכרון שלה "לא משהו", ואז פנתה לספר על תינוק בן חמישה החודשים שמצאה פעם בתחתית הבור שבו האסירים עשו את צרכיהם, איך קברה אותו במו ידיה, ואחרי כמה ימים הוא צף מחדש על אדמת המחנה בשל הגשמים. "את זה", אמרה העדה, "אני זוכרת בצורה מאוד־מאוד בהירה".

הדיון התאפיין בשלל תקלות טכניות. הוא נקטע בערך כל שבע או שמונה דקות, פסקי זמן שעזרו בעיקר לעדותה של שטרנהד, שזכתה לתדרוך מצד עורך הדין שלצידה. היא סיפרה על מחלת הטיפוס, המכות, הרעב, הההזנחה הרפואית. "לא הייתה לנו שום עבודה בתאים. העבודה היחידה שלנו הייתה לשאת החוצה את כל מי שלא שרד את הלילה", אמרה, "התפוסה בביתנים הייתה בין מאה למאתיים איש, תלוי כמה אנשים מתו".

מאחורי הביתנים, היא שיחזרה, היו עמודי התלייה. "לפעמים השומרים היו שורקים ומוציאים אותנו לחזות בהוצאות להורג בתלייה. אני זוכרת פעם אחת שהיה חייל רוסי צעיר, שצעד ושר את ההמנון הרוסי בקול טנור חזק, יפהפה. הוא לא הפסיק לשיר עד שנחנק על עמוד התלייה", סיפרה.

ולאורך כל הזמן כשטרנהד העידה, דיי הסתכל בשעמום לשמיים. גם קרוב למוות, הוא לא מראה שום חרטה.