לא קל להיות חמוץ. הרבה יותר נעים היה לשבת אתמול, לצפות בשידור מהבית הלבן ולהתפעל מבן־גוריון וטרומן, סליחה, נתניהו וטראמפ, ברגע היסטורי שבעיניהם לא פחות דרמטי מזה של הכרזת המדינה.

להתרגש מכך שכבר מיום ראשון מדינת ישראל תהיה הריבון על בקעת הירדן, צפון ים המלח וההתנחלויות ביהודה ושומרון. להתפעם מהתוכנית הפרו־פרו־פרו ישראלית שהציגו האמריקאים, כי בעצם למה זה מגיע לנו כל הטוב הזה. להתמוגג מהמחמאות ההדדיות שהרעיפו שני המנהיגים, שיותר משהם מעריצים זה את זה הם זקוקים זה לזה.

לא קל להיות חמוץ, אבל כנראה אין ברירה. כי לכל הסיפור הפנטסטי הזה חסר רק דבר אחד: היתכנות. מה לעשות. אפילו "הידיד הגדול ביותר שהיה לישראל אי־פעם בבית הלבן" לא יכול להבטיח שמחר לא תפרוץ אינתיפאדה שלישית; שלא נאבד בכל הסיפור הזה את בת בריתנו ירדן; שמדינות ערביות יסכימו לאמץ את הילד הלא חוקי הזה של טראמפ ונתניהו; שהרשות הפלסטינית תשתף פעולה עם סעיפים כמו הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית; בירושלים כבירתה המאוחדת של מדינת ישראל; בוויתור מוחלט על זכות השיבה ובהכרה בשליטה ביטחונית ישראלית בכל השטח שממערב לירדן.

או במילים אחרות: התוכנית חלומית, אבל אין פרטנר.

נתניהו חושב ש־50 מיליארד דולר שמציע נשיא ארה"ב לפלסטינים זה סכום מספק עבור כל הוויתורים האלה. מוזר לשמוע את זה ממי שמואשם בכך שהעניק הטבות בשווי 1.8 מיליארד שקל רק לאדם אחד.

"אני מוכן לתפוס את הרגע", אמר אתמול נתניהו באבירות. "תהיה התנגדות, יהיו מכשולים, תהיה ביקורת. אבל אם לא עכשיו - אימתי, ואם לא אנחנו - אז מי?"

אימתי זו באמת שאלה טובה. ארבע שנים מקציב טראמפ לפלסטינים למו"מ על מדינה עבורם. "ארה"ב תסייע לך בכל צעד", הוא הבטיח לעבאס. לנתניהו הוא לא יכול להבטיח ארבע שנים. למעשה, הזמן הוא מרכיב חשוב בכל הסיפור הזה, כשתוך זמן קצר ייאלץ נתניהו לעשות את ימיו בבית המשפט. כי למרות המאמץ הרב שנעשה אתמול בבית הלבן להשכיח את זה מאיתנו, החל מאתמול זמנו של נתניהו בבית ראש הממשלה קצוב. ברגע שיתחיל המשפט שלו, בין אם לפני הבחירות או מיד אחריהן, גורלו כבר לא יהיה נתון בידיו.

נתניהו יודע את זה. כל המהלכים שנעשים על ידו השבוע, שכוללים את פרסום עסקת המאה ואת החזרתה של נעמה יששכר - הכל נעשה כדי להביא אותו אל ספסל הנאשמים כראש ממשלה. הוא יעשה הכל, אבל הכל, כדי לנצח בבחירות. אם לא חסינות, לפחות שתהיה לו הפריבילגיה להגיע לבית המשפט כמי שזכה באמון הציבור. מדינה פלסטינית? אהלן. מדינה עצמאית על 70% מהשטח עם רצף טריטוריאלי? אהלן וסהלן. אתמול בערב הוא לחץ את ידו של הנשיא האמריקאי, ביום חמישי תחזיק שרה נתניהו בידה של נעמה כשהן יירדו מהמטוס החכור, וביום ראשון תצביע ממשלתו על החלת הריבונות. שבוע היסטורי כבר אמרנו?

אלא אם מה שאנחנו רואים לנגד עינינו, אותו דיל המאה, הוא אותו מהלך שהציע לו לעשות עורך דינו יעקב ויינרוט. תעשה מהלך גדול, משהו שיישאר כמורשת שלך, אמר לו, ואז תלך לעסקת טיעון ותרד בשקט מהבמה הציבורית. אולי על זה חושב עכשיו ראש הממשלה: איך יירשם בדפי ההיסטוריה. הרי תודעה היסטורית יש לו. וקביעת הגבול המזרחי של מדינת ישראל נראית לו הרבה יותר מהערת שוליים.