נתניהו צודק: זה באמת ערב היסטורי. התוכנית שנושאת את שמו של טראמפ חותמת פרק ופותחת פרק חדש בסכסוך הישראלי־פלסטיני. פתרון שתי המדינות, ששלט בשיח הבינלאומי מאז 1993, מאבד עם התוכנית את שארית הרלוונטיות שלו. מדינה אחת תשלוט בין הירדן לים, בחסדה של אמריקה. זאת לא תוכנית שלום: זאת תוכנית סיפוח. האם זה טוב לישראל או רע לה? תלוי את מי שואלים.

תוכניות ומתווים אמריקאיים היו לנו בשפע, מאז תוכנית הנשיא רייגן ב־1982. כל היוזמות האלה עוררו רעש גדול בשעתן ונמוגו. אף על פי כן, השאירו מאחוריהן ציפיות שהקשו על השגת הסכם.

תוכנית טראמפ עושה יותר מזה: היא נותנת לממשלת נתניהו גיבוי לשורה של צעדים חד־צדדיים, החל ביום ראשון הקרוב. בשלב הראשון יסופחו גושי ההתיישבות ובקעת הירדן; בשלב השני יסופחו ההתנחלויות המבודדות והכבישים המובילים אליהן.

בשטח לא יקרה כלום - לא מיד. גם היום חל החוק הישראלי על תושבי ההתנחלויות. העובדות ייקבעו בשטח אחר כך: הן ייצרו בהכרח מציאות של שתי מערכות חוק לשתי אוכלוסיות באותו תא שטח - אחת שולטת, שנייה כבושה. במילים אחרות, מדינת אפרטהייד.

בתוכנית האמריקאית צריך לדון בלי קשר לכתבי האישום נגד נתניהו, ובכתבי האישום צריך לדון בלי קשר לתוכנית. נכון שיש קשר, גם בעיתוי וגם בתוכן, אבל שתי הסוגיות חשובות דיין לדון בהן בנפרד.

אולי מוטב להתמקד בחצי הכוס המלאה. הנאום שנשא טראמפ אתמול היה הנאום האוהד ביותר לישראל שהושמע מפיו של נשיא אמריקאי אי־פעם. התוכנית המפורטת עושה מעל ומעבר כדי לספק את צורכי הביטחון של ישראל ושל המתנחלים בגדה. נתניהו השיג מבני שיחו האמריקאים מה שקודמיו לא יכלו להשיג: גם הכרה בריבונות ישראל במזרח ירושלים עד לגדר ההפרדה; גם הכרה בשליטה הביטחונית בכל הגדה; גם חילופי שטחים על בסיס לא שוויוני; והעיקר: סדרה של תנאים מוקדמים ששום הנהגה פלסטינית לא יכולה לקבל. המדינה הפלסטינית העצמאית שעליה מדבר טראמפ עלובה יותר מאנדורה, מפוצלת יותר מאיי הבתולה.

ההישג של נתניהו, בעזרתם הנלהבת של קושנר ופרידמן, הוא בעיניי מתנת מדיאה: הוא מוביל אל סופה של המדינה היהודית־דמוקרטית, אל סופה של הציונות. אבל אני יכול להבין את שמחתם של אלה שחושבים אחרת. לשיטתם, ההישג גדול. הם באמת מאמינים שטראמפ הוא הידיד הגדול ביותר של ישראל בבית הלבן; הם באמת מאמינים שנתניהו הוא המשיח.

ישראל הייתה מאז הקמתה סוגיה פוליטית פנימית באמריקה, לא סוגיה במדיניות החוץ. ככל שגברה השפעתם של יהודי ארצות־הברית, גברה המחויבות לישראל. אבל בשנים האחרונות חל שינוי: הדגש עבר מהיהודים לאוונגלים. טראמפ זקוק להם, לכספם, לנוכחותם בעצרות שלו ולהשתתפות שלהם בבחירות. היהודים מסובכים: רובם המכריע מתעבים את טראמפ ומתרחקים מישראל. הנאומים של טראמפ ונתניהו כוונו לאוזניהם של האוונגלים. זאת הייתה תרומתו הצנועה של נתניהו לבחירות של טראמפ.

העיתוי היה תרומתו הלא צנועה של טראמפ לבחירות של נתניהו. אני לא יודע כמה קולות הוסיף לעצמו נתניהו אתמול, אם בכלל. אבל הכוונה של טראמפ, להתערב בבחירות כאן, לגמרי ברורה. העובדה שבמשפט ההדחה שלו, שמתנהל עכשיו בסנאט, מאשימים אותו בניסיון לגייס מדינה זרה נגד יריב פוליטי לא מפריעה לו לחזור על התרגיל: נתניהו יעזור לו; הוא יעזור לנתניהו. הוא לא הנשיא האמריקאי הראשון שפועל כך מול ישראל, ולא האחרון. כבר אמרנו: ישראל היא פוליטיקה אמריקאית פנימית.

הכל נכנס לתוך מרק המינסטרונה הזה, גם כתבי האישום. אלמלא היו כתבי אישום, ספק אם תוכנית טראמפ הייתה יוצאת לאור, בוודאי לא בעיתוי הזה. אלמלא נתניהו תיעתע במערכת המשפטית לאורך כל הדרך, ספק אם היועץ היה ממהר כל כך. "הוא אובססיבי", הטיח נתניהו במנדלבליט. מי שאובססיבי הוא נתניהו. אי אפשר לא להתפעל מהדבקות שלו במשימה.

אם צריך, הוא ייקח את המטוס שממומן מהמסים שלנו, יטוס כל הדרך מוושינגטון למוסקבה ויאסוף פנימה צעירה בשם נעמה יששכר. הרבה דברים מוזרים עושים ראשי מדינות בדרך לבחירות, אבל נדמה לי שזאת הפעם הראשונה שעבריינית מורשעת, אמנם עבריינית קלה, זוכה לטיסת חינם במטוס ראש הממשלה. יש כמה חפים מפשע שהיו שמחים לעלות על המטוס, אבל חפים מפשע לא שווים הרבה בקלפי.