לפני כ־20 שנה באתי לאורי אורבך ז"ל הביתה (איזה איש וכמה הוא חסר פה), כדי לדבר על טור פרשת שבוע שאולי אכתוב בעיתון הילדים 'אותיות'. אורבך התגורר אז בבניין דירות צנוע בשכונה ירושלמית, שהייתה ברובה חרדית. נכנסתי לדירה הלא־גדולה שלו, ושאלתי אם טוב לו בבית הזה, אם לא בא לו לצאת מירושלים ולגור בבית עם גינה, או לפחות עם יותר ספייס. "תשמע, דאומי (כך כינה אותי לעיתים), אולי נעבור בהמשך", אמר ואז הצביע לסלון. "אבל תכלס, יש לי את כל מה שאדם צריך בחייו: כורסה". ואז הוא הדגים לי איך הוא נשכב על כורסה בסלון כשראשו על כרית והופך ברגע לאדם המאושר בעולם.

אני מודה, שאז זה היה נראה לי משונה. רציתי יותר מכורסה נוחה בחיים שלי. אורבך כבר היה אז מוערך במגזר ודי ידוע באופן כללי. הייתה לו פינה סאטירית בתוכנית רדיו בקול ישראל, ואני גם רציתי לכתוב ולהשפיע ולהגיע לאנשים. כורסה? מה תיתן לי כורסה? כורסאות יש לכולם. אבל אם הייתי פוגש את עצמי אז, אם חנוך בן ה־44 היה רואה את הבחור שהייתי יוצא מדירתו של אורבך בירושלים, הייתי ניגש אליי בשקט ואומר: "שמע חנוך, אני שם לב שאתה תוהה מה בדיוק נותנת לאדם כורסה נוחה. אז רציתי לומר לך מניסיון החיים שצברתי: הכל. כמובן שלא יזיק לך גם להשכיל ולהרוויח קצת כסף, וגם כבוד זה אחלה במידה, וכמובן זוגיות טובה, אבל כל אלה הם זוטות. אלה דברים טקטיים. כורסה נוחה לעומת זאת, היא עניין אסטרטגי". 

בגלל הנטייה שלי להשתקע בכורסה עד לכדי היטמעות מוחלטת, בפעם הראשונה שאפרת נסעה לחו"ל לבד, היא פחדה שהילדים ירעבו. החשש שלה היה שלא אתארגן כמו שצריך עם האוכל. לשווא חששה. הם אכלו מצוין. או־הו, כמה שהם אכלו. האמת היא שהם מעולם לא אכלו טוב כל כך. כשאמא שלי לא הייתה בבית בצהריים (זה היה קורה בכל יום רביעי), אבא היה מכין לנו חביתה עם נקניק, ולפעמים הוא היה מכריז שהחליט לגוון ובמקום חביתה עם נקניק הוא יכין הפעם נקניק עם חביתה. בתור ילד, הפאנץ' הזה הצחיק אותי מאוד. אבל זה היה ברמת הגולן באייטיז ולא הייתה לאבא שלי האופציה שהייתה לי: להזמין. ארבעה ימים אפרת הייתה בניכר, ובמהלכם אכלו ילדיי סושי ופיצות וסנדוויצ'ים מהשניצלייה ובאופן כללי, את כל מה שמצאתי שהוא מזון ושמספק משלוחים לגוש עציון. בשלב מסוים גם סתם נכנסתי לחנות חיות בגוש, וביררתי אם הם יכולים לשלוח לי אוגרים הביתה. בהתחלה המוכר רק הסתכל עליי במבט מוזר אבל כששאלתי אם אפשר למלא אותם באורז לפני כן, הוא כבר גירש אותי מהחנות.

הייתי בחרדה כה גדולה מהאפשרות שילדיי יהיו רעבים, שהזמנתי את האוכל בלי קשר למצבם. השליחים התדפקו על הדלת ללא הפסקה, עוד זה הולך וזה בא, ולא אחת, כשהשליח מהשניצלייה היה יוצא, הוא היה פוגש את השליח מהפיצה ונותן לו כיף לשלום. ערימות אוכל נערמו על השולחן, מגשים וקופסאות כיד המלך. הילדים נכנסו לסחרור, וגם במסעדות הגוש החל דיבור על משהו לא טוב שקורה בכתובת אחת, שכנראה מישהו בה נכנס להתקף בולמי. רגע השפל הגדול היה כשהלכתי למכולת להביא משהו מתוק. כמעט בלי משים, העמסתי סוכריות ושוקולדים ובמבות אדומות (אצלנו עדיין מוכרים אותן) בכמות שיכולה להספיק לגדוד של דאעש, ובאתי לקופה. המוכר הסתכל רגע על השלל ושאל: מי חוגג יום הולדת? רק אז הבנתי שאני מארגן פה אכילה רגשית, מנסה למלא את חסרונה של אפרת באוכל לא בריא ושמבחינה פסיכולוגית זו טעות. הבעיה היא שההבנה הזאת כל כך דיכאה אותי, עד שהזמנתי משלוח של בייגל מירושלים להירגע. כי זה ההבדל האמיתי בין שמנים לרזים: רזים, כשהם עצובים, הם מפסיקים לאכול מהצער, וכשהם שמחים הם לא אוכלים כי הם ממילא בשמחה. שמנים לעומת זאת, כשהם עצובים הם אוכלים כדי לנחם את עצמם, וכשהם שמחים - הם אוכלים כדי לחגוג. 

אבל למרות שאהבתי לשבת על הכורסה, הילדים הגדולים שלי מזכירים לי כל מיני דברים שעשינו יחד כשהם היו קטנים, ומתברר שהיה לי הספק יפה. הרבה מאוד משחקים שיחקנו, וממה שהם מתארים, אני מבין שני דברים: אחד, השקעתי פעם אחושרמוטה. באמת. הילדים הגדולים קיבלו ממני עולם ומלואו. הדבר השני שהבנתי: הקטנים אוכלים את כל הלקרדה. אם הגדולים קיבלו ממני חבילה מפנקת של הכל כלול, הקטנים קיבלו לינה בלי ארוחת בוקר. כשהגדולים שלי היו קטנים הייתי בונה אוהלים בסלון בכל שבת. הקטנים? שיורידו אוהל באפליקציה מבחינתי. אין לי כוח יותר. בגיל 26 אתה זוחל עם הילד על הרצפה. בגיל 44 אתה זורק עליו כרית אם הוא נכנס אליך לחדר. לפעמים כשהייתי צריך לתת לקטנים ארוחת ערב, לקלח ולהרדים אותם, הייתי מקצר את האירוע באופן מדהים. בשש וחצי בערב הייתי דוחף להם לפה משהו לאכול, תוך כדי שאני מנקה אותם במגבונים (משהו שכל הורה יודע: חוץ מפיגועים ופקקים, אין דבר שמגבונים לא יכולים לפתור), בשבע הם כבר מצאו עצמם עם פיג'מות במיטות, שוכבים בהלם עם עיניים פקוחות, מנסים לשחזר מה בעצם קרה פה ואיך תהליך של שעתיים התכווץ לרבע שעה.

ובמקום להלקות את עצמי שאינני האבא שהייתי, שאין לי את הכוחות שהיו לי אז, שיניתי את ההגדרות: אני יושב כעת על כורסה מושלמת עם שמיכה ענקית, הילדים עסוקים בענייניהם, ואחת דעתי: הייתי אבא משקיען לשני הילדים הגדולים ואני סבא לא רע לשני הקטנים. שבת שלום.