סקס, שקרים ווידיאו-צ'אט

את כולנו הזהירו שמסוכן לדבר עם זרים ברחוב, אבל אף אחד לא אמר כלום על שיחות מהבית. בעיקר כשהם נמצאים מהעבר השני של המסך, אין להם פרטים מזהים שלנו, ובכל רגע אפשר לחתוך איתם את הקשר לתמיד. סביב התובנה והסקרנות הזאת קמו בעשור האחרון אתרים שמחברים באקראיות אנשים לווידיאו צ’אט או שיחה טקסטואלית בין שני זרים. יושבים מול מסך המחשב או הסמארטפון, נכנסים לאחד האתרים, בוחרים מדינה שרוצים לדבר עם משתמשיה, וזהו. לא צריך לרשום שם או גיל, אבל חייבים לפתוח מצלמה ומיקרופון. בכל רגע אפשר לפגוש כאן תלמידות בנות 12שמצטופפות סביב המסך, חיילים משועממים בעמדות שמירה, וגבר בן 50 שאוחז את איבר מינו מתחת לשמיכה. ככה בערך נראה צ’אט אקראי שם:

זר: בת?

אני: בת

זר: בת כמה?

|

אני: 13

זר: נחמד

זר: חרמנית?

אני: בן כמה אתה?

|

זר: 20

זר: יש לי ... גדול את תאהבי

וזו דוגמה שהנייר סובל. בשבוע האחרון התכתבתי באתרים הללו כילדה בת 31, ולפעמים 41, עם עשרות ישראלים שאין לי דרך לדעת אם הגיל שהציגו הוא אמיתי, למרות שברור שגברים מבוגרים לא באמת מציגים את גילם האמיתי כאן. מה שבטוח אמיתי הוא המהירות שבה נשלפו בשיחה אינספור הצעות מיניות מפורטות ולעיתים גם תמונות איברים ממש – למרות שנאמר להם שמהעבר השני יושבת ילדה.

זו נשמעת כמו עוד תשתית מיושנת לשיחות דיסקרטיות למבוגרים בלבד, אבל אחרי שנים שבהן ‘צ'אטרולט’ המיתולוגית איבדה גובה, קמו לה יורשות שבשנה האחרונה הפכו לאחד ממקומות המפגש הפופולריים ברשת בקרב ילדים, בני נוער, וגם לא מעט מבוגרים מהסוג הלא־נכון: ‘אומגל’ שמציע צ’אט טקסטואלי ו’אומ.טיוי’ שמחבר אותך לזרים בשיחת וידיאו.

|

× × ×

קבלת הפנים הייתה ישירה במיוחד. שורת הפתיחה של הזר הראשון שעלה מולי בצ’אט הייתה: “עומד לי, רוצה לראות?” ואז הוא הוסיף, “את בת?”. הוא לא ביזבז זמן והציע לעבור לאפליקציה שבה נשלח זה לזו סרטונים של האיברים שלנו, והכוונה היא לא למרפקים. הזר הבא שהציג עצמו כבן 18, התעניין בשלומי כששאל “חרמנית?” ואז לא חיכה לתשובה והעיד “יש לי גדול את תאהבי חחח”. הזר אחריו הציג עצמו כבן 20. “אני 14”, כתבתי. “רוצה לשלוח תמונות עירום אחד לשנייה?” הוא הציע. שאלתי, “אין לך בעיה עם הגיל שלי?” והוא ענה בפשטות, “לא”. גם הבחורים הבאים הוכיחו את מה שהרגשתי מהשנייה הראשונה: זה לא מקום למשוררים.

|

אף אחד לא השתמש במילות פיתוי, רק בדק מין ודופק וירטואלי, והיו מעט מאוד צדיקים שנתנו את דעתם על זה שבצד השני יש קטינה. אחד מהם התגלה לקראת חצות כשהזדהיתי כילדה בת 13. “אוי... אני לא יכול לדבר איתך על דברים מיניים”, כתב הזר ומיד שאל, “את בתולה?” הוא נענה בחיוב אבל אז לא התאפק: “מה היית עושה לי?” צדיק נוסף בן 21 הוטרד גם הוא מהשנים המפרידות בינינו. “את בגיל של אחותי, נקווה שאת לא היא”. “אין לי אח”, הרגעתי. הוא התרצה ואמר: “בת 13, את מפותחת לגילך?”

רוית בת 16 מנהריה כבר מכירה את זה החוויות הללו היטב. “נכנסתי לאומגל בפעם הראשונה בכיתה ז’, רק לשיחות וידיאו בקטנה. עכשיו חזרתי שוב, כולם בכיתה התחילו פתאום להשתמש בזה. בגלל שהאפליקציה חוסמת עירום, יש לסוטים שיטה לצלם רק את המיטה ואז לעשות למצלמה תנועה עם היד, כזו של ‘רוצה לראות? תישארי’. אם את לא מעבירה את הצ’אט אחרי כמה שניות הם מוציאים את האיבר מהשמיכה. אני כבר יודעת להעביר ברגע שאני רואה מיטה. אני לא נבהלת כי כשאני נכנסת לאפליקציה הזאת אני כבר יודעת ששם זה הנוהל. זאת לא הפתעה. לא נראה לי שההורים שלי יודעים מה זה אומגל, כי מבוגרים כמוהם לא משתמשים בזה. והילדים שמשתמשים בזה, לא ממש מודים. זה הדבר שאת יודעת שכולם עושים ולא מדברים עליו”.

יכול להיות שהשם אומגל מצלצל לכם מוכר. מדובר באפליקציה שקיימת משנת 2009. בזמנו היא הייתה נפתחת במחשב הנייח בחדר בשעות הערב, ונותרת מאחור כשיצאו לבית הספר. הסמארטפונים שילדים מקבלים היום כבר בבית הספר היסודי איפשרו לה להפוך לפעילות חברתית לגיטימית בהפסקות, ובקיץ האחרון היא עשתה קאמבק יחד עם האפליקציה אומ.טיוי. את התודה האמיתית להצלחה החדשה אצל ילדים ובני נוער היא חייבת ליוטיוברים, שגילו אותה לקהל הרחב והבינו את הפוטנציאל שלה לייצר תכנים מהירים שיתפסו בני נוער.

“לפני שנה שאלתי קבוצת בנים בכיתה ו’ שפגשתי בסדנת מיניות אם יצא להם להיחשף לתכנים מיניים. הם אמרו שכן וכששאלתי איפה, הם סיפרו לי לראשונה על אומגל ואומ.טיוי”, מספר רן בראון, מנהל מכון 'מתבגרים', עובד סוציאלי ומנחה קבוצות הורים ומתבגרים. “הם יודעים טוב מאוד מה לא בסדר באומגל. כשאני שואל באיזה אפליקציות השכבה שלהם משתמשת ונראה להם שההורים שלהם לא יאהבו אותן, הם מציינים את שתי אלה. היא עוד לא בממדים של טיקטוק ואינסטגרם, אבל בהחלט פופולרית. אפליקציה היא כמו כינים. מספיק אחד בשכבה של 200 שגילה אותה, ובתוך חודש היא בטלפונים של כולם”.

ולא חסרים בני נוער שנדבקו בכינים הללו. “הפעם הראשונה ששמעתי על אומגל הייתה לפני שנה ביוטיוב דרך סרטון. יוטיובר אחד הראה איך הוא עשה שם וידיאו צ’אט עם חמאסניקים וזה סיקרן אותי, וגם חברים התחילו לדבר על זה”, מספר יוני (כל שמות הקטינים בכתבה בדויים) בן 15 מרמת הגולן. חברו בועז, גם הוא תלמיד כיתה ט’, התחיל קודם.

“לאומגל נכנסתי בכיתה ד’, שכנים שלי הראו לי מה זה. בשלב הזה עוד רק התכתבתי, הצגתי את עצמי כמישהו אחר”.

מה עשיתם כשנחשפתם שם לתוכן מיני?

בועז: “בפעם הראשונה שראיתי איבר חשוף של גבר פשוט העברתי מהר, נגעלתי מזה כי הייתי קטן. אבל אז אתה רואה עוד כאלה, ופתאום גם חזה של בנות, ואתה פשוט מעביר תמונות כאלה עד שאתה מוצא מישהו נורמלי. אבל בכל פעם שאני שם קופץ לי לפחות פעמיים משהו מיני. יש בנים שפותחים את זה בהפסקות, מדברים עם בת או שמים סרטון במצלמת וידיאו של מישהי בחזייה ותחתונים ורוצים לראות איך ילד נדלק ממנה וחושב שהיא אמיתית”.

אתם לא פוחדים להפעיל מצלמה שיראו אתכם?

יוני: “למי אכפת? יש שם אנשים שאתה לא מכיר ואף אחד לא זוכר אותך, אז לא אמורה להיות לזה השפעה בטווח הרחוק. זה לא משהו שחושבים עליו באותו רגע”.

בועז: “ההורים שלי לא ממש מכירים את אומגל. בבית אני יכול לשבת על הספה עם כולם ולפתוח טיקטוק, אבל בחיים לא אפתח שם אומגל כי יכול לקפוץ איזה איבר של מישהו על המסך ויתחילו לשאול שאלות בבית”.

× × ×

הפחד הגדול והידוע בכל מה שקשור לקשר עם זרים ברשת הוא כמובן מפדופיליה, אלא שמה שמטריד כאן הוא דווקא החשיפה הבלתי מבוקרת לתכנים מיניים - פיזיים ומילוליים - באופן מיידי ומהיר, שיכולה לגרום לצלקות לשנים. כל מי שנכנס לפה יחווה ללא כל אזהרה מוקדמת חשיפה אגרסיבית לתכנים מיניים בוטים. בשבוע שהעברתי כבת 14 בנבכי הצ’אטים, דיברו איתי רק על חלקי גוף. שאלו אותי לפחות שלוש פעמים מה המידה של החזייה שלי, שיתפו אותי במידות של איברי מין ואז קיבלתי תמונת תקריב שלהם, ללא הקשר. קשה לגלות שהמיניות יכולה להיות כל כך טכנית. דמות וירטואלית של גבר לא מזוהה שכותב לך בניסוח קבוע את מה שכתב לאחרות, כנראה כבר כמה פעמים היום. את לא יודעת עליו כלום, וגם לו לא חשוב לדעת עלייך. ואם זה הרושם שאת מקבלת על יחסים אינטימיים בין אנשים כשאת בת 14, האם יש לך בכלל חשק לדעת עוד, או שאת מאמינה שזה כל מה שאפשר לצפות לו?

בני הנוער שדיברנו איתם מספרים שבפעם הראשונה והשנייה שהם נחשפו לתכנים מיניים הם הגיבו בזעזוע, אבל אחרי כמה שבועות שהתגלגלו מול עיניהם עוד ועוד איברי מין, הם הפסיקו לראות את הבעייתיות. הזעזוע התחלף בגלגול עיניים, והגרסה שסיפרו לעצמם הייתה: “זה רק עוד זין, כבר ראיתי מיליון. פשוט מעבירים הלאה”, כפי שהעיד אחד מהם.

דנה, בת 14 מטירת־הכרמל, עדיין מתאוששת מהחשיפה הלא־מבוקרת. “בשבוע שעבר הייתי עם חברות בקניון. בערך בתשע בלילה יצאנו מסרט וחברה הציעה שניכנס לאומ.טיוי. שמעתי על זה קודם מאחותי הגדולה. מלא ילדים בכיתה שלי מדברים ככה עם ילדים שהם לא מכירים, אז אמרתי למה לא. ישבנו על הרצפה בקניון ואיך שפתחנו את האתר בפעם הראשונה, ישר ראינו איבר מין של גבר מבוגר ונבהלנו. ותוך כדי הוא שלח לנו המון סמיילים וכתב לנו, ‘את חרמנית?’, ‘נו, את זורמת?’

שלושתנו היינו בהלם, ישר הזזנו את העיניים מהטלפון והשתתקנו. באותו רגע הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי איבר מין של גבר. כשחזרתי הביתה הייתי חייבת לפרוק את זה וסיפרתי לאמא שלי. היא אמרה לי לא להיכנס לשם יותר, אבל אני בעצמי כבר לא רציתי”.

ומה החוויה הזאת עשתה לך?

"אני עוד לא ממש מבינה בכל העניינים האלה של מין, אז יצא לי לחשוב שאולי זה באמת ככה, שגברים הם מאיימים ויכולים לדחוף לך איבר לפרצוף בלי לשאול קודם אם זה בסדר מצידך. זה עדיין יושב בראש שלי, שבנים הם כוחניים, ואפילו גרם לי פחות לדבר איתם מאז שזה קרה, כי אני מרגישה שכולם קצת כאלה. ידיד כתב לי היום שהתרחקתי, אבל אני לא יכולה לספר לו שאני חושבת עליו כאלה דברים, שאם מבוגר עשה לי את זה גם הוא יכול. זה פוגע. אני מפחדת עכשיו שאם אכיר מישהו, חבר, הוא יראה את האיבר שלו ויקרב אותו לפנים שלי".

העובד הסוציאלי רן בראון מסביר כמה השפעה יש לדברים הללו. "כשהחשיפה לתוכן מיני בוטה מתרחשת בכיתות נמוכות, זה עלול להיות שווה ערך לפגיעה מינית, בעיקר אצל בנות. זה שלב שהן לא יודעות להכיל את זה - פין של אדם בוגר והמעשה שהוא עושה בו - ואם ילדה לא תדבר על זה עם מישהו מבוגר, מה שבדרך כלל לא קורה כי הורים לא שואלים, זאת תהיה ממש טראומה. חוויה שיכולה לגרום לה להימנע ממין, או לחלופין לחקות את ההתנהגות שראתה באפליקציה. לראות איברים אינטימיים בכזאת קלות גורם לטשטוש בין הפרטי לציבורי, ילדים כבר לא מבינים מה נכון לחשוף ומה שלהם בלבד. שמעתי השבוע על תלמיד שהראה למורה סרטון טיקטוק שבו הוא מראה את הישבן שלו. הרבה עושים את זה שם, אז הוא לא הבין מה הבעיה לחשוף ישבן בטיקטוק, וגם מה הבעיה עם להראות דבר כזה למורה".

רוב המשתמשים בצ’אטים כאן הם גברים, כשטווח הגילאים נע בין שש ל־60, “אני רואה שם אנשים מכל הגילאים, גם בגיל של ההורים שלי" מעדכן יוני. "אבל כשעולה מישהו מבוגר אני מיד עוזב את הצ’אט. נשים מעל גיל 30 לא ראיתי שם, זה רק גברים מבוגרים”.

אביב בן 17 מנתניה התעמת עם אחד המבוגרים שפגש שם. “בחופש הגדול הייתי באומגל בשעות מטורפות, בשתיים בלילה יצא לי לפתח שיחה עם איש מבוגר שאני רואה שם באופן קבוע. שאלתי אותו מה הוא עושה פה והוא סיפר שאף אחד לא מגיע לבקר אותו ושהוא לבד. שאלתי אם הוא רוצה שאבוא עם חבר לארח לו חברה. לא באמת התכוונתי לעשות את זה, והוא ענה לי, ‘זה ישמח אותי, אבל תבואו רק שניכם ונשב’”.

לא נשמע טוב.

“נתתי לו את המספר שלי והוא התחיל לכתוב לי מלא הודעות בווטסאפ של ‘מה איתך?’ ו’איפה אתה?’ סיננתי אותו, אבל אז הוא עלה לי שוב פעם באומגל ואמר לי שאני לא רציני, שהבטחתי משהו. בשלב הזה רציתי לדעת מה הכוונות שלו. שאלתי אותו, ‘איך להוכיח לך שאני רציני, אתה רוצה שאוריד את המכנסיים?’ והוא אמר, ‘כן, תוריד. אתה יכול להוריד גם את מה שיש לך מתחת’. אני סתלבטן רצח, עשיתי הרבה דברים באומגל וזה לא מצלק אותי או משהו, אבל לא, זה לא היה נעים”.

מה זה עשה לך?

"כלום. אני כבר אדיש להכל כי מגיל 15 אני באומגל וראיתי אלף איברים ובנות שזורמות. בפעמים הראשונות אני זוכר שהרגשתי מבוכה לראות איבר חשוף של גבר, כי בתור סטרייט זה קצת מטריד אם הדבר הזה לא מושך אותך. בנות חושפות פחות, אתה רואה אצלן רק מה שהן רוצות להראות לך. בהתחלה זה אפילו לא פנים, כולן מצלמות רק שפתיים. אחר כך קצת חזה חשוף. אני יודע לא לבלבל את המציאות עם התוכנה. בנות שמראות את עצמן באומגל הן זולות, אבל זה לא אומר שהבנות בחוץ גם כאלה".

ומה לגבי פדופילים? מתברר שהם פחות משתמשים בצ’אט בלייב, “כי קשה לזייף שם זהות. באומגל אלו יותר החרמנים שמחפשים סיפוק מיידי”, אומרת נצ”מ אתי בצר, מפקדת יחידת 105, שפועלת תחת להב 433 למניעת אלימות נגד קטינים. “הפדופילים הארדקור מומחים בליצור קשר עמוק עם הילדים, ובשביל זה הם נמצאים במקומות הכי טריוויאליים. קבוצות מעריצים של כוכבי ילדים, קבוצות ווטסאפ של ו’2 במודיעין. הם מסווים את עצמם שם בזהויות ומיומנות שהווידיאו צ’אט לא מאפשר”.

אין שום דבר שאפשר לעשות נגד מי שכן מטריד ילדים שם?

“גם אם באומ.טיוי החליטו לחסום את מי שהאלגוריתם מזהה אצלו שטחי עור חשופים, הסוטים ימצאו שיטה. הם שוכבים במיטה, מורידים את הראש, מתכסים בשמיכה ומוציאים מתחתיה את האיבר שלהם”.

בשיטוטים שלנו שם מצאנו פתרונות מתוחכמים אפילו מאלה, כמו גבר שעיסה את איברו מתחת לחולצה או אחד שקירב לעדשת המצלמה פתק קטן בכתב ידו ובו כתב משפט שספרים פורנוגרפיים היו מצנזרים. אלו נחשפו בפנינו באופן אוטומטי, אחד אחרי השני, בחמש אחר הצהריים ותוך כדי צעקות מהמסך: “אל תסגרי!” ו“את יפה”. הסוטים עדיין שם, ומי שמתלוננים על חסימה מהשירות אלו דווקא משתמשים שזוהתה חשיפה מקרית של הברכיים שלהם, שנקלטו בעת שמיקמו את הטלפון מולם.

× × ×

הסיפור של אומגל התחיל בחדר קטן של טינאייג’ר לא פופולרי, ליף קיי ברוק בן 18 מוורמונט. כמו צוקרברג בתחילת העשור הקודם, גם קיי ברוק סיפר שהוא רוצה “לחבר בין אנשים בעולם”. באותה השנה במוסקבה קמה גם צ’אטרולט, וידיאו צ’אט שיצר אנדריי טרנוביסקי בן ה־17. צ’אטרולט נסקה מהר ואז איבדה גובה, אבל אומגל חזר לאחרונה לתמונה. בתחרות על דור ה־Z, הפשטות והאנונימיות של הצ’אטים הופכים אותה לאתנחתה מאינסטגרם וטיקטוק התובעניות. בלי עוקבים ובלי כלכלת לייקים מאיימת. בוא כמו שאתה, את האיברים הנחוצים כבר יש לך. “באומגל אתה מקבל אישור חברתי הכי בסיסי לקיום שלך”, מאבחנת זוהרה טרייסטמן, מורה ומרצה להתפתחות אינטימית שגילתה את האומגל בשיחה מקרית עם נוער, כשבאה להרצות בפניהם. “הם ציינו בהתלהבות את העובדה שאף אדם לא מכיר אותם. זה בעצם סוג של משחק חברתי, כמו לעבוד על אנשים בטלפון. כשהיינו ילדים היינו מתקשרים לפיצה, למשטרה, דופקים בדלת ומסתתרים. הרצון להיות חסר עכבות קיים בכל דור”.

אחרי שהכרנו את העולם של ילדי האומגל, מעניין לדעת אלו פתולוגיות של תרבות הווידיאו צ׳אט הם ייקחו אל תוך מערכות היחסים האמיתיות שיחוו. האם את הקצב המהיר, התחושה שאינטראקציה אנושית נוצרת בסופו של דבר בשביל סקס, הדימוי של הגבר כמי שדורש עוד ועוד ושל האישה כמי שבאה רק כדי לבדוק, לא לקחת כלום לעצמה. האם מה שקורה בצ׳אט יישאר רק שם?

בקיץ האחרון החל האומגל להעסיק גם את המשטרה. מוקד 105 להגנה על ילדים ברשת פירסם אזהרה לציבור שלפיה זוהו ניסיונות פגיעה וירטואליים בילדים שקיימו שיחות וידיאו ברשתות הללו.

“לפני חצי שנה התחלנו לקבל קריאות על האומגל הזה”, נזכרת נצ”מ אתי בצר. “פתחתי את זה אצלי בטלפון ובתוך שלוש שניות ראיתי גבר מאונן ואז ילדים באמצע טיול שנתי שפתחו את האתר באוטובוס. עלה לי שם נער בן 15, חמוד לאללה, הצגתי את עצמי כאתי מפקדת במשטרה ואמרתי לו שאשמח לדעת מה הוא עושה באפליקציה. התגלגלנו לשיחה של רבע שעה, הוא אמר לי בשיא השלווה, ‘לא הלכתי לבית הספר היום אז משעמם לי, אני נכנס לאפליקציה ופוגש את כל מי שאני רוצה בעולם. יש פה סקס בשפע, עם כל הדברים ההזויים’. הייתי המומה”.

מאז נפתח בנובמבר 2018, במטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת טופלו מעל 10,000 פניות המתייחסות לכל סוגי האפליקציות. ב־9 בפברואר יובילו שם שבוע לאומי לגלישה בטוחה.

אפליקציות הצ’אט האנונימיות עושות לא מעט כאב ראש למשטרה, בהיעדר פרטים מזהים וכתובת איי־פי של הפוגעים. “המרכיב של האנונימיות באפליקציות האלה חוזר כמו בומרנג”, אומרת נצ”מ בצר. “היכולת שלנו ושל גופי האכיפה מצומצמת כשמדובר בשיחות חד־פעמיות, וקל ליצור הטרדה בשם מישהו אחר. היה לנו מקרה של נערה פוגעת שצ’וטטה בעירום, ללא פנים, וכשהציגה את עצמה נתנה פרטים וחשבון אינסטגרם של מישהי אחרת. גברים בוגרים וקטינים היו פונים לחשבון האינסטגרם שנתנה, והבחורה שהחשבון שלה, לא הבינה מה קורה והתלוננה למוקד. לא היה ניתן לאתר מי זאת שהצטלמה בעירום, הרי היא בלתי מזוהה. אולי הן מאותה כיתה, אבל לא נדע את זה”.

במה שונה הטיפול במקרים שקורים באומגל?

“באתרים האלה מודיעים עוד בכניסה אליהם שהם לא מנהלים רישום ואיסוף נתונים שאפשר להתחקות באמצעותו אחרי משתמשים בעייתיים, ובגלל זה אין לנו איתם שיתוף פעולה. טיקטוק, אינסטגרם ופייסבוק לעומת זאת, מוסרות מידע למשטרה על פוגעים כי זה אינטרס שלהם להיות רשת בטוחה כדי לשמור על הילדים אצלם”.

אז מה עושים כדי להגן על הילדים? הורים שהחליטו רק לטבול רגליים בעולם הצעירים מגלים לפעמים שאין טעם, האפליקציות כל הזמן משתנות והכל רק נעשה יותר גרוע. בראון מציע להם בסיס אחר להיאחז בו: “אין כאן פורמט מטורף, רק וידיאו צ’אט, והסיפור הוא לא האפליקציה אלא הקשב של ההורים למה שילדים עושים בטלפון. מספיק שההורים לא מכירים משהו, כי הילדים מזהים את האפליקציה ככזאת שצריך להסתיר, וכבר הם איבדו קשר בנושא עם הילד. ההורה צריך להיות יותר אקטיבי כאן”.

מה הוא צריך לעשות?

“קודם כל, לדחות עד כמה שאפשר את הזמן שאתה נותן סמארטפון. בארץ אני רואה ילדים בכיתה א’ עם אייפון, כשבעמק הסיליקון, המקום שבו מפתחים את כל האפליקציות האלה, בכירים אומרים שהם נותנים לילד נייד רק בגיל 14”.

ולמי שאיחר את הרכבת?

“למצוא תוכנית בקרה לנייד ולעבור עם הילד לפחות פעם בשבוע על הטלפון. כשאתה מזהה משהו שלא נראה לך תשאל אותו. לפעמים שאלות כמו, ‘תגיד, נתקלת לאחרונה במשהו מביך בטלפון?’ ייתנו לך מושג למה הוא נחשף. כמו שלא היית שולח את הילד שלך לבית ספר של 500 תלמידים אם היית יודע שאין שם השגחת מורים, ככה אתה לא יכול לשלוח אותו לג’ונגל של הרשת, עולם עם מיליארדי אנשים שאין בו אף מבוגר אחראי”. ×

talgiladi17@gmail.com