לא ג'נטלמני

הדבר הכי חשוב ב"הג'נטלמנים" — מותחן הפשע החדש של גאי ריצ'י — הוא לא הסיפור, המשחק, הכוכבים, הדיאלוגים, או אפילו המוזיקה המגניבה בפסקול. הדבר הכי חשוב הוא שיער הפנים: מיו גרנט ועד קולין פארל, כמעט כל השחקנים בסרט מסתתרים מאחורי זקן עבות ומטופח, ו/או משקפיים מרובעים אופנתיים, שכאילו יצאו ממגזין גברים היפסטרי אופנתי. היחיד שלא נושא על פניו את שניהם הוא הכוכב הראשי, מתיו מקונוהי, שגם בו הושקעו כמה שעות מספרה לצורך עיצוב זיפים מושלמים שייתנו את התחושה בכל עת כי הוא טרם הספיק להתגלח לפני שהוא שתה כוס וויסקי. הסרט הזה הוא מפגש מעצבי השיער הטוב בתבל.

אבל כסרט הוא בינוני. "הג'נטלמנים", כפי שמעיד גם שמו, הוא סרט שחשוב לו יותר הסטייל מהתוכן, ועל פניו זה לגיטימי. ריצ'י — האקס הנצחי של מדונה, ובמאי שתמיד ייזכר על סרטי הפשע הבריטיים המוקדמים שלו "לוק סטוק" ו"סנאץ'" — כבר הרים ידיים מלנסות להיות במאי מקורי וחשוב באמת, סטייל טרנטינו. אחרי שהכניס לעצמו כמה ג'ובות לכיס בבימוי הגרסה החדשה ל"אלאדין" — תודו שלא שמתם לב לזה כשלקחתם את הילדים — הוא חוזר לכאורה לכור מחצבתו: סרטי פשע באי הבריטי שמדגישים בכל רגע כמה הם מלאי סטייל וקלאסה, בני דודים רחוקים של סרטי ג'יימס בונד.

במרכז העלילה עומד ברון סמים אמריקאי חביב שהשתקע באי הבריטי (מקונוהי), שרוצה לפרוש מחיי הפשע ומוכן למכור את העסק לברון מתחרה. בדרך הוא נתקל בשורה של נבלים שרוצים ברעתו - ובמקרה או שלא שני הנבלים המרכזיים בסיפור הם יהודי (ג'רמי סטרונג) ואסייתי (הכוכב העולה הנרי גולדינג מ"עשיר בהפתעה"), וזה קצת מטריד. העובדה שריצ'י בעצמו חובב קבלה ידוע ומקורב ליהדות היא סוג של תעודת הכשר לרצף של בדיחות אנטישמיות וגזעניות, כאילו בקטנה. אבל התחושה הלא נעימה היא שבַּסוף הסרט הוא על איך סוחרי הסמים הלבנים ומלאי הקלאסה בבריטניה הם הגיבורים שצריכים למנוע מהברברים המלוכסנים ו/או היהודים להשתלט על העסק. אחת הבדיחות המוצלחות בסרט היא ששם אחד הנבלים האסייתים הוא "פא־האק", כמו "פאק". כו, זו הרמה.

התוצאה היא לא סרט נורא, וחובבי ריצ'י ימצאו בו את מבוקשם. הוא פשוט נורא ממחזר, דברני, זחוח ומרוצה מעצמו. קצת כמו שאר סרטיו של הבמאי.