יש לי חלום

מחר, ברגע ששון מונגוזה יעלה על במת התיאטרון הקאמרי בפעם הראשונה זה יהיה הניצחון הגדול שלו. על הילדים שצעקו לו "כושי מלוכלך" בפנימייה, על הנערים שזרקו עליו אבנים ברחוב וקיללו אותו ועל ההורים שאסרו על הבנות שלהם לצאת איתו. מונגוזה, שהגיע לארץ כפליט מקונגו בגיל חמש, ולא תמיד מצא מקום לישון בו בלילה — מככב לצד שמואל וילוז'ני בהצגה המדוברת "מחוברים לחיים", שמבוססת על הסרט הצרפתי שהפך ללהיט ענק בכל העולם וגם בישראל.

גם מונגוזה עצמו מתקשה להאמין שזה באמת קורה לו. הוא צפה בסרט בפעם הראשונה בפנימיית "בית הילד" אליה עבר כדי למצוא מפלט מהמכות שחטף מאביו. צפה והתרגש. הסרט נגע בו במקומות הכי עמוקים. "אני והגיבור בעצם אותו בן אדם. שנינו הצלחנו לנצח בניגוד לכל הסיכויים. המילים שאני אומר בהצגה הן כאילו המילים שמגיעות מתוך הלב שלי". החיבור של מונגוזה לתפקיד שאותו גילם במקור הקומיקאי הצרפתי הענק עומר סיי, מושלם. למי שזקוק לתזכורת: עלילת המחזה עוסקת במפגש הלא־צפוי בין מיליונר צרפתי, לבן כמובן, שמשותק מהצוואר ומטה (בגילומו של שמואל וילוז'ני), לבין צעיר ממוצא אפריקאי, אסיר משוחרר שהופך למטפל הביתי שלו ובהמשך גם לחבר הכי טוב שלו. "אין לו מה להפסיד, כמו שלי לא היה מה להפסיד", אומר מונגוזה. "תחשוב על זה", הוא מרצין. "ילדים שחולמים להיות שחקנים רואים פתאום שחקן שחור כמוני בתפקיד ראשי. זה נותן להם הרגשה שהכל אפשרי. אם אני הצלחתי, גם הם יכולים. זה לא רק הניצחון שלי, אלא גם של כל מי שהאמין בי לאורך הדרך. במיוחד של האחים שלי שרואים אותי ויודעים שגם הם יכולים להצליח בישראל".

איך זה לשחק לצד וילוז'ני?

"אני עובר קורס מזורז במשחק יחד איתו. אנחנו השחקנים, קשה לנו לפעמים לשים את האגו בצד. אבל עם וילוז'ני היו לי הרבה רגעים של פתיחות. בהתחלה היה לי מאוד קשה לקבל את ההערות שלו, אבל עם הזמן משהו השתחרר אצלי. אני חושב שלא יכולתי לקבל מתנה יותר טובה מזאת לתחילת הקריירה שלי".

בינתיים מציעים לך רק תפקידים של שחורים.

"כן, אין לי מה לעשות, זה לא תלוי בי, את המלט כנראה שלא ייתנו לי בינתיים. אבל הייתי שמח לפרוץ את הגבולות האלה, ואני מאמין שזה עוד יקרה".

הבורות נראו עמוקים מדי

מדובר ללא ספק בשיא הקריירה של מונגוזה עד עכשיו. הוא כבר שיחק בלא מעט סדרות, ביניהן "מלכות" ו"עיר מקלט" וגם בהצגה "של מי החיים האלה" בתיאטרון חיפה — אבל "מחוברים לחיים" (בעיבודו ובתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימויו של אלון אופיר) אמורה להיות המקפצה הגדולה של הקריירה שלו. אם הייתם אומרים למונגוזה בילדותו, שבגיל 25 יהפוך לאחת ההבטחות של התיאטרון הישראלי, הוא היה חושב שאתם צוחקים עליו. הוא תמיד האמין בעצמו, אבל לפעמים הקירות נראו לו גבוהים מדי, והבורות עמוקים מדי.

הוא הגיע לארץ מקונגו בגיל חמש יחד עם אמו כדי להתאחד עם אביו ששהה כאן כמבקש מקלט. תחילה גרו בנתניה, ואחרי כמה חודשים עברו לשכונת התקווה. מהתקופה הראשונה שלו בישראל הוא זוכר בעיקר את הבריון שרדף אחריו כמו משוגע, יידה בו אבנים וצעק לו "כושי". בכלל, "כושי מלוכלך" היה צמד המילים הראשון ששמע בעברית. "ומאז לא הפסקתי לשמוע אותו, גם הרבה שנים אחר כך".

הייתה לו ילדות לא קלה. וזה בלשון המעטה. "ההורים היו עובדים מהבוקר עד הלילה בניקיון, ואני הייתי נשאר לבד בבית. זה שיגע אותי, הרגשתי תקוע בין ארבעה קירות, לא יכולתי לשבת יותר משנייה וחצי בלי לעשות כלום. הייתי יוצא החוצה, מסתובב בשוק התקווה, ברחובות, וכשהייתי חוזר ב־10־11 בלילה, הייתי חוטף מכות מההורים. למה? כי הם דאגו לי. בפעמים הבאות פחדתי שאם אחזור מאוחר אחטוף מכות, אז נשארתי בחוץ עוד שעה, אולי ההורים יירדמו, וכמובן שחטפתי. הרגשתי שאני לא יכול יותר ובגיל שש וחצי פניתי למשטרה והתלוננתי".

מאיפה יש לילד בן שש אומץ לפנות למשטרה?

"המשטרה כבר התערבה קודם. פעם שיחקתי ברחוב, היה מאוד מאוחר ופחדתי לחזור הביתה. עליתי לאחד הבניינים, דפקתי על אחת הדלתות, ואמרתי שאני מפחד לחזור הביתה כי אבא שלי מרביץ לי. הזמינו ניידת, והם לקחו אותי הביתה ודיברו עם אבא. הייתי גם ילד סקרן מאוד. אני מכיר את תל־אביב ברמה הכי גבוהה. הייתי מסתובב בה המון, ובאחת ההסתובבויות הגעתי גם לתחנת המשטרה. אני חושב שזה משהו שקיים בי כבן אדם — כשלא נוח לי, אני מוכן לקחת סיכונים, יודע מה המחיר. לא תיארתי לעצמי שיפרידו אותי מהמשפחה שלי תוך ארבע שעות, אבל ידעתי שיעשו משהו".

הוא הועבר למשפחת אומנה, אבל כעבור מספר חודשים ביקש לעזוב אותה. "הרגשתי שם כמו טפט על הקיר. הם לא שמו לב אליי. בהתחלה הם היו מאוד חומלים — זה היה האדם הלבן שרואה את האדם השחור ואומר לו 'איזה מסכן אתה'. אבל בסוף הרגשתי שהם רק דואגים לי לאוכל ולקופת חולים. כשהעובדת הסוציאלית הגיעה לביקורת, אמרתי לה שאני לא רוצה להיות שם יותר. בגיל שבע עברתי לפנימיית 'בית הילד', ואלו היו השנים הכי קסומות שלי. אחרי שנכנסתי לפנימייה, המנהלת התחילה לעשות לאבא שלי שיחות. אבא שלי הוא אדם אינטליגנטי ורגיש, וכנראה היה צריך מישהו שיגיד לו, 'אח שלי, תתאפס על עצמך'".

צילום: אלי דסה

איך מתמודדים עם קללות גזעניות?

"בפנימייה, כשמישהו קרא לי כושי — הפיוזים שלי היו עפים לשבעת אלפים והוא היה חוטף כפכף לראש. הוצאתי את העצבים על חפצים. החזרתי למי שקילל אותי כי הייתה לי תחושת ביטחון. ידעתי שלא יעיפו אותי משם בשום מקרה. נורא מורכב להבין מוח של בן של פליטים. זה ערבובים של זהויות, של מקומות ושל תחושת 'פאק, מי אני?' 'מה אני בעולם הזה?' האחים התאומים שלי היום בני 19, ועדיין אוכלים כאפות על היותם שחורים, על היותם ילדים שלא יכולים להיות מוסווים אף פעם. כשהיה את כל הסיפור עם האתיופים, אחותי שעוד הייתה בצבא, הייתה מספרת לי שכשהגיעה לבסיס היו מסתכלים עליה אחרת. ההגעה שלי למקום שבו אני נמצא היום בחיים, כשחקן בתיאטרון הקאמרי, היא הניצחון הגדול שלי".

"בעלת הדירה העיפה אותי"

כישרון למשחק ושירה תמיד היה לו. הקצב במשפחה זורם במשפחתו בדם. בגיל 16 החליט להירשם ל"כוכב נולד". הוא שר שם את "לוקח את הזמן" של צליל מכוון, עבר שלב־שניים ונפרד מהתוכנית. "כל החיים ראיתי 'כוכב נולד', עוד מהתוכנית עם נינט. הסיפור שלי על הפליט מקונגו עשה להם טוב, אבל לי הוא לא עזר. מה שכן, זה גרם לי להבין שאני צריך לעבוד יותר קשה כדי להצליח".

אז מונגוזה נרשם לסטודיו למשחק של ניסן נתיב. כבר אז סימנו אותו כאחד שיכול להגיע רחוק. בתקופת הלימודים שיחק בכמה סדרות טלוויזיה — לא משהו שאיפשר לו להתקיים בכבוד. לפרנסתו מילצר פה ושם ועבד בקיוסק בפלורנטין. "אחרי איזו משמרת חזרתי הביתה, הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ, ואני לא מבין מה קורה איתי, למה אני עובד כל כך קשה בשביל להחזיק קורת גג", הוא מספר. "לא היה לי כסף לשלם לבעלת הדירה והיא העיפה אותי. לא היה לי איפה לישון, גרתי בדירות של חברים".

סיפרת על זה להורים?

"להורים לא סיפרתי כי פחדתי שהם יגידו, 'אמרנו לך, משחק זה לא דבר רציני'. הסטודיו היה שרשרת הביטחון היחידה שהייתה לי, המקום היחיד שידעתי שאני בא אליו כל יום. חלק מהבגדים שלי היו בלוקר של הכיתה — מזוודות על גבי מזוודות. יום אחד הושבתי את כל הכיתה לשיחה, ואמרתי להם, 'זה מה שקורה, הכל בסדר, אני לא מצפה מכם לעזרה', אבל הם מאוד תמכו בי".

נשים תמיד נמשכו אליו. "לא הייתה לי בעיה להצליח עם בחורות. אני נראה טוב ושחור זה קטע היום, שחור זה סקסי", הוא מחייך. "כל הראפרים ושחקני הפוטבול והכדורגל שחורים". אצל ההורים של בנות הזוג הוא הצליח הרבה פחות. גם תעודת הזהות הכחולה שקיבל בינתיים לא שיפרה את המצב. "היו לי מערכות יחסים שהיו סיוט מתמשך", הוא אומר. "מבחינת ההורים שלהן אדם שחור הוא קוף על העצים. המאבק להישאר יחד חיבר ביני לבין בנות הזוג, אבל לא היה לנו פנאי סתם לאהוב, כמו כל בן אדם נורמלי. תחשוב איזה עוול אתה עושה לילדה שלך כשאתה לא מרשה לה לצאת איתי. מה, אנחנו חיים בימי הביניים? אבל בנות הזוג שלי היו לביאות. הן אהבו אותי והגנו עליי". היום הוא בן הזוג של אלני בראל, סטודנטית לעיצוב אופנה בשנקר. "אלני קסומה וכיף לי להיות איתה. גם המשפחה שלה מאוד מקבלת ואוהבת אותי".

בסדרה "קיבוצניקים" ב־HOT מונגוזה מגלם פליט ביסקסואל. ויש לו שם אפילו רומן פלוס נשיקה לוהטת עם השחקן דניאל סבג. "דניאל ואני נפגשנו יום לפני הצילומים, ומשהו באנרגיה שלו היה חם ומחבק. הוא בן אדם שמאפשר ואין בו מחסומים. התנשקנו, נשיקה צרפתית, וזה היה נחמד. אשתו אמרה לי, 'נו, אז איך זה היה להתנשק עם בעלי?' אמרתי לה, 'לא רע, אבל הוא טעון שיפור'. מה לעשות, התברכתי בשפתיים גדולות. מה שבא פחות מזה, מרגישים".

גברים מתחילים איתך?

"אני לא מתנשק כל יום עם גברים להנאתי, אבל בהחלט מצאתי את עצמי בעבר בסיטואציות שגברים הרגישו די בנוח להתחיל איתי כי אני מאוד מחובר לצד הנשי שלי. בתיכון, עד שהתחלתי לצאת עם בחורות, הרגשתי שאף אחת לא רוצה אותי, והתחלתי לחשוב שאולי אני הומו. זה לא עשה לי את זה, אבל רציתי לראות אם העולם הזה מעניין אותי. נתתי פעם למישהו לשלוח קצת ידיים, אבל אז אמרתי לו, 'אבא'לה, אני חולה עליך, אבל אני פחות מעוניין'".

את התיקון עם אביו עשה מונגוזה לפני שנתיים בפרמיירה של הסדרה "עיר מקלט" שבה שיחק. "אבא שלי הגיע לאירוע ופתאום הוא היה גאה בי", הוא מתרגש. "העובדה שהוא ראה אותי במקום אחר בחיים שלי יצרה בינינו מערכת יחסים טובה. הוא כבר היה גרוש מאמא שלי, גר עם חברה שלו, וכשהוא שמע שאין לי איפה לגור, הוא אמר, 'אתה הבן שלי, יש לך מקום אצלי לכמה זמן שאתה צריך'".

איך היה לחזור לגור שוב עם אבא?

"זה קצת לחזור לשורשים האפריקאים שלי, לדבר לינגלה (השפה הרשמית בקונגו). נולד לו אז תינוק, והוא חזר להיות ילד בעצמו, לא רק עובד ניקיון שחוזר הביתה חסר סבלנות, מת מעייפות. לראות אותו מעניק אהבה גדולה לילד הקטן שלו, זה היה מקסים, מטורף בעיניי. אני גדלתי עם אבא אחר — אבא מכה, שלא מרים אותי ומחבק אותי בסבלנות, ומה שראיתי ממנו עכשיו יצר דיאלוג אחר בינינו. פתאום יכולתי לדבר איתו, לספר לו מה אני עושה, ולשתף אותו בכל מיני תסכולים שלי. זאת הייתה מין סגירת מעגל שלי מולו. הוא פתאום מסוגל להכיל אותי, להיות אבא שלי".

ולמה זה לא קרה קודם?

"כי אני לא איפשרתי, רציתי להיות חלק מהאטמוספירה של מה שנקרא 'החברה הלבנה'. בשביל להשתלב שמתי את השורשים שלי בצד. אבל היום אני מבין עד כמה השורשים האלה הם חלק בלתי נפרד ממני. היום אני מבין שאבא שלי רואה אחרת ממני מה זה אדם שחור בחברה לבנה. אני מתנהל בתוך תעשייה שהיא כביכול נוצצת, והוא עובד ניקיון מהבוקר עד הערב. אני דובר עברית, והוא הרבה פחות".

שוחחתם על השנים הקשות שלכם?

"אני לא צריך לשאול אותו למה הוא הכה אותי. זה די ברור. הוא הגיע לכאן, ארבע שנים לפנינו, וזאת שיטת החינוך שהוא הכיר מהבית. בעיות פותרים במכות. כשאמא שלי ואני הגענו, הייתי כבר בן חמש. הרגשתי שהוא מין דוד רחוק, ולא היה לי ברור מה הנוכחות שלו בחיים שלי, וזה יצר אצלו תסכול גדול שהגיע למכות".

אתה רוצה לבקר בקונגו?

"בטח. זה מעניין אותי, אפריקה מתפתחת. אני כבר לא זוכר כלום משם, רק פלאשבקים קטנים. אני רוצה לנסוע לאפריקה לא רק לטיול שורשים, אלא כדי לעשות שם גם משהו מועיל — אולי להקים מרכז תרבות, להוביל שינוי. במצב הנוכחי של קונגו לא הייתי גר שם עכשיו בסבבה שלי, אבל דברים משתנים בקצב מאוד מהיר, ומי יודע. אבל אני ישראלי — יותר נכון, 'אפרו־ישראלי', זאת הזהות שלי. אני לא יודע משהו אחר. עברית זו השפה היחידה שאני מדבר ברמה גבוהה, ואני חלק מהמקום הזה לטוב ולרע". •