בימים כתיקונם, תחנת הונגקיאו היא מהגדולות והעמוסות ביותר בתחנות הרכבת באסיה כולה. אבל כשאני נכנס עכשיו בשעריה היא נראית כמו תחנת רפאים. המקום שומם לחלוטין.

הרגליים קצת משקשקות כשהרכבת סוף־סוף חונה ברציף. היעד הבא: אבדון. אני עולה על הקרון ומתחיל את המסע בדרך לאזור האסור – המחוז הסיני שבו התפרץ הווירוס הקטלני קורונה, שמתפשט במהירות אדירה, שיתק חלקים עצומים מהאימפריה הסינית ומעורר בהלה בעולם כולו.

בכל עצירה שבדרך, לפעמים גם ביניהן, עובדת של הרכבת עוברת עם בקבוקון של חומר חיטוי ומתיזה לכל עבר: רצפת הקרון, דפנות, חלונות, פּנלים. עם כל עצירה, וככל שמתקרבים לאזור האסור, הקרון הולך ומתרוקן. בכל פעם שהרכבת חוזרת להאיץ הסדרנית שוב מתבוננת בי במבט מבולבל. "באמת?" עיניה כמו שואלות, "בטוח שלא התבלבלת?!". חצי בטוח, אני משיב לה בליבי ומתחפר עוד יותר במסכת הפנים.

כשמגיעים לתחנה האחרונה כבר נותרנו ברכבת רק קומץ נוסעים. כולם מזדרזים לרדת מהרכבת ולצאת ממבנה התחנה כמה שיותר מהר, חולפים באגביות על פני האחיות בחלוקי כחול־לבן, שדורשות בדיקות חום בשער היציאה. הן מתקתקות את הפרוצדורה ביעילות של פס ייצור סיני, ובתוך דקות כולנו נשפכים החוצה אל רחובותיה השוממים של העיר ג'ג'יאנג.

מדובר בעיירה במונחים של סין, "רק" 700 אלף איש. ג'ג'יאנג שוכנת ממש על גבול קווי העוצר, וכבר נרשמו בה נכון לעכשיו ארבעה מקרי מוות כתוצאה מנגיף הקורונה. היא בנויה על גדותיו הדרומיות של נהר היאנגצה, הארוך ביותר באסיה, ובחושך דווקא נראית כעיר יפה למדי. רק שאני פחות או יותר היחיד שנמצא כאן כרגע ברחוב. אין פה אף לא נפש חיה במרחק קילומטרים. וקר. קור שמתגנב. מהסוג שווירוסים ויראליים מחבבים.

מנקה מקומית עומדת ממול ובוהה בי. "אתה האדם המערבי הראשון שאני רואה בחיים", היא כותבת לי בעזרת אפליקציית תרגום בטלפון, "מה אתה עושה פה?". החיוך שלה נראה היטב גם מבעד למסכה על הפנים. "פלז'ר", עניתי, ולא יכולתי לחטוא יותר בתיאור האווירה הכבדה ששוררת על העיר, קרוב כל כך ל"גראונד־זירו" של הנגיף.

מהר מאוד אני מבין שזה יהיה לא קל למצוא נהג שיסכים לקחת אותי לגבול האזור שתחת הסגר. התחבורה בג'ג'יאנג מושבתת לחלוטין. המרחק: רק ארבעה קילומטרים מהגבול, שאחריו חל איסור כניסה מוחלט, מאימת וירוס הקורונה. כשהנהג מביט בשטרות הכסף שאני מציע לו ומהסס אם הם עברו חיטוי מספיק כדי לגעת בהן, אני כבר מבין שהמצב באמת חמור. 500 מטר לפני המחסום הוא עוצר ומבקש שארד. "לא בא לי להסתבך", הוא כותב לי דרך אפליקציית התרגום.

אין ברירה. אני עוקף רגלית את מחסום המכוניות וממשיך לעבר גשר הולכי הרגל, גם הוא נחסם במחצית הדרך בניידות. על הגשר ניצבת העמדה לקיום טקס החובה בסין של ינואר 2020: בדיקת חום של אחיות. תקין. אני עובר.

סרטי אזהרה צהובים מלווים את הדרך עד לגרם מדרגות, ובקצהו מתגלה מראה שעדיין קשה לי לשכוח: אישה מבוגרת, ידיה מלאות בשקיות - מן הסתם, מעט מהרכוש שהצליחה לקחת - עומדת מצידו השני של המחסום ומתחננת בבכי לחבורת שוטרים שייתנו לה לעבור. מולה מתבוננים במתרחש בחוסר אונים מי שנראים כמו בני משפחתה, ומאחוריה יושבים נואשים על מרכז הכביש קבוצה של עשרות בני אדם, בהם גם ילדים וזקנים. הם קופאים מקור, אבל מחכים שמשהו יקרה ושהשוטרים יאפשרו להם לעבור.

אלא שלפתע אחד השוטרים מבחין בי ‑ הזר עם הסלולרי ביד ‑ ותוך שניות אני מוקף בחומה של אנשי ביטחון במדים.

איך הסתיים המפגש של שליחנו עם אנשי המשטרה ואיך נראים החיים באזור האסור - מחר ב"7 ימים"