אוספים את הקברים
בין דירי חזירים, מפעלים וצמחיית פרא מסתתרים במזרח אירופה אלפי בתי עלמין יהודיים שנהרסו או הוזנחו. עכשיו יש מי שמאתר ומשקם אותם | הארגון שהתגייס למשימה נעזר במגוון אמצעים, ממפות ישנות של חיל האוויר הגרמני ועד מכשירי אולטרסאונד | האחים לוקר - יוחנן, הראל וחיים - היו בין אלה שזכו לומר קדיש במקום שבו נטמנה משפחתם: "לעמוד על האדמה שהם קבורים בה זה מרגיז ומרגש בעת ובעונה אחת"
בבית העלמין היהודי של העיירה ברהומט שבאוקראינה נותרו רק שלוש מצבות. על האדמה ספוגת הדם, שבה נטמנו דורות מבני משפחת לוקר, עומד עכשיו מפעל לעיבוד עצים. "אתה דורך על רצפת אספלט מלאה נסורת ויודע שמתחתיך יש קברים של יהודים", מספר הראל לוקר, מי שהיה מנכ"ל ראש הממשלה ומכהן כיום כיו"ר התעשייה האווירית. "כאן קבורים אבות־אבותינו. כאן ישבה משפחתי מאות שנים. כאן נולד אבי. כשראיתי את זה, הרגשתי נורא ואיום".
מפעל העצים כושל ומפסיד. התושבים המקומיים טוענים שבגלל מיקומו, על שרידי בית הקברות היהודי, הוא מקולל. אבל לא לרווחיו של בעל המנסרה דואגים האחים לוקר אלא לזיכרון שהולך ונמוג.
לפני כשלושה חודשים הם יצאו למסע בעקבות רסיסי משפחתם שנספתה בשואה. הראל ושני אחיו – אלוף (מיל') יוחנן לוקר, נווט קרב שהיה בתפקידו האחרון במדים המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, ופרופ' חיים לוקר, כירורג בכיר במרפאת "מאיו קליניק" היוקרתית שבארצות־הברית.
תחנתם הראשונה הייתה ברהומט הנמצאת בבוקובינה הצפונית, היום אוקראינה, סמוך לגבול עם רומניה. ראש העיר קיבל את פניהם. ספק נבוך, ספק מתנצל וספק אופטימי הוא הוביל אותם אל שרידי בית העלמין. אולי חשב שהיהודים יביאו גאולה לאותו מפעל עצים.
מכאן גורשו אביהם מרטין, אחיו ואחיותיו, הוריו וסבתו בצעדת המוות שאירגנו הרומנים ששיתפו פעולה עם הנאצים ב־1941. כאלף קילומטר צעדו יהודי העיירה עד לגטו מוגילב שבטרנסניסטריה. רבים מתו בדרך. הם הוכרעו על ידי הרעב, הקור הנורא ומחלת הטיפוס.
צעדת המוות עברה בעיר יידינץ, שם חנו מספר ימים. מי שמת במהלך אותה עצירה, נקבר במקום. הלוקרים החליטו אפוא להמשיך ליידינץ, היום חלק ממולדובה, בתקווה שימצאו שם זכר לבני משפחתם.
בית קברות היהודי ביידינץ רחב ידיים ומלא בעשביית פרא. פה ושם פזורים עצים בודדים וביניהם מעט מצבות שבורות, נוטות על צידן. את קברי בני משפחתם לא מצאו. בסרטון שבו הונצח ביקורם נראים שלושת האחים עוטים טליתות. הטלית שבה התעטף יוחנן הייתה שייכת לאביהם. הראל מחזיק פנקס קטן שדפיו הצהיבו, והיה שייך כנראה לאחד מבני המשפחה שגורשו. הוא קורא מתוכו בקול חנוק: "ברטה, נפטרה ב־28 בספטמבר". ברטה הייתה אחותו הקטנה של אביהם. אף שאין כאן זכר לקברה, הם מדליקים נרות נשמה ואומרים קדיש.
"אבא שלי והוריו שרדו. אבל אחיו, אחותו וסבתו נספו בדרך", אומר יוחנן. "דודה שלנו נקברה פה. לדעת שאנחנו עומדים על האדמה שהם קבורים בה זה מרגיז ומרגש בעת ובעונה אחת. הם חשבו שיהרגו את כולם ולא יהיה מי שיספר את הסיפור, אבל יש מי שיספר". וחיים, בעומדו בשדה הגדול מתחת לשמיים הנקיים מענן, מוסיף: "חזרנו לכאן בראש מורם ועם הרבה גאווה".
תעלומת המצבה המחוקה
בית העלמין ביידינץ מוקף גדר. היא הוקמה על ידי ארגון ESJF, שפועל לאתר, למפות ולשקם בתי עלמין יהודיים ברחבי אירופה. הארגון נוסד על ידי הרב יצחק שפירא לפני כחמש שנים, ומאז הספיק לתעד כ־1,500 אתרי קבורה באירופה שלא היו ידועים. בנוסף גידר הארגון 162 בתי קברות בתשע מדינות במזרח אירופה ובמרכזה: רוסיה, אוקראינה, בלרוס, מולדובה, פולין, סלובקיה, סרביה, צ'כיה ויוון. בשנה הקרובה יצורפו למיזם גם קרואטיה וגיאורגיה. בשבוע שבו צויין יום השואה הבינלאומי, ראוי להזכיר את עבודת הקודש שעושה הארגון.
כ־20 אלף בתי עלמין יהודיים היו באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה. על פי ההערכה, נותרו בין 10,000 ל־12 אלף. השאר נמחקו לחלוטין, ממש כמו הקהילות להן היו שייכים. "בחצי האי קרים בלבד היו יותר מ־1,500 קהילות יהודיות", מספרת ד"ר קטרינה מלחובה, האחראית על המחקר ההיסטורי ב־ESJF, בראיון טלפוני ממשרדה בקייב. "כיום נותרו בכל אוקראינה רק 20־30 קהילות, רובן בערים הגדולות. השטעטל נעלם. אין מסמכים, אין זיכרונות".
היא בת 34, יהודייה ילידת קייב, היסטוריונית ומומחית לחסידות השולטת בעברית ובאנגלית. "קטרינה מסוגלת לקרוא כיתובי מצבות שנמחקו רק באמצעות מישוש", אומר עליה הרב שפירא בהתפעלות.
אפשר ללמוד מהמצבות הרבה מאוד על חיי הקהילה. לפעמים, אומרת מלחובה, הן מספרות לנו סיפורים אישיים מרתקים, ולעיתים הן רק מעוררות עוד יותר שאלות. "למשל, בית הקברות בעיירה שבאטבה שבאוקראינה, שטעטל אמיתי ללא שריד, אפילו לא במאגרי מידע. מצאתי אותו במפות של הצבא האדום משנת 1939, שלחנו צוות וגילינו בית קברות עם 100 מצבות. חלקו שימש כחצר האחורית של בית סמוך. בערימות האשפה נמצאה מצבה מ־1844. חלקה העליון שבור ושמה של הנפטרת הלך לאיבוד. הכיתוב בחזית מצביע על היותה קשורה לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, כנראה אחת מצאצאיו, ומתואר בו מותה הטרגי: 'בשבת קודש נשאה ידה וליבה לאל אמונה להתפלל שחרית. ליחכה האור בבגדה ושרפה ושבקה' הנוסח הזה עורר תהיות: ממתי מדליקים נרות בשבת בבוקר? ומי הייתה האישה האומללה שנשרפה למוות? זה מחייב מחקר. כך או כך, בית הקברות נכנס לרשימה כדורש הגנה מיוחדת, ונעשה את המרב כדי לגדרו בהקדם".
תיקונצ'יק עולם
תשעה מבין 23 עובדי הארגון יושבים במטה בקייב, והשאר בצוותים שמסתובבים בשטח: מהנדסים, היסטוריונים, אנשי מחשבים, רבנים ואפילו מפעילי רחפנים. יש בהם חילונים ומסורתיים, דתיים וחרדים, ישראלים ושאינם ישראלים וגם לא־יהודים כמו יאן, נהג אוקראיני שגומע בכל חודש 3,000 ק"מ.
בשבוע שעבר, למשל, ביקרו אנשי הארגון ב־70 אתרים, 20 מהם באוקראינה. "אני מרגישה כאילו אנחנו יושבים על יבשת שנעלמה ופתאום אנחנו עושים 'תיקונצ'יק עולם' קטן שלנו ואומרים לכולם: 'ראו, יש עדות לכך שהיו שם יהודים'", אומרת מלחובה בהתרגשות.
בזכות הפרויקט נתגלו בתי קברות רבים שלא ידעו כלל על קיומם, כמו אותו בית קברות בעיירה שבאטבה. באוקראינה, למשל, דיברו המחקרים על כ־700 בתי קברות יהודיים. "מאז מצאנו כבר כ־1,400 בתי קברות", מספר הרב שפירא, "ולהערכתי נגיע ל־2,000 בתי קברות ולמספר דומה של קברי אחים". בבלארוס היה ידוע על כ־250 בתי קברות, והארגון גילה 150 נוספים. ביוון התגלו עוד 28 בתי קברות בנוסף ל־20 שעל קיומם היה ידוע, וכן הלאה.
"את המספר המדויק של בתי העלמין נדע רק כשנסיים למפות את כולם", אומר שפירא. "אנחנו במרוץ נגד הזמן. המטרה שלנו איננה לקחת בית קברות כמו לודז' בפולין, שאין סיכוי שיחריבו, אלא ללכת לבתי הקברות האנונימיים, שאין להם גואל ופטרון".
בזכות הארגון הכירו לראשונה הרשויות באוקראינה בקברי אחים מתקופת השואה כאתרים לשימור. עד היום, רק חלק קטן מקברי האחים היו מסומנים, בעיקר באנדרטאות שהוקמו בתקופת המשטר הסובייטי. "כאן נהרגו אזרחים סובייטים", נכתב עליהם. שום אזכור לכך שמדובר ביהודים שנרצחו רק משום היותם יהודים.
זה לא היה חלק מהמטרה שלשמה הוקם הארגון, והם הגיעו לכך כמעט במקרה. בחודש מארס האחרון, אחרי שגידרו את בית העלמין של העיירה הקטנטונת בקטריניבקה (קטבורג), לקח אותם ראש העיר לבקר בחלקת יער וסיפר להם שמדובר בקבר אחים. בין 13 ל־14 באוגוסט 1942 רצחו כאן הגרמנים 312 יהודים, בהם 86 ילדים. "ליבי נשבר", אומר שפירא, והכאב ניכר בקולו. "קדושים שנרצחו רק משום שהיו יהודים והושלכו יחד לבורות בלי טיפת כבוד למת". אחרי מאבק של מספר חודשים, הושגה ההכרה בקברי האחים.
כדי לאתר את בתי העלמין ואת קברי האחים נעזר הארגון במגוון אמצעים: מפות, מאגרי מידע גנאלוגיים, ספרי "יזכור" שהוציאו קהילות שונות, צילומי אולטרסאונד, רחפנים, צילומי אוויר של הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) ושיחות עם מקומיים. הקשרים הענפים של יצחק שפירא והיכולת שלו לגייס תקציבים, תמיכה פוליטית ואנשי מקצוע, הם נדבך חשוב בהצלחת הפרויקט המורכב הזה.
הוא בנו של הרב ח"כ אברהם שפירא ז"ל, מי שעמד בראש אימפריית "שטיחי כרמל". יצחק, 65, שמנהל את עסקי המשפחה, מתמקד היום בנדל"ן. שטחים במקום שטיחים. הוא מחלק את זמנו בין ציריך לישראל והתרחק מפעילות פוליטית רשמית. כנראה שהמשפחה שבעה מהמרורים שאכל אביו במהלך כהונתו.
אל פרויקט בתי הקברות היהודיים הגיע שפירא בזכות חבר הכנסת לשעבר הרב שמואל הלפרט. "הוא פקח את עיניי לבעיה אחרי שעסק בנושא שנים רבות", מספר שפירא. "למדתי שעוד ועוד בתי קברות יהודיים באירופה נעלמים בגלל בנייה, פלישת חקלאים או סתם הזנחה. חלקם הפכו לבתי קברות נוצריים. רוב המצבות לא נשמרו. לא יכולתי לסבול את המציאות הזו, של בתי קברות יהודיים מבוזים ומחוללים. וכך יצאנו לדרך. הבנתי שאנחנו זקוקים לתקציבים ושלא נקבל אותם מהעם היהודי, לכן אנחנו חייבים לפנות לממשלות ולארגונים בינלאומיים".
כך הגיע שפירא אל השר לשעבר ד"ר יוסי ביילין, שאותו הכיר עוד מהתקופה של אביו המנוח. אחרי פרישתו מהפוליטיקה הקים ביילין את חברת "ביילינק", העוסקת בקשרי ממשל וביזמות עסקית, ושפירא החליט לגייס את הקשרים הללו לטובת המאבק על בתי הקברות.
"שפירא פנה אליי ב־2014", מספר ביילין. "למדתי את הנושא והגעתי למסקנה שמדובר בפרויקט חשוב מאוד. מבחינת שפירא, כבוד המת משחק תפקיד מרכזי, והמטרה העיקרית שלו היא למנוע חילול קברים. אני, כאדם חילוני, מכבד את השקפתו, אבל מבחינתי המטרה העיקרית היא חינוכית: להחדיר בדור הצעיר במזרח אירופה את התודעה שהיהודים מילאו תפקידים מרכזיים במדינותיהם. כל עוד לא רואים יהודים, חושבים שיש להם קרניים. כשרואים יהודים, זה הופך להיות סיפור אנושי. קשה יותר לשנוא כשמכירים".
הרב שפירא מסתכל על הדברים אחרת. "יש כאלה שמחפשים היסטוריה. יש כאלה שמחפשים שורשים. בעיניי מדובר במצווה: לתת כבוד למת. התורה מדגישה עד כמה חשוב לדעת את מקום קבורת אבותינו ולשמרו. לא סתם זכיתי מכמה ראשי ערים באוקראינה לחיבוקים ולאזרחויות כבוד: הם רואים שיהודים משקיעים מאמצים וכסף רב כדי לכבד את הדורות הקודמים, ומעריכים את זה מאוד".
ביילין הוא שגייס לפרויקט את ממשלת גרמניה. "יש לי רשת של קשרים בגרמניה. שוחחתי עם שר האוצר הגרמני דאז, והוא הקצה את התקציב הראשון – מיליון יורו בשנה למשך שלוש שנים, שהוארכו מאז עד 2023". הוא גם רתם למשימה גם את האיחוד האירופי, ובשנה שעברה זכה הארגון במכרז של האיחוד למיפוי 3,000 בתי קברות – 1,500 בכל שנה. למרות זאת, התקציב עדיין מהווה בעיה משמעותית. הרב שפירא חולם שצאצאיהם של בני העיירות השונות, הפזורים ברחבי העולם היהודי, יתרמו לפרויקט. קשה להאמין שזה יקרה. ממשלת ישראל סירבה עד כה להשתתף במימון המיזם. יש נושאים בוערים יותר.
ביילין לא מחפש גאולה לקברי אבותיו שלו. בפינסק הפולנית, ממנה באה משפחתו ובה היה לסבו ולסבתו בית הארחה, לא ביקר מעולם. אבל כשהוא נזכר בביקוריו בשטח במסגרת הארגון, הוא מתרגש.
פרמפול, למשל, עיירה קטנה במרחק של שעתיים נסיעה מלובלין. לפני המלחמה רוב תושביה היו יהודים, עד שהגרמנים בחרו בה כיעד ל"ניסוי": כמה פצצות צריך להטיל כדי להחריב אותה לחלוטין? ה"ניסוי" המפלצתי נערך ב־19 בספטמבר 1941. העיירה נחרבה כולה, והיהודים המעטים שנורתו בחיים נורו או שנשלחו למחנות ההשמדה.
אחרי שהושלם גידור בית העלמין היהודי בעיירה, ביקר בה ביילין עם הרב שפירא ועם מזכ"ל מועצת אירופה. "זו הייתה תמונה הזויה", הוא נזכר. "הכומר המקומי עם הצלב, ראש העירייה ומנהלת בית הספר קיבלו את פנינו. תלמידי בית הספר הכינו לנו מסכת שירים בעברית. בדרך לבית הקברות הצטרפו כל תושבי העיר, קצת יותר מאלף איש, ובכל הקהל לא היה אפילו יהודי אחד. ופתאום, בבית הקברות, אנחנו רואים 30 מצבות. התפלאתי: לפי הדיווח האחרון לא נותרה אפילו מצבה אחת. מנכ"ל הארגון, פיליפ כרמל, הסביר שבלילות תושבים מהעיירה מגיעים לבית הקברות כדי להחזיר מצבות שהיו אצלם בחצרות הבתים. הם התביישו בכך שהוריהם סחבו מצבות מבית הקברות היהודי".
כרמל, תושב בירמינגהם שבבריטניה, עיתונאי לשעבר, גומא כל שנה אלפי קילומטרים באירופה. הוא התוודע לנושא בעת היותו מנכ"ל לעניינים יהודיים של ועדת רבני אירופה, בשנים 2005 עד 2012. "אמרתי אז שחייבים לגדר את בתי העלמין היהודיים כדי להגן עליהם ולמנוע הידרדרות נוספת". אחרי מינויו למנכ"ל הארגון הוא נכנס לעובי הקורה. "בהתחלה כולם חשבו שהעבודה תהיה מאוד יקרה ויידרשו מיליונים רבים של דולרים. אחרי שגידרנו 160 אתרים גילינו שהעלות היא פחות ממחצית מהסכום שהערכנו". לדבריו, "ההתחממות הגלובלית עוזרת. החורף באוקראינה מתון השנה, וזה מקל על איתור בתי הקברות". את הגידור, הוא אומר, יבצעו באביב.
השלב הבא בפרויקט הוא ליצור מאגר מידע אונליין של כל בתי הקברות. "אולי לא תוכל למצוא במאגר את המצבה של סבא שלך, אבל תוכל לדעת את מצבו הכללי של בית הקברות, לראות צילומים שלו ולקבל מידע נוסף", אומר הרב שפירא. הוא מקווה גם ליצור שיתוף פעולה עם בית התפוצות על מנת להרחיב את מאגר המידע.
לילה בבית העלמין
הרב רמי ראב"ד מפתח־תקווה, לשעבר רב חיל האוויר, הוא אחד מאנשי השטח של הארגון, ועוסק בעיקר בפיקוח. פעם בחודש הוא נוסע למזרח או למרכז אירופה. חמוש במגפיים, ציוד חובה לדשדוש בין הקוצים וביערות, הוא חורש את בתי הקברות. עד כה ביקר ב־120 מהם. בנסיעתו האחרונה, בחודש דצמבר, ביקר בחמישה בתי קברות. בנובמבר היה בשישה.
אל בית הקברות של העיירה הפולנית פריסוב (Parysów) הגיע ב־2 בדצמבר אשתקד, בשעת לילה מאוחרת. "זה בית קברות גדול, מגודר בלוחות בטון", הוא מתאר. "הלוחות אינם מחוברים זה לזה ולכן הם מתנדנדים. המקום מלא עצים, כמו יער, היה חושך מצרים, ואני הלכתי לאורכו ולרוחבו ולא מצאתי אפילו מצבה אחת, למעט אוהל צדיק אחד (מבנה שהוקם לציון קברו של צדיק – ש"ח)".
חודש קודם לכן ביקר בטולוסט שבמערב אוקריאנה, שם קבורה על פי המסורת אמו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. כשהגיע לבית הקברות, נחרד. "ונדליזם נורא. מצבות מנותצות. בחלק מהמקומות נראה שהוציאו את הנפטר מקברו".
לעיתים מתלווה הרב ראב"ד לצוותים שמתחמים ומגדרים את בתי העלמין. "אתה מגיע לשטח ורואה חמש מצבות. ברור לך שלא היו במקום רק חמישה יהודים. ואז מתעוררת השאלה איפה בית הקברות מתחיל ואיפה הוא מסתיים. בבית קברות אחד ראיתי קיר שעליו היו תלויות כמה מצבות. חוץ מזה כלום. את רואה שטח מלא עצים, קוצים ודרדרים, את יודעת שהיה בית קברות, אבל אין אפילו מצבה אחת. לפעמים אנחנו מוצאים בית קברות נוצרי לצד בית קברות יהודי ישן, וכשנגמר להם השטח הם פולשים לבית הקברות היהודי. פעם אחת הגענו לבית קברות שכבר גידרנו, והתברר שמישהו בנה מחוץ הגדר דיר חזירים. חשבתי: אלמלא הגדר, החזירים היו מסתובבים בין הקברים. במקום אחר ראיתי בית קברות שהפך למזבלה".
אחרי שאנשי הארגון מאשרים כי מדובר אכן בבית קברות יהודי, ועוד בטרם גידרו אותו, קובעים במקום שלט בעברית, בגרמנית ובשפה המקומית שבו נכתב: "בית קברות יהודי זה נסקר ביוזמת האיחוד האירופי". תפקידו העיקרי של השלט, מסביר הרב באב"ד, הוא להרתיע את המקומיים מפני המשך פגיעה בבית הקברות.
אחרי שמחליטים לגדר את בית הקברות מגיעים אליו מומחים מטעמו של הרב אליקים שלזינגר בן ה־100, זקן רבני בריטניה וה־מומחה בנושא קברים, כדי לשרטט את תוואי הגדר המדויק כך שלא יישארו קברים יהודיים מחוצה לה. שבניית הגדר נעשית לאחר קבלת כל ההיתרים הנדרשים, בשיתוף המועצה המקומית שמכתיבה את צורתה. גדר תיבנה ברישיון, בשיתוף המועצה המקומית, שמכתיבה את צורתה. בגדר יהיה תמיד שער, אך הוא לא יינעל שכן מנעול הוא טריגר לפריצה. "אנחנו לא משקמים את המצבות כי אין מספיק כסף", מדגיש ראב"ד.
"העבודה כולה נעשית בתיאום הרשויות", אומר פיליפ כרמל. "אנחנו לא קובעים עובדות בשטח. כך משיגים את שיתוף הפעולה שנחוץ לא רק לשימור בתי העלמין שכבר טופלו ואלה שעדיין לא הגענו אליהם".
שגרירי ישראל באותן מדינות מסייעים לא פעם בתיווך מול השלטונות ובניסיון לפתור מקרים מסובכים במיוחד. כך למשל בדובנא שבאוקראינה, שבה חיו לפני השואה כ־12 אלף יהודים. כשהגיע לכאן הרב שפירא באביב האחרון הוא גילה שמחצית מבית הקברות הענק – כ־30 אלף מ"ר – גולחה לחלוטין ממצבות והפכה לשוק ולתחנת אוטובוסים מרכזית. מצבות הפכו להיות בסיס לספסלים והיו אף תושבים מקומיים שבנו מהן לולים לתרנגולות. עכשיו מחפשים לכך פתרון.
שיתוף הפעולה עם שלטונות אוקראינה הוא טוב יחסית, אבל לא תמיד. "בעיירה אנטיביה, למשל, ראשת העיר אומרת לנו: תתעופפו מפה", מספר הרב שפירא. "היא כנראה מקווה שנתייאש, ואז אפשר יהיה להפוך את בית הקברות לשכונת יוקרה".
כרמל מבחין בין "המזרח הפרוע" – מדינות כמו אוקראינה, מולדובה ובלארוס, שבהן "בתי קברות נופלים כמו עצים ביער" – לבין מדינות אירופה ה"מסודרות" ובראשן גרמניה, שתיעדה וגידרה את כל בתי הקברות היהודיים בתחומה, אבל גם פולין, הונגריה ורומניה, שבהן קיימות רשימות, לפחות חלקיות, וישנה מודעות ציבורית לנושא.
הכיסא של אריק שרון
פולין נחשבת לבעייתית בהיבט אחר. "החקיקה פועלת לרעתנו", מסבירה לילי הבר מהרצליה, אשת מחשבים בגמלאות וחברה בוועד המנהל של הקרן למורשת יהדות פולין (FOBZ) ובדירקטוריון של ESJF. "על פי חוק שנחקק בשנת 2000, אם הקהילה היהודית תובעת בחזרה את בית הקברות ומקבלת את החזקה עליו, היא הופכת אחראית לשיפוצו, שימורו, בטיחותו ותחזוקתו. אבל לקהילות אין את הכסף הדרוש כך, וממשלת פולין אינה מוכנה להקצות תקציבים למטרה". יוצא דופן מבחינה זו הוא בית הקברות בוורשה, שהוקמה עבורו קרן מיוחדת שהריבית שלה אמורה לשמש לשימור בתי קברות.
על אף שהיא חילונית, הנושא בוער בעצמותיה של הבר כבר יותר מ־30 שנה. "ב־1987 נסעתי לפולין עם אחותי, עם אבי ועם אמי, שעברה את אושוויץ וצעדת המוות", מספרת הבר. "הלכנו לבית העלמין בקרקוב ואבי אמר קדיש על קבר אמו. זה ריגש אותי עד דמעות, פתח לי פתח לעולם שלא ידעתי על קיומו. עד אז הייתי ישראלית. באותו רגע הבנתי שאני שייכת לעם היהודי".
על פי ההערכות יש בפולין בין 1,200 ל־1,600 בתי עלמין יהודיים. בשטח של כ־400 מהם נבנו סופרמרקטים, מגרשי ספורט, חניונים, בתי ספר ומבנים אחרים. בגלל הגורמים הרבים שבוחשים בקלחת הפולנית, עד כה גידר ה־ESJF בפולין 15 בתי קברות בלבד. גופים מקומיים, בתי ספר, תושבים אכפתיים שאינם יהודים ויוצאי קהילות יהודיות מנסים לסייע בשימור בתי הקברות, אבל זו רק טיפה קטנה בים.
גם העלייה בהיקף האנטישמיות באירופה עושה את שלה. "בגרמניה כ־2,000 בתי קברות יהודיים, כולם מגודרים", אומר הרב שפירא. "אבל על פי נתוני הממשלה הפדרלית, מינואר 2000 עד יולי 2019 חוללו 750 בתי קברות". גם גדר גבוהה לא תרתיע את החוליגנים האנטישמים.
את הראיון עם הרב שפירא אני מקיימת ברחוב שטיקר 20 בתל־אביב, בבית שבו התגוררו הוריו. אנחנו יושבים במשרד ששימש את אביו המנוח, עם הרהיטים המקוריים, מוקפים בארונות עמוסים ספרי קודש. על הקיר תמונות של אבות המשפחה, בהם אביו המנוח. "בכיסא שבו את יושבת נהג לשבת אריאל שרון ז"ל בכל יום שישי. והוא לא היה היחיד. הגיעו לכאן אישים מהשמאל והימין, חילונים רבים, גם ממפלגות אנטי־חרדיות. כולם רחשו הערכה לאבא. הוא דגל בכך שאנחנו לא חייבים להיות אחידים, אבל חייבים להיות מאוחדים. זהו 'בית הספר' שבו גדלתי. כאן למדתי להסתדר עם כולם. כאן שאבתי את הסובלנות ואהבת ישראל. את הדרך הזאת אני מנסה להמשיך. מפעל כזה, ששותפים בו אנשים מכל הקשת הפוליטית והרעיונית, מוכיח שאם משלבים ידיים ומחפשים את המאחד, אפשר להגיע לתוצאה שאף אחד לא חלם עליה".
לפנייה לכתב/ת 
