ברייאנט כוכב עליון

איזה ווינר | מיקי ברקוביץ'

הידיעה על מותו של קובי בראיינט תפסה אותי ביד אליהו, בדרבי התל־אביבי, וקשה היה בכלל להתרכז במשחק כשהחדשות מכות באוהדים ובשחקנים כאחד, קשה לי גם לדבר על קובי בראיינט בלשון עבר. יש הרבה דיונים תמיד על החמישייה הראשונה בכל הזמנים באן־בי־איי, ומבחינתי אין ויכוח, קובי צריך להיות בה. להרבה שחקנים בליגה הטובה בעולם יש את הכישורים, את סט היכולות שהביאו אותם לשם. אבל מעטים מאוד, אם בכלל, יודעים לחבר את הכישרונות האלה לתמהיל שהיה שייך לקובי בראיינט. הוא כמובן היה אתלט־על, קלע יוצא מהכלל, בעל חדירה אימתנית שהפכה אותו לעיתים לבלתי ניתן לעצירה, אבל קובי היה הרבה יותר מסך היכולות שלו כי הוא עבד מאוד־מאוד קשה כדי לשפר את המשחק שלו באופן מתמיד.

אתה לא מצליח לקלוע 81 נקודות במשחק אחד בזכות הכישרון בלבד, גדול ככל שיהיה, אלא כי אתה מתורגל לעשות את זה כמעט על אוטומט, בזכות העובדה שליטשת וחזרת למשבצתשממנה לא קלעת וכשכולם הלכו למקלחות, נשארת לזרוק עוד ועוד, ואז אולי חזרת לחדר כושר.

מובן שיש דברים שמעבר גם לכל אלה. לקובי בראיינט היה את האקס פקטור, האישיות, הכריזמה המהפנטת. יצא לי לראות אותו משחק מקרוב בלוס־אנג׳לס, ובכל פעם זו הייתה חוויה. קובי לקח על עצמו, מרצון או אולי פשוט בגלל הטיימינג, להיות היורש של מייקל ג׳ורדן, הכדורסלן הטוב בהיסטוריה. עצם הכניסה למשבצת כזו יכולה לפעמים לבלבל, להכניס מתח ולחץ. בראיינט לא רק שידע להתמודד עם המשקולות האלה, הוא הצליח להגיע למעמד שבו איש לא ירים גבה יותר אם שמו ייאמר בנשימה אחת עם הגדול מכולם, וזו כבר גדולה בפני עצמה.

ולצד כל זה, קובי לקח מועדון ענק על הגב שלו והצליח להחזיר אותו לימיו המפוארים אחרי 12 שנה ללא אליפות, שנחשבות ליובש ארוך בתולדות הלייקרס. שושלת קובי ושאק הפכה לאחת המרתקות ולאחר מכן הוכיח קובי שהוא יכול גם בלי אוניל, כשלקח שתי אליפויות נוספות ובכך כמעט השתווה לשש האליפויות של ג׳ורדן. הוא הפך משחקן מדהים לאחד מהסמלים הנצחיים של האן־בי־איי. איזה ווינר.

שני דברים נוספים תרמו בעיניי לפופולריות הגדולה של קובי. הראשון, השתתפותו בנבחרת החלומות של ארצות־הברית באולימפיאדה, כשהראה גם את הפטריוטיות שלו ולא לקח לעצמו מנוחה. השנייה קשורה לעולם. קובי גדל באיטליה ומאוד אהב כדורגל. באהבת הכדורגל, חיבר אליו למעשה מעריצים מכל העולם וכמו ג׳ורדן או לברון או מג׳יק הפך לתופעה עולמית. לכן גם המוות שלו הידהד בכותרות של מדינות רבות.

כואב הלב לדבר על קובי בראיינט בלשון עבר. הוא ראוי להנצחה מפוארת, כאחד שנתן ועוד ייתן השראה לילדים רבים.

הביא לדפוס: רז שכניק

הוא אמור היה להספיד אותי | מג'יק ג'ונסון

אני מנסה לכתוב, והמוח שלי דוהר. בכיתי כל הבוקר מאז הבשורה ההרסנית הזו שקובי ובתו הצעירה ג'יג'י נהרגו בהתרסקות מסוק ואני לא מאמין. אשתי קוקי ואני שבורי לב. אני אוהב אותו, את המשפחה שלו ואת מה שהוא מייצג על המגרש ומחוצה לו. החבר שלי – אגדה, בעל, אב, בן, אח, זוכה אוסקר והלייקר הגדול ביותר בכל הזמנים – איננו.

קובי היה מנהיג, מנטור לשחקנים ולשחקניות כאחד. הוא תרם את הידע, הזמן והכישרון שלו כדי ללמד ברמת הנוער וברמה המכללתית, וגם שחקנים ושחקניות מקצועיים. הוא עבד עם חמישה או עשרה שחקני אן־בי־איי צעירים בכל קיץ. מילים לא יכולות לבטא את ההשפעה שהייתה לו על משחק הכדורסל. אני יודע שאוהדי הכדורסל בכל העולם יתגעגעו אליו, ובמיוחד בעיר לוס־אנג'לס.

על המגרש, אם היית זקוק לריבאונד, הוא היה משיג אותו. אם היית זקוק לחטיפת כדור, הוא היה חוטף אותו. בכל פעם שהיה רגע לחץ, הוא היה דורש את הכדור ומרגיע את כולם. הוא ידע לחבר את חברי הקבוצה. מנהיגים גדולים יודעים להניע אנשים, יודעים לגרום להם להיות טובים יותר ממה שהם חושבים שהם.

לא היה אף אחד גאה יותר מקובי ללבוש את מדי הלייקרס. הרבה שחקנים גדולים שיחקו בלייקרס, אבל אף אחד לא גדול יותר מקובי בראיינט. על המגרש שיחקנו ביחד רק פעם אחת, באימון. קובי סיפר על המפגש הזה שהתלוננתי על כל עבירה שהוא עשה, כולל כאלה שהוא לא עשה. אני נזכר בזה וצוחק. מובן שרימיתי. אני הייתי מבוגר יותר, הוא היה בשיאו. הוא הרג אותי, לא הייתה לי ברירה.

אני לא חושב שנוכל להסביר מה הייתה המשמעות שלו עבור לוס־אנג׳לס. הוא היה כזה אייקון אבל גם עשה כל כך הרבה עבור העיר. הוא פעל למען חסרי הבית והיה תומך נלהב בכדורסל הנשים.

קובי ואני חלקנו הרבה שיחות מיוחדות על כדורסל ועל החיים. היה לנו כל כך הרבה במשותף. אהבתי לדבר איתו על הכדורסל של הלייקרס, על להיות אבות ובעלים ועל אהבתנו לאיטליה. אני אתגעגע לשיחות האלה ואליו כל כך.

אימון קבוצת הכדורסל של בתו הביא לו כל כך הרבה אושר. קובי אהב את החיים. הייתה לו תשוקה לקום בבוקר. היה מתאמן כל יום בשלוש או ארבע בבוקר ואז מסיע את בנותיו לבית הספר. כמו שהוא רצה להיות שחקן טוב, הוא רצה להיות אבא ובעל טוב.

חשבתי שהוא יחיה לנצח, חשבתי שאי־אפשר לגעת בו. ככה הוא שיחק, ככה הוא התנהל. אלוהים ברא כדורסלן מיוחד ואיש מיוחד. מעט מאוד ספורטאים זוכים להשפיע על העולם כמו קובי ברייאנט. היינו זקוקים לו שיהיה בסביבה עוד הרבה שנים. הילדים שלנו נזקקו לו. היה לו עוד כל כך הרבה מה לתרום. אבל הוא הלך מוקדם מדי והשאיר חתיכת מורשת. אני לא אמור להספיד אותו, הוא זה שאמור היה להספיד אותי.

אומת הלייקרס, משחק הכדורסל והעיר שלנו לא יהיו אותו דבר בלי קובי.

אנחנו אוהבים אותך לנצח, מספר 8 ו־24.

(מבוסס על דברים שכתב ואמר השבוע מג'יק ג'ונסון)

קובי וג'יג'י בראיינט. ראה בה את היורשת שלו | צילום: אי־פי

אהבה של אבא, ילדה וכדור | אלומה גורן

אני מכירה את כל הסיפורים, שמעתי את כל הפרשנויות וההספדים, אבל מה שלי נגע בטרגדיה הזו, שגבתה את חייהם של קובי בראיינט, בתו ג'יג'י ושבעה אנשים נוספים, זה שהיא מספרת את כל היופי של הספורט – עד כמה שזה אולי יישמע מוזר.

חבורה של אנשים, שלוש שחקניות צעירות, מאמן ומשפחות שמתעקשים לצאת ביום ראשון בבוקר, בדומה לשבת אצלנו, לאימון כדורסל. מה הם בסך הכל חיפשו? לשחק ולשמח את הילדות.

בראיינט, השחקן הענק הזה, היה יכול להיות מעורב בכל קבוצה שהיה בוחר או חושק בה, אבל החליט לאמן את הבנות הצעירות הללו. קבוצה שלא משחקת כלל בליגה, אלא רק בטורנירים ברחבי ארה"ב, רחוק מההמולה התקשורתית. והוא עשה את זה ממקום של אהבה טהורה, למשחק ולבתו.

בראיינט ראה בה את היורשת שלו. הוא רצה שלא רק היא, אלא גם חברותיה, יעסקו בכדורסל. כשצפיתי בסרטונים של השניים על מגרש הכדורסל או מדברים בפסק הזמן, זה הראה לי שוב את היופי בספורט. לראות ילדה כל כך צעירה שכל כך אוהבת כדורסל ומתייחסת לזה ברצינות, זה עשה גם לי משהו. לא רק לקובי.

יכול להיות שכדורסל הנשים איבד ספורטאית ענקית, אבל אני מעדיפה לדבר על איזה מדהים היה לראות את הדבקות שלה ושל יתר הבנות באהבה לכדורסל. אף אחד מאיתנו לא הכיר אישית את ג'יג'י או את הבנות, אבל כולנו עצובים על הסוף המר.

הכותבת היא כוכבת נבחרת ישראל לשעבר, הביא לדפוס: רענן וייס

קובי בראיינט

כדורסל יקר,

מהרגע

שהתחלתי לגלגל את גרבי הכדורסל הארוכים של אבי

ולזרוק זריקות ניצחון דמיוניות בפורום,

ידעתי אמת אחת:

התאהבתי בך.

אהבה כל כך עמוקה שנתתי לך

את כולי -

ממוחי וגופי

ועד לרוחי ונשמתי.

כילד בן שש,

המאוהב בך עמוקות,

מעולם לא ראיתי את קצה המנהרה.

ראיתי רק את עצמי

רץ מתוכה.

אז רצתי.

רצתי לאורך ולרוחב כל מגרש,

אחרי כל כדור אבוד - עבורך.

ביקשת את היוזמה שלי,

נתתי לך את ליבי –

כי זה הגיע עם כל כך הרבה יותר.

שיחקתי דרך הזיעה והכאב,

לא בגלל שהאתגר קרא לי –

אלא כי אתה קראת לי.

עשיתי הכל בשבילך,

כי זה מה שאתה עושה

כשמישהו גורם לך להרגיש חי,

כמו שאתה גרמת לי להרגיש.

נתת לילד בן שש את חלום

הלייקרס שלו

ותמיד אוהב אותך בגלל זה.

אבל אני לא יכול לאהוב אותך באובססיביות עוד הרבה זמן.

העונה הזו היא כל שנותר לי לתת.

הלב שלי יכול לעמוד במכות,

הראש שלי יכול להתמודד עם השחיקה,

אבל הגוף שלי יודע שהגיע הזמן להיפרד.

וזה בסדר.

אני מוכן לשחרר אותך.

אני רוצה שתדע עכשיו

כדי ששנינו נוכל להתענג

על הרגעים שנותרו לנו יחד,

הטובים והרעים.

נתנו אחד לשני

כל מה שיש לנו.

ושנינו יודעים, שלא משנה

מה אעשה אחר כך,

אני תמיד אהיה הילד הזה,

עם הגרביים המגולגלים,

פח הזבל בפינה,

חמש שניות בשעון

כדור בידיים שלי.

5... 4... 3... 2... 1

אוהב אותך תמיד,

קובי

(הודעת הפרישה של בראיינט שפורסמה באתר פליירס טריביון ב־29 בנובמבר 2015, ושעליה התבסס סרט האנימציה הקצר שזכה באוסקר ב־2018)