"כשהכל התחיל, הייתי פגוע קישון. אני כבר לא. אני סמרטוט שזורח מאושר"
לוחם הקומנדו הימי ניר אבני היה מהצוללים הכבדים בנחל הקישון. ומהשתקנים הכבדים ביחידה המובחרת. כשענת טלשיר הגיעה אליו, 19 שנים אחרי חשיפת פרשת הסרטן בשייטת, הוא הדהים אותה בנכונות לדבר על הכל: ההחלטה לא להילחם במערכת שהשפילה אותו, המחוזות המופלאים אליהם לקח אותו הסרטן, פיזית ונפשית, וההבנה שהמוות המתקרב לימד אותו איך לחיות | בשבוע שעבר נפרד מהעולם | הנה, במלואן, המילים והמורשת שהותיר אחריו
הוא לא רצה להיטמן באדמה גשומה, לא טקס ולא הספדים. גם לא מאות אנשים שלבטח היו באים להיפרד ממי שהיה האדם המשפיע ביותר בתחום הצלילה בישראל. הוא כלל לא רצה הלוויה. ניר אבני ביקש לצאת מן העולם כמו שבא אליו, בצנעה ובאין רואה. ללא חזן וללא זרי גלגל כבדים המציינים את תחנות חייו: מטעם השייטת, חיל הים, איגוד הצלילה, הקיבוץ או ריף הדולפינים.
היה לו הרבה זמן להרהר במותו: 15 שנים שבהן חי עם הסרטן, רובן כזולל חיים. בימים זוהרים פחות, תיכנן כיצד לחמוק מציפורני המחלה שהרימה ראש פעם אחר פעם. אין בעולם דבר שהוא לא ניסה.
כשהגיעה השעה, אבני היה הראשון לזהות אותה. הוא כבר לא היה מסוגל להגיע לטיפולים וברגע מסוים הבין שעליו לשמוט את התשוקה להישאר בחיים ויהי מה.
בכל יום קרסה מערכת אחרת ונדרש להצילה בדחיפות. בשבועות האחרונים שאל את עצמו על מה הוא נלחם. על הזמן או על איכות הזמן. אם זה רק זמן, ניתן להאריך חיים על ידי דקירות ושאיבות, חומרים רעילים, הרדמה או הערה ושוב הרדמה. ואם זה איכות הזמן, אז המשמעות היא לחיות את הימים האחרונים בידיעה שלמה שהם אחרונים.
להשקיע את כוחות הנפש באהבה, להיות עם אהוביו. לתת להם משהו כי הם נשארים כאן, להעניק להם את מה שהם צריכים כדי לפצות על שנים שיהיו כאן בלעדיו. בה בעת, לקחת מהם מה שדרוש לו כדי שהם יוכלו לסגור את המעגל ולאפשר לו פרידה בזמן שבחר לעצמו. אבני ידע שלאהוב זה לשחרר. והוא לימד את בני משפחתו לאהוב ולהניח לו ללכת. זה היה מרוץ נגד הזמן: אוהביו משלחים אותו ברכות וללא בעלות, ואילו הוא מרוכז בדבר אחד, איך הוא משאיר את הנשארים.
בסוף אוקטובר 2019 הציע גדי סוקניק שאדבר עם ניר אבני, חברו מהקומנדו שחלה בסרטן. זה היה לקראת כתבה ששבה אל פרשת הסרטן בשייטת מקץ 19 שנה. צדוק יחזקאלי ואני חיפשנו מרואיינים מהשייטת שיחלקו עימנו את ההתמודדות עם הסרטן.
הוא מאה אחוז זהב טהור, אמר סוקניק על חברו, ואני לא בטוח שיסכים להתראיין. שתקן ומורכב, הרחיב סוקניק על אבני, בחור קשוח שהשתתף במבצעים נועזים ועם זאת, יוצא מהמים אחרי פעולה ובתחקיר אומר רק אמת: שהיה קשה בחשכה ובקור. לא מחליק ולא מייפה. שקט ועוצמתי, נחוש, ממוקד וערכי. אדם שאפשר לסמוך עליו. איש ללא אגו.
אבני, בן 66, שנולד וגדל בקיבוץ בארי בדרום, משתייך לקבוצת "הצוללים הכבדים" בנחל הקישון, בעברו מאות שעות צלילה בנחל שהיה המזוהם ביותר בעולם. השם של גדי פתח את הדלת.
בשעת ערב מוקדמת, אבני חזר מיום באיכילוב והתחלנו לשוחח בטלפון. השיחה נמשכה כמעט שעתיים. בשנותיי כעיתונאית, רק לעיתים אירע שראיון פרץ את גבולות השיח שלשמו התכנסנו והתעופף למחוזות אחרים. ביקשתי שיספר על מה שקורה לצולל מהולל כשעליו להילחם בתאים סרטניים ובאטימות של הממסד הביטחוני. ניר אבני רצה לדבר על דברים אחרים.
חייו השקטים נחטפו ממנו כשהסרטן בא אליו. מ"ריף הדולפינים" בחוף ימה של אילת לאונקולוגית באיכילוב. אין עוד מקום כזה בעולם כולו, שמגדלים דולפינים בסביבתם הטבעית ומאפשרים צלילה איתם. רוני זילבר, חברו מהשייטת, היה היזם ויחד עם אבני הגו ובנו פנינת חמד תיירותית. את אהבת חייו בחוף אילת נאלץ להשאיר שם ועלה צפונה לגור בתל־אביב. בכל השנים הללו, כאדם ש"פגש את הסרטן", לא הייתה לו שום כוונה למות. הוא העביר במילותיו כנות שקטה ויציבה, ללא ריחוף או נשגבות, רוח שקרנה מהאמת הפשוטה של הדברים.
בסוף השיחה שאל אם דיבר יותר מדי ופרץ בצחוק. מעט מדי, השבתי. כך אירע שהשיחה עימו היא הראיון האחרון. ואולי גם הראשון.
הכתבה, שחזרה לסיפור הסרטן בשייטת, התפרסמה בדצמבר 2019, בגיליון ה־80 ל"ידיעות אחרונות". כשעברתי על רישום השיחה עם אבני חשבתי שלא נכון יהיה לקחת ממנו רק כמה משפטים. כתבתי לו שלא ציטטתי אותו כי דבריו היו עמוקים מכדי לתלוש מהם קומץ אמירות. הוא ענה: "בהצלחה ותודה". שאלתי, מה שלומך. והוא כתב: "תלוי לאן מביטים, מוצף באושר ושמח ממה שיש. כרגע באשפוז לקראת כימו והקרנות".
לפני עשרה ימים, ב־21.1 נפרד אבני מהעולם, בביתו בתל־אביב, וסביבו בני משפחתו.
על מה דיבר ניר שמעדיף רק להקשיב, שאלו חבריו כשסיפרתי להם על השיחה עם אבני. עניתי: על איך לחיות כשאתה יודע שמותך קרוב. קרוב מאי פעם.
אני משמיטה את מעט השאלות ששאלתי ומביאה את דבריו של אבני במלואם.
"מפתיע שאני עדיין בחיים. אני נס רפואי. כוח החיים שלי חזק. תמיד אגיד שאני מרגיש מצוין. גם כשהמדדים בבדיקות מחרידים. אני כנראה לא יודע שאני לא מרגיש טוב. יש אצלי מסך מפוצל: הסרטן מתפשט, ומנגד אני שמח שאני חי. אין עוד אנשים שהיו להם מדדי סרטן כאלה והם עדיין חיים.
"התגייסתי ליחידה כאילו מיוחדת בשנת 1971. בשנים ההן הצלילות באזור המזוהם היו מאוד אינטנסיביות. בגיל המתלהב הייתי צולל בשמן עכור, טובע בפוך של בוץ וחש משמעות. היינו מוכנים לעשות כל דבר. מה שיותר קיצוני, יותר מאתגר. רק אמרו לנו, 'תקפצו לבוץ', קפצנו. בלי קסדה, בלי חליפה, מים בתוך הפה, צריבות בעיניים, מים בכל מקום בגוף. אהבתי את זה. טיפשות ותום נעורים.
"באביב 2000, כשהתפרסם הסיפור על הסרטן בשייטת, לקח לי זמן להבין מה נחשף. לא הבנו את המשמעות. ואז שמענו שבחיל הים ידעו שהמים מסוכנים. אם כך, למדינה יש אחריות כלפינו, כל אדם יאמר את זה ועל כך יש קונצנזוס חובק בארץ. נכון שקשה להוכיח קשר סיבתי. אבל הסרטנים שלנו יותר אלימים ובאחוזים גבוהים יותר יחסית לכלל האוכלוסייה. שלחתם אותנו למים, ידעתם שזה מסוכן, קחו אחריות. אם לא, יהיה לזה מחיר מעניין מאוד מבחינת מה שלוחמים יסכימו לעשות מעתה ואילך.
"היה אינטרס של הצבא והממסד להשתיק את זה. כדי שזה לא ימשיך לתסוס כל הזמן. אז קיבלתי איזו תמיכה ממשרד הביטחון, אבל בסוף אני נשארתי עם המחלה ואיש לא יכול לקחת אותה ממני. הקפדתי להגיע לכל הבדיקות שהשופט שמגר קבע שיש לערוך לנו. למרות שלא היו יסודיות.
אנשי השייטת לא אוהבים לדבר יותר מדי. אף אחד לא אמר מילה על מה שעושים בבדיקות הרפואיות. אז אני יושב בחדר ההמתנה לבדיקה. נכנס לחדר הבדיקה, הלם. בדיקה רקטלית. אף אחד לא ממצמץ וכולם נענים לבדיקה הזאת. שתקתי כמו כולם. אחרי זמן קצר התקשרו אליי: אתה צעיר מדי, בן 52, אך יש ממצאים לסרטן הערמונית. הייתי נרעש ומצאתי את עצמי לבד.
"בתחילת הדרך, באגף השיקום התייחסו אליי מאוד לא יפה. אמרו שייקח כמה חודשים עד שאולי יכירו בי. 'אתה לא היחיד', אמרו לי, 'יש הרבה אנשים'. הם עושים לי טובה? אני צריך להתחנן? חברים לחצו שאלך לעו"ד. התקוממתי. מה, זה סוד שצללתי שם? אני אנונימי? למילואים ידעו לקרוא לי, אבל לטפל בי הם לא ידעו.
"טיפלתי במחלה באופן עצמאי. רק אחרי שנה הכירו בי. שנה זה נצח לחולה סרטן. תהליך מתיש של ועדות רפואיות, ואני לא אדם שיודע להפוך שולחן. אני יושב מחוץ לחדר הוועדה ורואה שכל החולים משננים מה יאמרו לוועדה: 'מס הכנסה התלבש עליי, עיקלו לי כסף, אי־הבנה עם משרד הביטחון, תביא לי טופס כזה, תצלצל לזה שייתן אישור'. אני לא רוצה. בחיים לא אלך להתחנן כדי לקבל משהו. מפחי נפש בזה אחר זה. והסרטן לא אוהב מפחי נפש. המחלה דועכת, מורידים לי אחוזי נכות, היא מזנקת שוב, ואני זקוק לכסף כדי להתמודד איתה. אני לא מוכן להיות חלק מהמשחק הזה.
"עזבתי את העבודה בריף הדולפינים, מפעל חיים שהקמתי וניהלתי שנים. מיניתי לי ממלא מקום. ובשנת 2017 נסעתי ליוון, לחודש וחצי. אל האי פארוס. שם הייתה נקודת המפנה.
"שמעתי שיש שם מרכז רוחני, עורכים כל מיני סדנאות, ולא ידעתי מה זה אומר. ביקשתי להתקבל לצוות העובדים שם. הייתי גנן, הפרדתי עלים של בזיליקום במטבח, לקחתי אשפה למיחזור, ניקיתי תאי שירותים. טיילתי בשדה בין הכבשים ורכבתי על קטנוע במשעולי האי. אף אחד לא ידע מי אני. שיחררתי את זהותי, את שמי, את המקצוע שלי, את מי שהייתי בישראל. התמלאתי שמחה. הובלתי משך 30 שנה את ריף הדולפינים, הייתי דמות ידועה בתחום הצלילה. פתאום בפארוס הייתי אף אחד. כמה טוב להיות nobody.
"חדר קטן, בגדים פשוטים, מדיטציה במעגל, דמיון מודרך, אנשים שאיני מכיר סביבי. כולם משתתפים באופן פעיל, אבל אני מופנם: לא מדבר, לא שר, לא רוקד. גם לא מספר לעצמי על עצמי. רק הסכמתי להיות שם. והבנתי שכולם אותו הדבר. כולם מחפשים איך להפסיק לסבול. אחרי כמה שבועות, שרתי ורקדתי והסכמתי להיות גמל, עגור וחתול. הפסקתי לקחת את התרופות שלי. גיליתי שההסכמה להיות אף אחד היא דרך המובילה לאושר.
"חזרתי לארץ, ובום! הייתי בריא. חשבתי שזהו, אני יכול לחזור ולהסתחרר בעבודה, בניהול ובסטרס. אלא שאחרי חודשיים הסרטן חזר, אלים ופולשני, הגיע לכבד ולמקומות נוספים.
"עד לאותו שלב, לא רציתי לעשות טיפולי כימותרפיה. אבל הגעתי למצב שהייתי מוכן להיעזר בכל דבר: לאכול שממית, צדפה בים, קנאביס בבליעה. ימים קשים. כמו להיות בצינוק. עשיתי כימותרפיה ונפגעתי ממנה קשות. הייתי סמרטוט רצפה, חסר תחושה בידיים, בשפתיים, בלשון, הגעתי לשירותים עם הליכון. נפלתי ושברתי ירך. הפסקתי את הכימותרפיה.
"בכל התקופה הזו, אגף השיקום של משרד הביטחון עוד לא היה בתמונה. כבר הוכרתי כנפגע קישון, אבל הבנתי שהכל שם פרוצדורות וועדות, וחשבתי שלא אקבל מהם כלום. העבירו אותי מבילינסון לחדר באיכילוב.
"שלושה חברים מהצוות בשייטת היו איתי כל הזמן. יוסי פרייטג, עופר סיוון ורמי לדור. ימים ולילות. מי שריחם עליי, נשלח לביתו. הם היחידים שנתתי להם להיות לידי. וגם צלי, החבר שהיה איתי בפארוס. וכמובן עפרה אשתי המופלאה. אני שבר כלי והם עושים הכל. אחד נושא אותי לשירותים, שניים רוחצים אותי במקלחת, אחר סוחב אותי על גבו למסדרון. חברות שאין דומה לה, רעות בהתגלמותה. אנשים שאני מכיר מגיל עשרים והם מסוגלים להבין מה אני עובר ולמה אני זקוק.
"הייתי במיטה, מחובר לצינורות עם חיתול וסביבי החברים מהשייטת די מבועתים. ואז קרה דבר מטורף: תוך רגע החזרתי את עצמי לחוויית יוון והייתי מוצף אושר עילאי. לא הייתי אומלל יותר ולא רציתי להיות משהו אחר. הסניטרית החליפה לי טיטול ואני חוויתי הפרדה בין הגוף לבין הראש. אין סערה, אין ייאוש, אין היאחזות במשאלה להבריא, אין נפרדות, אין אני. אני אחד עם העולם, שליו ושווה נפש. החברים מהשייטת שעבדו קשה, נדהמו לראות את השינוי שחל בי.
"עשיתי מדיטציה בשכיבה, ללא כעס וללא מרירות. מפקדיי בשייטת הרי צללו עימי שם, ואני לא רואה בהם אשמים. ניטרלתי ציפיות ממשרד הביטחון, מחקתי אכזבה. אני לא נלחם במערכת. לא מגיע לי כלום. איש לא הבטיח לי דבר. מה שייתנו בסדר. ואם לא, זה גם טוב. זו הייתה הגישה שלי והדבקתי בה את חבריי. הם הסתכלו עליי בפליאה. סמרטוט שזורח מאושר.
"לפני שנה וחצי, הרופאים נתנו לי שלושה חודשים לחיות.
"ביקשתי שייקחו אותי לטיפול בלוטציום. מולקולה שמחברים לה תא רדיואקטיבי ומזריקים לחולה והיא תמצא תאי סרטן ותחסל רק אותם. הרופא התנגד: 'במצבך אני לא יכול לתת לך כלום. בשביל לוטציום דרוש בידוד מוחלט לשבוע, ואתה לא תשרוד'.
"חודשיים לא טופלתי. החברים מהשייטת ואני השתגענו ככה בדירה, אז משכתי אותם אל העיר הגדולה. קרענו את העיר על כיסא גלגלים. גמענו שדות של פרחים ונסענו לנשום אוויר בחוף הים. הייתה בי חיוניות אדירה שמנותקת לגמרי ממצבי הגופני. בתוכי היה רצון עז לחוות ולחיות.
"אחרי חודשיים וחצי על כיסא גלגלים התקבלתי לטיפול לוטציום אבל התברר שזה לא מתאים לי. אז התחילו לחפש טיפול כימו אגרסיבי. מאז אני בכימו כבר שנתיים. כל שלושה שבועות בסדרה של כימו. לא נלחמתי בסרטן ולא נלחמתי על החיים. אני מקבל את הכל. זה מה שיש. הרופא איבד לפעמים עשתונות, ואילו אני מרגיש טוב ומחייך.
"בתחילת אוקטובר הכרזתי על הפסקה מהכימו, למורת רוחו של האונקולוג. יצאתי לשיט תעלות בצרפת עם כל המשפחה שלי. אני לא יכול לחיות רק את המחלה. כל פעם שהתעוררו בי תקוות להחלמה, באו מפחי נפש. אז השיעור שלי: אני עושה מה שצריך ולא בשביל התוצאה. לפני שהודעתי על הפסקה בכימו אמרתי שאני לא רוצה לראות יותר את הסריקה שצובעת תאים סרטניים pet-psma. גמרנו עם זה.
"עכשיו אני מאמין לכל דרך שמציעה ריפוי או שיפור. אני עושה הילינג, דיקור, דמיון מודרך, טווינה, רפלקסולוגיה. גם שיטת 'איזון חיים' המגלה ממאגרי התת־מודע מה מנהל אותי ומה מפריע לי, מילדות. מה שאני עברתי איתם... הם הציפו אצלי דברים מוחבאים. אני מטופל לא אמין כי אני לא מוכן להיות מסכן.
"שם ב'איזון חיים', לא שואלים אותי כלום. אני שותק, והם בעזרת טכניקה שהמציא מרפא בשם ג'ף לוין מאתרים מילות מפתח שעימן אני יכול לעבוד. השלמתי עם הילד הקטן שהייתי. עלו אצלי דברים שלא זכרתי. למה בכלל התגייסתי לשייטת? הייתי השחיין הכי גרוע בכיתה בקיבוץ בארי.
"גיליתי את מה שהודחק והוטמן במעמקים. שיטות הריפוי מחפשות את הסיפור. זה תמיד קשור למה שסיפרנו לעצמנו. כשהבנתי את הסיפור, יכולתי לשרוד שנתיים כימו. אחרים היו מתחסלים הרבה קודם, אבל אני כאן. הדרך הרוחנית שלי קשורה לזה. הביישנות שמנהלת אותי – נעלמה.
"פעם לא יכולתי לשאת כאב של אחרים, הייתי בורח משיחות קשות. אחרי הטיפולים הללו במרכז 'איזון חיים' בשדרות נורדאו, התפרצה אצלי חמלה, אך ללא הסבל המתלווה אליה. אני עסוק. אני חי. עסוק בהרפתקאות ומבין שהכל הוא הרפתקה. אני עף לשמיים. מאז שפגשתי את הסרטן אני חווה אושר פנימי מעבר למה שחוויתי אי פעם. יש בי רצון עז לחיות.
"חברי הטוב, צלי קופרשטיין מקיבוץ דגניה א', טיפל בכל מה שקשור למשרד הביטחון ואגף השיקום. הביא אליי לסלון את הרופא המחוזי, ראשי אגפים במשרד הביטחון. איך זה קרה? מהגישה שלנו שלא דורשת אלא מחבקת. חבריי התרוצצו למעני בסידורים ובניירות. לאלה שדרשו שאקח עו"ד, אמרתי: הכל בדרך שלנו. מאז צלי פונה למשרד הביטחון ומטפלים בעניין שלי. הכימו היה דרך קופת חולים, הדירה השכורה בתל־אביב משולמת מחסכונותיי. כל הטיפולים האלטרנטיביים הם עליי. משרד הביטחון מימן חלקית מטפל שהיה לי ומעניק לי קצבה חודשית.
"כשהכל התחיל, הייתי פגוע קישון. אני כבר לא. אני לא מריר ואין לי כלום נגד אף אחד. כולם סביבי עסוקים בלתחזק אותי, ואני 'אלכסנדר המאושר'. לכולם יש דד־ליין ולי אין. המוני אנשים מתו הרבה לפניי ללא סיבה. גם אני אמות. זה ייגמר מתי שזה ייגמר וזה בסדר.
"מבחינת הצבא ומערכת הביטחון, חבל שזה ככה. מחליפים אנשים בארגון הזה ולא נותר בו חוט שדרה ששומר על הגחלת מאז ועד היום.
"כל החיים הייתי עסוק בכל כך הרבה דברים לא חשובים. הרי אין לנו שליטה על הולדתנו ועל מותנו. מה שחשוב זה מה אנחנו חווים כשאנחנו חיים. וכשנמות, אז נמות. אני חושב שהעברתי לילדיי את זה. לבן שלי תום, שהוא שחקן. לבת שלי שיר, שלומדת לתואר שני במינהל עסקים, אמרתי שתגשים את תשוקותיה במקום לרוץ אחר הקריירה.
"אבא שלי לימד אותי להאמין לממסד. לאבני הדרך של הממסד, לרפואה הממסדית. אני אלך להילינג? עם מסכה לא אלך לשם! ולבסוף השתחררתי מהכבלים הללו ואני הולך לשם. ב'תעצומות', עמותה למחלימי סרטן נפתח לי סדק, קרן אור שחדרה לתודעתי: הפתרון הוא לא בלהיות חולה. אלא לחיות בשלווה בעין הסערה. ועכשיו אני אומר שלווה ואין סערה. אני מבין שיש דברים שגדולים ממני. שאין לי השפעה עליהם והם לא בידיי.
"אני נזכר במלחמת יום הכיפורים, לקראת הסוף שלה היינו צריכים לצאת למבצע מטורף שנהגה על ידי קצין בכיר מאוד ביחידה לוחמת. אני, שחונכתי להאמין בממסד לא היססתי וידעתי שאצא למבצע למרות שזה היה התאבדות. אבל חברי גדי סוקניק, שהטיל ספק בכל דבר, אמר בתדריך: 'זה ממש מטומטם'. כשכבר היינו על הסירות במים, בדקה ה־91, התקבלה הפקודה להחזיר אותנו ולבטל את המבצע. אילו יצאנו אליו היינו כולנו מתים.
"עכשיו אני מרגיש שהכל חסר חשיבות. לא אכפת לי מה יישאר אחריי. אני יודע שיש לוחמים חולים שזה חשוב להם. אני לא מצפה לזר שיונח על קברי ביום הזיכרון ולא ללוח עם שמי בחדר ההנצחה בבסיס השייטת".
לפני שלושה שבועות כתב אבני לגדי סוקניק חברו הודעת טקסט: "הי, חזרתי הביתה אחרי אשפוז של שבועיים. עדיין צולע עם כמה צלקות אבל עם אושר פנימי שאי־אפשר לכבות".
בימיו האחרונים, חייך אבני למשמע הרעיון לתרום את גופתו למדע. אחרי כל מה שהוזרק והוקרן ונשאב, התבדח אבני, אין למדע עניין בגוף הזה.
הוא ביקש שישרפו את גופתו. המשפחה קיבלה לידיה קופסה שחורה. הם ירדו לאילת ועלו על סירה. בתו ובנו פיזרו את האפר כפי שאמר אבא שלהם: "מעל הים הגדול".
לפנייה לכתב/ת 
