כבר שלושה ימים שהיא לא יצאה מהבית, שוכבת בגבה אל השטיח ומעבירה כדור טניס בין שכמותיה, או יושבת על קצה האמבט בחושך ובוכה. לא ברור מה בדיוק יש לגיבורת "עצם חשופה" של רוני גרוס (הוצאת פרדס, 156 עמ'), וגם לא ברור כמה זמן היא כבר ככה, בדיכאון הזה, ולמה – תלוי את מי שואלים: אהבה נכזבת, פיטורים, ואולי סתם תקופת החגים. מה זה בעצם משנה.

החיים הם סבל, היא אומרת ומשקיעה אותנו בתוך תיאור ענוג ומפורט שנע בין הנפשי לגופני בתוך הסתמיות הגדולה של הבדידות באמצע שנות ה־30, כשאת כבר אמורה להיות "משהו" אבל בעצם את כלום. משהו לא בסדר איתך, אומרת לה אמה, והיא צודקת – משהו אכן לא מסתדר שם, בינה לבין העולם, אבל מה זה?

"עצם חשופה" הוא אולי ניסיון להסביר, או אולי הסבר של הכישלון להסביר, מה שבאופן מוזר הופך אותו למרתק ברמה של כמעט ספר מתח שעוקבים אחריו בשקיקה, בניסיון להבין מה יש לה, או ליתר דיוק – מה הסיפור? אנחנו קוראים ספר עם דמות שאנחנו לא מצליחים להבין מה הבעיה שלה, ולא מצליחים להפסיק. היש נפלא מזה? יש בחורה ויש עולם ומשהו ביניהם פשוט לא מתחבר. It doesn't click, כמו שאומרים האמריקאים.

אם צריך להסביר איכשהו את מה שעובר על הגיבורה – אוקיי, זו גרוס עצמה – אולי אפשר לקרוא לזה חוסר כישורי חיים. היא מביטה בבני האדם הרגילים, בצעירות בנות גילה, ותוהה איך לעזאזל הן יודעות מה ללבוש, איך להסתפר, איפה לשבת, מה לומר. אין לה מושג שבעצם כולנו מתהלכים בעולם הזה אובדים עצות ורק מזייפים. היא פשוט לא יודעת לזייף.

לגברים יש מעט מאוד מקום בחיים המסוגפים האלה. הם נמצאים שם רק לפרקים תחומים ומוגבלים בזמן, מגיעים רק ללילה אחד, עושים את שלהם והולכים. אם תהיה כנה עם עצמה, היא רוצה אהבה, אבל אין לה מושג איך למצוא אותה. "את מחוץ לסטטיסטיקה", אומר לה הרופא, וכאן טמון היופי העצום של הספר הזה: היא לא דומה לאף אחת אחרת.