צילום שער

אנחנו כבר רגילים לראות אתרים שהופכים לאטרקציה תיירותית בזכות העובדה שבמאי קולנוע החליט לצלם אותם לסרטו החדש. זה מה שקרה ללונדון של "הארי פוטר", לפריז של "צופן דה וינצ'י", ולגרם המדרגות בברונקס, שעליו רקד ה"ג'וקר" בסרט הנושא את אותו שם. עכשיו זה יקרה, כנראה, גם ל"השער להודו" שבמומבאי, בעקבות הסרט "הצלם ממומבאי" שעולה אצלנו למסכים בימים אלו.

הסרט, זוכה פרס הבחירה הרשמית בפסטיבל סאנדנס, מגולל את סיפורו של רפי, צלם מקומי, הרודף אחרי תיירים שמזדמנים לאזור "השער להודו" ומציע להם תמונה למזכרת כדי למקסם את חוויית הביקור. "בעוד שנים, כשתסתכלו על התמונה, תרגישו את השמש על פניכם, ואת הרוח בשיער, ותשמעו שוב את כל הקולות האלה - או שהחוויה הזאת תאבד לעולם", הוא אומר לתיירים, שרובם מתעלמים ממנו.

אבל מי שביקר במומבאי יעיד שזאת חוויה שלא נעלמת. בין אם בזיכרונם של מי שהתאהבו בעיר ובהודו בכלל, ובין אם בקרב אלה ששנאו כל רגע. "השער להודו" הוא מהמונומנטים המפורסמים בעיר, הידועה בניגודים שבין הפאר שבה לבין העליבות של שכונות העוני. השער הענק ניצב במתחם אפולו באנדר בדרום העיר, על קו המים של נמל מומבאי, ואכן היווה את שער הכניסה למדינה לבאים מן הים.

הראשון שעבר בשער היה שליט האימפריה הבריטית, המלך ג'ורג' החמישי, עם אשתו, מרי, שלכבוד ביקורם בהודו ב־1911 הוקם השער. אם תשאלו את אנשי הרוח ההודים היום, מה שנחשב פעם ל"יהלום שבכתר" האימפריה הבריטית, נראה היום כסמל לקולוניאליזם.

זיכרון קשה נוסף הקשור במומבאי הוא מתקפת הטרור שהתרחשה בה בנובמבר 2008. 55 שעות שבמהלכן תקפו מחבלים מספר יעדים בעיר, וגרמו למותם של 173 בני אדם. למלון טאג' מאהל, הסמוך ל"השער להודו", חדרו שלושה מחבלים, לקחו כמאה בני ערובה והוציאו להורג כמחצית מהם. כדי לתקן את הנזקים שנגרמו למלון נדרשו 22 חודשי עבודה והשקעה של 37 מיליון דולר.

במהלך ההתקפה נפגעו גם מסעדה פופולרית, בית חולים, תחנת משטרה, בית קולנוע ותחנת רכבת. כמה מחבלים פרצו לבית חב"ד בעיר וערכו מסע הרג, שבמהלכו נרצחו הרב גבריאל הולצברג ואשתו רבקה שהפעילו את בית חב"ד.

בין היופי והאימה, מומבאי, על 20 מיליון תושביה, היא מקום שאי־אפשר לשכוח, ועכשיו - כאילו המקום לא צפוף דיו - לנחילי האדם שפוקדים באופן קבוע את המקום יתווספו גם התיירים שיגיעו בעקבות הסרט.