"הייתי מוקפת בבנות רזות ממני, ורציתי להיות כמוהן"
עמית יגור רצתה להיות רקדנית בלט, אבל כשהפרעות האכילה החלו היא הבינה שהמחיר גבוה מדי. היום, כשהיא מככבת בגרסה של נטפליקס לסדרה "החממה" ומשחקת בהבימה, היא כבר מבינה איפה טעתה: "היום שבו הפסקתי לרקוד היה היום שבו חזרתי לאכול כמה שאני רוצה"
עמית יגור חלמה בכלל להיות רקדנית. היא רקדה כילדה בבלט הישראלי, ואת הלימודים בבית הספר לאמנויות תלמה ילין החלה במגמת מחול. עד שהבינה שמקומה לא שם. "בבלט קלאסי את אמורה להיות ברבור, ככה כולן חולמות להיות", היא אומרת. "הייתי מוקפת בבנות גבוהות ורזות ממני, רציתי להיות כמוהן, וקצת הפסקתי לאכול. זה נמשך מכיתה ז' עד ט'. התחלתי לקצץ בארוחות, להשאיר הרבה בצלחת, ולא לאכול את כל הסנדוויצ'ים שאמא שלי הכינה לי לבית הספר. ירדתי הרבה במשקל, מה שכמובן הזיק לגוף. הגוף שלי התחיל להתפרק, וסבלתי מבעיות בברכיים, בגב ובשוקיים".
מה ההורים שלך אמרו על זה?
"הם הזהירו אותי שאני פוגעת בעצמי, ומהרגע שהם הבינו את מצבי הם היו עם אצבע על הדופק. הם ניהלו איתי הרבה שיחות, לקחו אותי לדיאטניות ולפיזיותרפיה. עם הזמן הבנתי שאני לא יכולה להסתמך על הגוף שלי כמקור פרנסה. חדרה בי ההבנה שהמחול לא משמח אותי".
פגשת בבלט בנות נוספות שסבלו מהפרעות אכילה?
"לא. גם לא דיברתי על זה עם החברות. גם לא הייתי אנורקסית בהגדרה. יש הרבה סוגים של הפרעות אכילה. זה לא שחור לבן. היום שבו הפסקתי לרקוד היה היום שבו חזרתי לאכול כמה שאני רוצה ומה שאני רוצה. היום אני הכי שלמה עם הגוף שלי. אני לא דופקת חשבון ואוכלת מה שבא לי. אני גם די נמוכה, 1.57, אבל עם הזמן למדתי שדברים טובים באים באריזות קטנות".
יגור בחרה לעבור למגמת התיאטרון, אהבתה השנייה. "ראיתי חזרות של מגמת התיאטרון בתלמה ילין, וזה נראה לי מקסים. ישבתי מול המנהל, ואני לא יודעת מאיפה היו לי ביצים להגיד לו, 'תעביר אותי מגמה, אני מבטיחה לך שאתה לא תתחרט'. ואז התחילו שלוש וחצי שנים מהקסומות והמאושרות בחיי".
ההתעקשות של יגור, היום בת 25, השתלמה לה בגדול. בגיל 17 התקבלה לסדרה "השמינייה הדור הבא" ולפסטיגל. "זה היה חלום שהתגשם", היא אומרת. "פתאום הפרצוף שלי התנוסס על בקבוקי מים וקלמרים. הופעתי בפסטיגל לצד כוכבים שעל חלקם גדלתי".
את השירות הצבאי עשתה יגור בתיאטרון צה"ל. "כשהפסטיגל נגמר ונָחַתִּי לקרקע המציאות היה לי מאוד קשה", היא אומרת. "על השירות לא הייתה לי שום סיבה להתלונן — הוא היה כיפי וקליל, אבל פתאום כל ההיי הזה שליווה את ההצלחה שלי, נגמר. אתה מחכה שהדבר הבא יבוא — והוא לא מגיע. הכנתי את עצמי לכך שזה לא תחום שבו ההצלחה מובטחת. שנתיים לא עבדתי, אני חושבת שאפילו נכנסתי לדיכאון. זה טילטל את העולם שלי, אבל אמרתי לעצמי — 'תתמודדי, ואם את לא רוצה, תרימי ידיים'. הצבתי לעצמי מטרה — ללמוד משחק בניו־יורק".
כדי להגשים את החלום האמריקאי השקיעה יגור את כל חסכונותיה בלימוד אנגלית, שיעורי משחק ופיתוח קול. "תוך כדי הצבא למדתי כמו משוגעת", היא מספרת. "הלכתי בבוקר לבסיס, וכשחזרתי בערב הביתה ישבתי על ספרים עבי כרס באנגלית ולמדתי שעות על גבי שעות, עד מאוחר בלילה. נבחנתי לאוניברסיטת ניו־יורק. קיבלתי הודעה שהתקבלתי ללימודי משחק והתמחות במחזות זמר, וקיבלתי 50 אחוז מלגת הצטיינות. זאת הייתה המלגה הכי גבוהה שאפשר לקבל. ניסיתי להשיג את 50 האחוז הנוספים, אבל לא הצלחתי — מדובר ב־720 אלף שקל כדי להשלים תואר. הבהילה אותי המחשבה להתחייב בגיל כל כך צעיר על סכום כזה כשאף אחד לא מבטיח לך שום דבר".
הפיצוי הגיע די מהר. יגור לוהקה לסדרה Greenhouse academy שכתב גיורא חמיצר ומשודרת בנטפליקס. "יומיים אחרי שחשבתי שההשקעה שלי יורדת לטמיון, קיבלתי את התפקיד", היא אומרת. "כשהסוכנת שלי התקשרה להודיע לי שהתקבלתי, צרחתי מרוב אושר. בעונות הראשונות זה היה תפקידון קטן, אבל בעונה השלישית התפקיד גדל באופן משמעותי. כשאני רואה את עצמי היום על המסך, אני נותנת לעצמי טפיחה על השכם ואומרת, הכל אפשרי. עמית הישראלית מדברת אנגלית ועוד במבטא אמריקאי, ומי יודע, אולי גם אצליח בחו"ל בסוף".
במהלך הצילומים נרשמה יגור לסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, אותו סיימה לא מזמן, ושיחקה בסרט "כמעט מפורסמת" של מרקו כרמל. בחודשים האחרונים הצטרפה לקאסט של "גבעת חלפון אינה עונה" בתיאטרון הבימה, כמחליפה של רוני דלומי ועמית פרקש בתפקיד יעלי. "קיבלו אותי שם בחיבוק גדול ובאהבה", היא אומרת. "כל החששות שהיו לי נעלמו. לעמוד בפעם הראשונה על במת אולם רובינא ולשיר, זאת הרגשה נפלאה. אני מרגישה שבא לי עכשיו לשרוף את העולם ולהצליח בגדול".
