1. אחרי שהנשיא טראמפ הצהיר שנוכל להחיל את הריבונות על יהודה ושומרון ולספח גם את בקעת הירדן ביקש נתניהו מכולנו לעוף על כנפי ההיסטוריה, שמא חלילה נחמיץ את הרגע. יש משהו מתעתע, או נלעג, באובססיה של פוליטיקאים להכתיר מהלך שהיו שותפים להולדתו עכשיו בתואר "היסטורי".

הקריאות שעולות בימין, ובמהופך בשמאל ל"סיפוח עכשיו" לעומת "שלום עכשיו" הן ביטוי עמוק של כמיהה להגשמת מאוויים ולא לתוכנית פעולה מעשית.

2. ההצהרות שיצאו מהבית הלבן בשלוש השנים שבהן מכהן טראמפ כנשיא ארה''ב מעלות מספר מסקנות בנוגע ליחסו לישראל.

המסקנה הראשונה: ההכרה בירושלים כבירתה של ישראל, ההכרה בריבונות על רמת הגולן והאור הירוק להחיל בזמן שנראה לעין את הריבונות על שטחי יו"ש ובקעת הירדן הן למעשה הכרה במציאות שחוללו הישראלים שהתיישבו בשטחים האלה משנת 67'. טראמפ התעלם מההנחה שגבולות קבע נקבעים במשא ומתן שמגובה על ידי הקהילה הבינלאומית ואימץ את התנ"ך כחוזה שלפיו שורטטו הגבולות של ישראל.

המסקנה השנייה: בכל פעם שהצד הערבי אמר לא להצעות שמחלקות את הארץ הוא נותר עם פחות שטח. הישראלים תמיד אמרו כן ובה בעת לא התכוונו לרגע להסתפק במה שהוצע להם ולכן הם מחזיקים עכשיו בשטחים שקשה להניח שיוותרו עליהם. כך נראה סיפוח זוחל.

3. מקריאה של 181 העמודים של ''תוכנית המאה'' ניתן להגיע למסקנה שכוונות המחבר רצויות וטובות, כפי שנאמר בספר הכוזרי. הם רוצים שהפלסטינים יזכו לשפר את רמת חייהם ואילו הישראלים יזכו לביטחון וכמובן שישאירו בידיהם את רוב השטחים. אלא שלפרקים נדמה שמדובר באוסף של כל הרעיונות שעלו בעבר לפתרון הסכסוך. חילופי שטחים למשל. זה הזוי, אין לכך היתכנות ובעיקר זה לא מגיע לאזרחי ישראל שחיים בנגב הדרומי ולא לערביי ישראל באזור ואדי ערה. תרדו מרעיונות הטרנספר. בואו נסכים לפחות לשמור על מה שכבר התקבע במסגרת הגבולות הארעיים.

4. גורמים אמריקאים, שהיו מעורבים במו''מ בין ישראל לנשיא סוריה חאפז אסד, סיפרו שזיהו אצלו מבוכה ואפילו כעס נוכח העובדה שליד מזכיר המדינה ישבו חבורה של יועצים ממוצא יהודי: דניס רוס, דן קרצר, מרטין אינדיק ואהרון מילר.

בסביבתו של יצחק שמיר היו מכנים את היועצים הבכירים של ג'יימס בייקר, שהיו יהודים, בכינוי "ג'ו בויס". הנרי קיסינג'ר סיפר שנסיכים בערב־הסעודית התייחסו אליו בחשדנות בגלל מוצאו היהודי.

נזכרתי בכך כשקראתי את התיאורים המכוערים בתקשורת על הגרינבלאטים, הברקוביצ'ים, הקושנרים והפרידמנים - היהודים שבישלו את עסקת המאה.

למען האמת, צעירים ממוצא יהודי פונים ללימודי המזרח התיכון באמריקה בגלל סיבה אחת שמוכרת לי משיחות איתם - אהבתם לישראל והרצון שלהם לסייע לה. זו הסיבה שרבים מהם משתלבים במערכות השלטון ומכוני המחקר באמריקה.

ויש גם את התורמים לישראל: לפני האדלסונים שבלטו בהופעתם בטקס בבית הלבן ולא יהיה מוגזם לקבוע שהם ''בעלי הבית'' שם, היו חיים סבן אצל הקלינטונים ואדי ג'ייקובסון – חברו הטוב של הארי טרומן ששיכנע אותו להכיר בישראל. כדאי להפנים שיהודי ארצות־הברית, כמונו, מחזיקים במניות יסוד בחברה בע"מ שנקראת ישראל.

5. זה מתחיל: עכשיו שכבר ברור שנתניהו יידרש להוכיח את חפותו בפני שלושה שופטים בירושלים. תתכוננו למערכה הבאה: גילויים על עמדותיהם של השופטים ואף חיטוט בחייהם האישיים. זה לא ייגמר רק בטינופת ששיגרו מסביבתו של נתניהו כלפי אביחי מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשיך.

בסוף השבוע פורסם בהארץ ציטוט שמייחס לנתניהו העדפה לשופטים בירושלים ''שהולכים לבית הכנסת לעומת השופטים בתל־אביב שהולכים לפילהרמונית". יותר משההבחנה הזאת מצביעה על השופטים היא אומרת משהו עמוק על עולמו התרבותי של נתניהו. בפרק העוסק בתכונות הנדרשות משופט בספרה החדש, ''לקרוא משפטים בתנ''ך'' (הוצאת ידיעות ספרים), מצטטת שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק ארז מתוך ספר דברים: "לא תגורו מפני איש". אין לי ספק ששופטיו של נתניהו יעמדו בקריטריון נוסף: הם יהיו "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת ושונאי בצע" וגם "עם לב שומע". √