"תתארו לכם עולם יפה", כתב שלמה ארצי בשירו. העולם שלנו יפה, אבל לפעמים באמת גם עצוב.

יום השואה הבינלאומי, שחל בשבוע שעבר, הוא זמן סימבולי להסתכל ולבדוק את עצמנו, כעם שסבל כל כך, נרדף וכמעט הושמד לחלוטין בגלל אנטישמיות ובורות. המדינה שלנו צמחה למרות הכל, התחזקה, יש בה הרבה דברים יפים, לא מעט מקומות ואירועים שבהם אנחנו נחשפים לגילויי אחווה, התגייסות וערבות הדדית שלא קיימים במדינות אחרות, ועדיין לא סתם מדברים הרבה על שסעים ופילוג. אז עד כמה קיימת עדיין גזענות בישראל? ודאי שקיימת, ובמידה משמעותית. בשנת 2020 עדיין לא מקנים לכולם שוויון הזדמנויות. אנשים עדיין נשפטים על בסיס מוצא, צבע עור, דת ועוד. ודווקא אנחנו, שנרדפנו כל השנים, צריכים לשמש השראה לעולם גם בתחום החברתי. ראשית, צריך להבין ולהפנים את גודל הנזק והסבל שנגרם לאדם שסובל מגילויי גזענות. אדם כזה יכול לסבול מאפליה, השפלה, אלימות, שיח לא מכבד, רדיפה, או מחסמים שלעולם לא יאפשרו לו להגשים את החלומות שלו. חלומות שאולי היה יכול להגשים אילו היה נמדד אך ורק על פי אישיותו וכישוריו. אנחנו חיים את זה בעולם הספורט. כשרכשתי את בית"ר ירושלים האמנתי וקיוויתי שאפשר לחולל שינוי בתחום הזה. ראיתי לנגד עיניי קבוצה שיש לה בסיס אוהדים כל כך גדול ונאמן, שפזור על פני כל הארץ, עם תדמית בעייתית אבל גם עם פוטנציאל אדיר. מאז, לצד האחריות המקצועית להוביל להישגים, אנחנו עובדים יום־יום כדי להוביל שינוי חברתי, ואנחנו רואים אותו מתחולל לאט־לאט לנגד עינינו. זה לא קל, אבל כל עוד יש אמונה, נחישות והתמדה, וכל עוד עושים את הדברים מהמקום הנכון, בסוף קוצרים את הפירות. כשחושבים על כך - מה שמתרחש בספורט ובמגרש הוא שיקוף פניה של החברה הישראלית. השינוי הזה צריך להתחיל מוקדם כבר בחינוך, בגנים ובבתי הספר. אם הילדים יצוידו בסל כלים שאחד מהם הוא ההבנה שכולנו שווים, כבר עשינו חצי דרך. הערך הכי חשוב בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך". לא במקרה בחרנו את המשפט הזה כנר לרגלינו בבית"ר ירושלים, כי בעיניי הוא מגלם בתוכו את הכל. לא צריכים להיות דתיים או חילונים כדי לקיים את המצווה הזו, צריך פשוט להיות בני אדם.