פראיירים

"כינוי לאדם שאינו יודע לעמוד על שלו, שקל לרמות אותו ולנצלו". זאת ההגדרה המילונית הכי מהימנה שמצאתי למילה פראייר.

חיפוש יותר מעמיק מגלה שלמילה הזאת יש שורשים ברוסית, ברומנית, בגרמנית, וכמובן ביידיש. אבל כל זה מהספרים הישנים. בעידן הנוכחי המילה פראייר היא בערך הדבר הגרוע ביותר שאפשר לומר על אדם. כלומר, אדם החי בישראל. פרסומאים עשו בה שימוש כדי לקדם את המוצר שלהם, פוליטיקאים התגלחו עליה כדי להחמיא לציבור הבוחרים, אבל כנראה שהשימוש הכי נפוץ בה נעשה דווקא במגרשי הכדורגל שלנו.

בשבוע הקרוב המילה פראייר תיאמר בעיקר בהקשר של מועדון מכבי חיפה. רוב הזמן בלשון רבים, כמובן. על פניו, בצדק. הרי מה עוד אפשר להגיד על קבוצה שרצה לאליפות, מתבססת על תקציב עונתי שיספיק כדי לרכוש מדינה בינונית באסיה, ממלאת את סמי עופר כמעט בכל משחק בית - ואז סופגת שער בדקה האחרונה של זמן הפציעות (בפעם השנייה בחודש האחרון, להזכירכם). אז זהו, שלטעמי יש עוד הרבה דברים שאפשר להגיד לפני שמסכמים הכל ב"עזוב, סתם פראיירים". אפשר להגיד למשל שאחוזי החזקת הכדור של כפר־סבא בקושי עברו את המספר שלרוב נכתב על גבינת קוטג', אבל גם שאיתמר ישראלי היה צריך ממש להתאמץ בערך פעמיים בכל המשחק.

אפשר גם להגיד שלמרות מרוץ אליפות די צמוד מבחינת ניקוד, תצטרכו זכוכית מגדלת של שען חירש כדי למצוא אוהדי כדורגל (גם באזור חיוג 04) שיהמרו נגד אליפות נוספת של מכבי ת"א. בעיניי, חוכמת ההמונים הזאת מבוססת על התחושה שלפחות פעם־פעמיים בסיבוב מכבי חיפה הזאת תאבד נקודות במשחקים שהטוטו כמעט הוציא מהטופס מרוב שהם אמורים להיות חד־צדדיים. כי העונה מכבי ת"א מתכתבת עם המילה פראיירים רק במשחקים סטייל האחרון שלהם בטרנר, כשהיא שולטת במגרש כמעט טוטאלית, מבקיעה, מגיעה לשלושה מצבים טובים אחרים ובאופן כללי גורמת לבאר־שבע של 2020 להרגיש כמו באר־שבע של 2005.

כל הדברים האלה רבותיי, לא באמת קשורים ל"אדם שאינו יודע לעמוד על שלו, שקל לרמות אותו ולנצלו". זה פשוט קשור לכדורגל. כי כשתיגמר העונה הזאת, המשחק אתמול נגד כפר־סבא לא באמת ייזכר כמשחק שבו מכבי חיפה יצאה פראיירית. רק, אולי, המשחק שבו חיפה יצאה מהמרוץ.