דמעות של מלאכים

19:25 שעון לוס־אנג'לס, יציעי הסטייפלס סנטר מפוצצים עד אפס מקום. האורות כבים, והדמעות זולגות מעצמן. 20,000 אוהדי לייקרס הצליחו להידחס לערב המרגש הזה. הם מרימים את הטלפונים הסלולריים, מתעדים כל שנייה מהרגע, ואת עצמם בתוכו. קשה להיפרד ממי שהיה האליל שלך במשך יותר משני עשורים, שהיה חלק מחייך ומחיי הקהילה סביבך. כזה היה הטקס לזכרו של קובי בראיינט: קשה היה למצוא בו עין יבשה.

הטקס מתחיל. הזמר אשר שר את "חסד מופלא" (Amazing Grace), כשמשני צדדיו זרי פרחים בצהוב וסגול בצורת 24 ו־8 - מספרי חולצתו של קובי בראיינט. אחריו עולה צ'לן על הפרקט, ובעוד צליליו ממלאים את האולם, קולו של בראיינט בוקע מהרמקולים. הוא מספר על הקריירה המופלאה שלו ועל חייו הנפלאים כבעל וכאבא. רעד עובר בקהל, ומהיציעים נשמעות הקריאות "קובי, קובי", מלאות געגוע. בווידיאו שהוקרן על המסך, נראה בראיינט ברגעים הגדולים במהלך הקריירה שלו, וכאלו לא חסרים.

מאז מותו של השחקן האגדי בהתרסקות מסוק, תושבי לוס־אנג'לס לא מפסיקים להיפרד. הטקס הזה, במשחק הראשון של הלייקרס מאז האסון - הקבוצה שלמענה ורק למענה שיחק במשך 20 שנה - היה גולת הכותרת. הזדמנות להגיע ל"בית שקובי בנה", ולהגיד תודה. אף אחד לא היה יכול לדמיין שכך יסתיימו חייו של אחד הכדורסלנים הגדולים שידע העולם, אבל בהוליווד כמו בהוליווד - ידעו להגיד לו שלום כמו שרק הם יודעים.

20,000 גופיות, שחקן אחד

צילום: AP

שעה לתחילת המשחק מול פורטלנד, ואלפי אנשים מתגודדים מחוץ לאולם. הם מניחים פרחים, נרות, נעליים, בלונים, מכתבים, ציורים, תמונות של קובי ובתו ג'יג'י שנהרגה יחד איתו והיא בת 13 בלבד. כולם מצלמים ללא הפסקה. זה מחזה סוריאליסטי: המקום המוכר כל כך, סמל של ספורט ושל שואו־טיים, הפך למקדש עבור אדם אחד.

בתוך האולם מתגלה מראה מרהיב. שורות־שורות של מושבים, כולם עטופים בגופיות של קובי. חצי אולם עם המספר 24, וחצי עם המספר 8. כמעט כולם לובשים מעל בגדיהם את הגופיות, ועד שהטקס מתחיל כל האולם כבר בתלבושת אחידה.

20,000 המושבים מלאים עד אפס מקום. מחירי הכרטיסים הגיעו לתעריפי הסופרבול. 1,000 דולר לכיסא במרומי האולם. כמעט כל מי שגר כאן היה רוצה להיות במקום הזה בזמן הזה. לא למשחק כדורסל הם הגיעו, אלא לבכות יחד על הגיבור שעזב אותם, לכבד את זכרו. את דקת הדומייה החליפו 24.2 שניות, והאולם שרעד לפני כן בקריאות אהבה לכוכב המנוח - נדם.

האלמנה ונסה לא הגיעה, אבל ייתכן מאוד שצפתה בטלוויזיה. במהלך הערב העלתה באינסטגרם תמונה של שני הכיסאות על הפרקט - אחד עטוף בגופייה מספר 24, שני עם גופייה שחורה עם המספר 2 של בתו ג'יג'י. על הכיסאות זרי שושנים אדומים. "אין #24 ללא #2", כתבה. היא גם ביקשה להעביר אליה את המזכרות הרבות שהשאירו מעריציו של קובי.

הלב של לברון

ואז מגיע תורו של לברון ג'יימס. בזמן שהסרטון הוקרן על המסכים באולם, הוא וחבריו לקבוצה לא יכלו לעצור את הדמעות. הם שבורים, מפורקים. כעת מי שלקח על עצמו להחזיר את הלייקרס לימיהם הגדולים צריך לעמוד מול האלפים, לנחם אותם, להיות חזק בשבילם. כל הזרקורים עליו, והוא ניצב שם, בגופייה של קובי, וברור שהמעמד לא קל לו.

אחרי הטרגדיה קיעקע לברון על ירכו נחש שחור גדול, עם המספר 24 והכתובת "Mamba 4 Life". הוא מציג אותו בפני הקהל. הזיכרון של קובי צרוב לא רק בראשו, אלא גם על גופו.

לברון מוותר על קריאת נאום הפרידה הקצר שהכין מראש. "אני מעדיף להגיד את הדברים מהלב", הוא אומר. "אני בטוח שכל משפחת בראיינט, ובמיוחד קובי, מודה לכם, משפחת הלייקרס, מכל הלב. אני מרים את הראש וכולם שבורים, הלב של כולם כואב. אני רואה את הערב הזה כחגיגה לזכרו של קובי, לכבוד הכוח שהוא נתן למשחק, המנטליות המיוחדת, הדמעות, הדם והיזע שלו. 20 שנה הוא נתן מעצמו למועדון הזה - השחקן הכי טוב והאבא הכי טוב שיכול היה להיות. אסיים במילותיו של קובי: ממבה אאוט. אבל במילים שלי: לא נשכח אותך, אחינו היקר".

האנשים ביציעים נראים כל כך שונים. לבנים, אפרו־אמריקאים, סינים, היספאנים. קובי חיבר את כולם, ולכל אחד סיפור שמסביר מדוע הוא כל כך נגע לליבו. "לא התעניינתי אף פעם בכדורסל עד שהתחלתי לצפות עם בעלי והילדים, וכשראיתי את קובי ואת הביצועים שלו על המגרש זה היה כל כך מלהיב שהפכתי למעריצה שרופה", מספרת אישה בשנות ה־60 לחייה.

גבר ממוצא איראני יושב לא הרחק ממני. ממרומי היציע קשה לו לראות את כל המחוות שנעשו לקובי, או את חברותיה של ג'יג'י מאקדמיית הכדורסל "ממבה", שיושבות לצד המגרש, לבושות טרנינג שחור. אבל הוא נרגש מכל שנייה. "אני והבן שלי מגיעים לכל המשחקים של הלייקרס. זה משהו שמאוד קירב בינינו", הוא אומר. "קובי היה שחקן מדהים, אף אחד לא התקרב אליו. מאז שהפסיק לשחק, זה לא אותו הדבר".

הלייקרס הפסידו לפורטלנד (127:119), וקשה לומר שזה הזיז למישהו. האובדן של קובי, ג'יג'י ושאר נוסעי הטיסה האומללה העמיד דברים בפרספקטיבה חדשה. מחוץ לסטייפלס סנטר, המוני המבקרים שנותרו בחוץ ללא כרטיס עדיין עומדים שם, מצטלמים ליד דמות ענק שלו שנגזרה מקרטון, מבקשים לקחת הביתה זיכרון אחרון מקובי.