היום נפתחת רשמית מערכת הבחירות לנשיאות בארצות־הברית. כמו תמיד, היא נפתחת באיווה, מדינה קטנה במערב התיכון, שרוב מכריע של תושביה לבנים ותחום ההתמחות שלהם הוא גידול חיטה. איווה איננה אמריקה. אף על פי כן, כל ארבע שנים עיניה של אמריקה נשואות אליה. פעילים במפלגה הדמוקרטית יתכנסו היום באולמות ספורט ובמתנ"סים כדי לדון במועמדים של המפלגה לנשיאות (הרפובליקנים דבקים בנשיא המכהן: אין אצלם בחירות).

זהו טקס מוזר: הוא דומה יותר לפעולה בתנועת נוער מאשר לפריימריז. אין קלפיות. ההצבעה נעשית בשלבים, תוך שכנוע הדדי. התוצאה חשובה רק במובן אחד: לכאורה, היא מעניקה מומנטום למועמד המנצח ומסיגה לאחור את המועמדים המובסים. רק לכאורה: בתחנה הבאה, במדינה הקטנה ניו־המפשייר, הכל עשוי להתהפך.

על פי הסקרים, המועמד המוביל באיווה הוא ברני סנדרס. מועמדותו של סנדרס צריכה לעניין אותנו: הוא יהודי יליד ברוקלין, בן 78, שנראה ונשמע ובעיקר צועק כמו יהודי יליד ברוקלין בן 78. הוא המועמד הראשון באחת משתי המפלגות הגדולות שמצהיר שהוא סוציאליסט, כלומר מאמץ באדיקות את השמאל הכלכלי, החברתי, הגלובלי, ומבקר בחריפות את ישראל. לא לנשיא היהודי הזה התפללו בירושלים.

בעבר למועמד כמו סנדרס לא היה סיכוי: הוא רדיקלי מדי, קשיש מדי, בוטה מדי. אבל עידן הרשתות החברתיות שינה את כללי המשחק: לא המרכז קובע אלא הקצוות, הבייס. סנדרס הוא תמונת ראי של טראמפ: שניהם פופוליסטים. אחד קוסם לימין הקיצוני; האחר לשמאל הקיצוני. הבוחרים, שמאסו בתקינות הפוליטית, בשחיתות ובמניפולציות של הפוליטיקאים הישנים, נמשכים אל מי שהם תופסים כאותנטי. טראמפ אותנטי; סנדרס אותנטי. גם כשהם משקרים השקרים שלהם אותנטיים.

התמיכה בטראמפ גבולית, אבל יציבה. ממש כמו התמיכה בנתניהו. הגילויים על השימוש שעשה בסיוע אמריקאי כדי לאלץ את ממשלת אוקראינה לעזור לו לחסל את יריבו ג'ו ביידן לא השפיעו כהוא זה על מעמדו בסקרים. הליך ההדחה נגדו לא גרם לתומכיו לחצות את הקווים, ממש כמו כתבי האישום נגד נתניהו.

האתר "פוליטיקו" פנה לתומכים בטראמפ מבין קוראיו בהצעה מעניינת: כתבו לנו מדוע אתם תומכים בו. למרבה ההפתעה, רוב המשיבים התייחסו אל טראמפ בביקורת. אף על פי כן, הם החליטו להצביע בעדו. הם נימקו את החלטתם במצב הכלכלי, במאבק שלו נגד הגירה בלתי חוקית, בהתנגדות שלהם ליריביו. במילים אחרות, לא כל מי שמצביע טראמפ הוא טראמפיסט; ובהשלכה אלינו, לא כל מי שמצביע ליכוד הוא ביביסט. אבל לאחר שלוש שנים בסימן טראמפ באמריקה ולאחר עשר שנים ושתי מערכות בחירות בסימן נתניהו כאן, גם הבוחרים הספקנים לא ממהרים להחליף מפלגה. ואולי המפלגות מיצו את כל הספקנים כולם: העמדות נקבעו, ומה שיכריע הוא רק אחוז ההצבעה.

יש ישראלים שבטוחים שכל מה שקורה בפוליטיקה האמריקאית נפלא, ומבקש חיקוי. הם טועים. הבחירות באמריקה מושחתות. הכסף הגדול שולט בהן. השיטה פגומה: הבחירות לנשיאות מתנהלות, הלכה למעשה, רק בחמש או שש מדינות שמהוות לשון מאזניים או, כמו איווה היום, מקדימות מדינות אחרות. והעיקר, המועמדים בשתי המפלגות רחוקים מלייצג את מה שנדרש היום ממנהיג המדינה החזקה בעולם.

הסיפור הישראלי שונה. נוצר תיקו. בדבר אחד נתניהו הצליח: הוא הקים גוש מפלגות שמחויב לו, וכולל כמעט חצי מהבוחרים. בדבר אחד הוא נכשל: הוא לא הצליח להקים מפלגת קש משמאל לליכוד, בין הליכוד לכחול לבן, שהייתה יכולה להקפיץ אותו מעל ל־61. כחלון נתן לו את השירות הזה ב־2015; ביבי השמיד את כחלון בטרם עת - ולא מצא לו תחליף, למרות שניסה.

הסיפור שונה גם בגלל ליברמן. לאחר שתי מערכות בחירות עקרות נדמה שליברמן הגיע למסקנה שהוא לא יכול לשבת יותר על היציע. הוא מדבר עכשיו על ממשלה חלופית, כלומר, אם אני מבין נכון, על ממשלת מיעוט של כחול לבן, אמת וישראל ביתנו, בהימנעות של הרשימה המשותפת. כדי להגיע לכך שלוש המפלגות זקוקות לעוד ארבעה מנדטים. ספק אם יש להן מהיכן לקחת. √