ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    7 לילות • 03.02.2020
    בגלגול הזה
    רועי חן מתעקש לחיות יותר מפעם אחת. הוא כבר היה ילד מופרע, נער אובדני, סופר רוסי, בוהמיין צרפתי, אבא צעיר ומחזאי מצליח. לא פלא שגיבור הספר החדש שלו נודד מגוף לגוף כבר 400 שנה, וגיבורי ההצגה שכתב נאבקים על השפיות במחלקה הסגורה
    אלעד בר־נוי // צילום: אביגיל עוזי

    cגיל 16 רועי חן כתב רומן היסטורי על פטרבורג של המאה ה־19, עלה לגג ושרף אותו. באותה שנה הוא שיחק רולטה רוסית על נתיבי איילון - רץ במהירות מצד אחד לשני, בזמן שהמכוניות נוסעות. בגיל 17 הוא ברח מהבית, התחיל ללמוד רוסית ועבר לגור עם חברתו דאז. כשהיה בן 19 הסתובב ברחובות עם מגבעת צילינדר ומקל הליכה. בגיל 24 כבר היה אב לילד, עורך, סופר ומחזאי.

     

    "אני לא מסוגל להסתפק בזה שאנחנו חיים רק פעם אחת", הוא אומר. "אנחנו הרי מתגלגלים מסוג אחד של חיים לסוג אחר. בגלל זה המילה 'חיים' בעברית היא מילה כל כך טובה - כמו אלוהים, זה ברבים. ברגע שיש כל מיני, אתה כבר יכול להתחיל לקבל את זה. אבל אם זה רק אחד - לייף - מה אתה מלחיץ?! מה רק אחד? למה זה נגמר?? בסופו של דבר אנחנו אורחים בחיים האלה, יש מבחן חוזר, לא חייבים להצליח עכשיו בכל דבר, הכל בסדר".

     

    לא מפתיע, אם כן, שגיבור ספרו החדש 'נשמות' הוא גרישה, מהגר מרוסיה, מובטל בן כמעט 40 שגר בדירה יפואית מתפוררת עם אמא שלו. אלא שגרישה נולד לפני 400 שנה. כלומר, הנשמה שלו נולדה ב־1620 בגוף של ילד בשטעטל, ואז התגלגלה לגוף של גבר בוונציה של המאה ה־18, משם לגוף של אישה במרוקו מאה אחת מאוחר יותר, ואפילו הספיקה לבקר בדכאו של 1942, כפרעוש חסר מנוחה. או לפחות כך הוא טוען. כי אם תשאלו את אמו, שמתערבת ללא הרף בטקסט של בנה, היא תנסה לשכנע אתכם שמדובר בהזיות של גבר אומלל, ושעדיף שלא נעודד אותו ("אני מבקשת לסגור את הספר הזה. מה שאתם שומעים: תסגרו את הספר הזה עכשיו. אתם חושבים שאני צוחקת? אני מדברת ברצינות שלמה!") השניים יוצאים למסע בזמן ובמרחב ונלחמים ביניהם על קשב הקוראים ועל אמונם, בקרנבל מטורלל ומבריק ומצחיק מאוד.

     

    הרעיון לסיפור צץ בראשו של חן כבר מזמן, כשבנו אדם היה בן שנתיים. "הסתכלתי עליו ואמרתי, 'עכשיו תגיד את האמת, מי אתה? מאיפה באת אלינו? איפה היית קודם? כאילו מה, לא באת מכלום, נכון?' והתחלתי לדמיין לעצמי מי לעזאזל הוא היה קודם. וזה התחבר לי למשהו שאני חווה בחיים, שזו מין הזרה לעצמי. אני מסתכל על תמונה שלי מגיל תשע ואין לי מושג מי זה הילד הזה. לא יודע עליו כלום. גם אין לי זיכרונות ילדות עד איזה גיל 12. מבית הספר אני לא זוכר כלום - לא שמות של מורים, לא אנשים שהיו איתי בכיתה. אני זוכר דברים חושיים. ילדות אצל סבא וסבתא שלי המרוקאים, שוכבים על מזרנים על הרצפה, אוכלים בוטנים, שותים תה, משחקים קלפים. אני לא זוכר עלילות.

     

    "אולי בגלל זה הייתי צריך לאמץ לי זיכרונות. אז התחלתי לגלגל את הרעיון הזה על מישהו שחי, ומתאבד. נולד עוד פעם, נרצח. נולד עוד פעם, מת. עניין אותי לחקור מה קורה לנשמה אחת בתנאים שונים. אתה נולד בישראל, אתה נולד באיטליה, אתה נולד עשיר, עני - מה קורה לך, כמה זה משנה אותך. בגיל 17 התחלתי ללמוד רוסית, מתוך סקרנות, ואימצתי לעצמי אישיות חדשה. גיליתי שדרך השפה אתה פשוט נולד מחדש. אתה נהיה תינוק, אתה אומר, 'אמא', 'אבא', 'רוצה', 'לא רוצה', הקול שלך משתנה".

     

    כשהוא אומר שלמד רוסית, חן לא מתכוון לקורס של ברליץ. הוא למד וחקר את השפה בכוחות עצמו, במשך שנים, עד שהגיע לרמת שפת אם, כזו שאיפשרה לו לתרגם ספרים של דוסטויבסקי, פושקין וצ'כוב. בהמשך גם למד צרפתית ואיטלקית כדי שיוכל לקרוא עוד מהסופרים האהובים עליו בשפת המקור. "בגיל 18 הגעתי לפריז, בגיל 19 למוסקבה, הייתי מתיישב באיזה בית קפה ואומר לעצמי שזה יום רגיל, אני קורא לי עיתון, קוראים לי ז'אן או איוון או מרצ'לו ואני חי פה ונולדתי פה, ואין לי שום קשר לישראל, לא יודע כלום על המדינה הקטנה הזאת במזרח התיכון. אני מתאר לעצמי שאני יהודי, כי בכל זאת האף והפרצוף, כתוב לי פוגרום על המצח, יש גבול מסוים שאפשר למתוח את זה - אבל בכל השאר אני בן־אדם אחר".

     

    ממה ברחת כל כך?

     

    "אני מניח שפשוט מעצמי. תמיד רציתי להיות אזרח העולם, אבל ככל שניסיתי יותר להיות אזרח העולם נהייתי יותר יהודון. אני מסתכל על הילד הזה שהייתי בגיל 16, הולך יחף בדיזנגוף, גונב אוכל, מדבר רוסית, נכנס לחנויות וגונב ספרים. מי זה? היום אני לא יודע מה צריך לקרות בשביל שאני אעשה דבר כזה. הייתי פשוט אדם לגמרי אחר. ואחרי זה הייתי עוד בן־אדם ועוד בן־אדם ועוד בן־אדם".

     

    והבן־אדם שאתה עכשיו – כמה זמן אתה הבן־אדם הזה?

     

    "המון זמן. בדמות הזאת אני הכי הרבה שהייתי. ובגלל זה עכשיו, כשחגגתי 40, אמרתי שאני חייב לעשות משהו קיצוני, משהו שלא קשור לכלום. לעבור לברזיל, לרקוד בקרנבל, אני לא יודע מה".

     

    אולי תעשה קעקוע.

     

    "אני לא עושה קעקועים. הרי מה אני אעשה בגלגול הבא - ככה יזהו אותי, אתה מבין?"

     

     

    מחזאי הבית של תיאטרון גשר, אוטודידקט על סטרואידים, מתרגם ספרים ומחזות - בדומה לגיבור הרומן שלו, גם חן הוא וירטואוז של מילים. את דירתו הבוהמיינית במרכז תל־אביב הוא חולק עם בת זוגו פולינה אדמוב, מעצבת תפאורה ותלבושות תיאטרון, ועם בנם אדם בן ה־15. אין לו פייסבוק, אינסטגרם או טוויטר, הוא בקושי צופה בסדרות. את רוב זמנו הוא מכלה בכתיבה ובקריאה. 'נשמות' (הוצאת כתר), הוא ספר הפרוזה השלישי שלו, אחרי 'סוסי הדיו' ו'תל של אביב'.

     

    חן גדל בשכונת נחלת יצחק בתל־אביב, בן ליהלומן ולמנהלת רכש בבית מלון, הראשון בין שלושה אחים. להגיד שהוא היה ילד לא קל, זו תהיה לשון המעטה. "בגיל 14 אמרתי לעצמי, אתה צריך להיות סופר, ואם אתה יכול להיות סופר רוסי, עוד יותר טוב, ואם אתה יכול למות בדו־קרב, עוד יותר טוב. וניסיתי לעשות את זה בכל צורה אפשרית. הייתי כנראה בדיכאון איזה זמן, שיחקתי המון עם הדבר הזה שקוראים לו מוות. הייתי עושה דברים מאוד מוזרים. אני זוכר שההורים שלי חיפשו אותי פעם הרבה זמן ובסוף מצאו אותי על הגג, עומד על הקצה".

     

    הם ידעו איך לאכול אותך?

     

    "לא, הם סבלו נורא. הייתי מופרע, אבל מופרע־מופרע. העיפו אותי מבית הספר בגיל 16, לא למדתי, לא גרתי בבית, הייתי נעלם, בלתי ניתן לשליטה, הכל, מסמים ועד לסתם דיכאונות מופרעים. הייתי מאוד קיצוני, אולי בגלל זה כבר בגיל 24 הייתי בן 60 ונולד לי ילד, והיום כבר מדבר איתך אדם בן 600. מסכנים ההורים שלי, חמודים. היום, כשאני חושב על מה שעשיתי להם... באמת, איזה ילד נוראי, ילד זבל".

     

    לצד ספרו החדש, עלתה לאחרונה בתיאטרון גשר גם ההצגה 'מי כמוני' שכתב חן וביימה אילאיל סמל - הצגה שעוקבת אחר בני נוער במחלקה הסגורה, כאלה שסובלים ממחלות נפש והפרעות אישיות. במסגרת העבודה על המחזה, במשך חצי שנה ביקרו חן וסמל באופן כמעט יומיומי במחלקה הסגורה באברבנאל. חן ממשיך לבקר שם גם היום. "אני פשוט התמזלתי בגיל הנעורים ולא הגעתי לשם, אבל אני מרגיש הכי בבית שהרגשתי בחיים שלי עם הילדים האלה. לפני שנכנסתי לשם אחד הרופאים אמר לי, 'שמע, אני מכין אותך, יכול להיות שתראה ילדים שחותכים את עצמם והידיים שלהם מצולקות'. ואני כזה, 'תביאו לי אותם!' כאילו, מה בדיוק אתם מגלים לי פה חברים?

     

    "אני מרגיש הכי מחובר לסוג הזה של ילדים, שהם מוכשרים ומדהימים אבל בודדים ומסובכים, שאף אחד לא יכול להכאיב להם יותר מהם לעצמם, שאף אחד לא יכול להרים אותם יותר מהם את עצמם. כשנכנסתי לשם הרגשתי שאני לוקח איתי את רועי בן ה־16 שק קמח. שאני אומר לו, 'הנה, אתה רואה, מפה ברחנו'. והוא אומר לי, 'מה, זה מקום מגניב!' ואני אומר לו, 'סתום את הפה, זה לא מגניב, זה חרא, זה בית חולים, אנשים פה חולים, הם לא יכולים לעשות שום דבר ממה שאתה עשית כי הם לא מצליחים לתפקד. אז תבין שאני הצלתי אותך מהמקום הזה, יא שמוק צעיר ולגלגן'".

     

    זה דיאלוג שמלווה אותך כל החיים?

     

    "בהחלט, וזה דיאלוג דומה לזה שמופיע בספר. גרישה, עם כל הזהויות שלו, הוא מחלקה סגורה של בן־אדם אחד. והקול הזה של אמא שלו שאומרת לו, אתה מחרטט, אתה מקשקש, זה מאבק פנימי קבוע שיש לי עם עצמי. אתה לא נהיית רוסי ואתה לא נהיית איטלקי, אתה יושב עכשיו בדירה שלך ומראיין אותך בחור נחמד, ובדירה למטה קודחים ואתה בקושי מצליח לשמוע את השאלות", הוא צוחק. "רועי בן ה־16 נמצא איתי כשאני כותב. עומד מאחוריי עם סיגריה - הוא עדיין מעשן כי הוא עוד לא קלט שיש לו אסתמה וזה טמטום - ואומר לי, 'נו, כותבים רומנים אני רואה! דוסטויבסקי התיישב פה! חבר'ה, עצרו הכל, כי הוא כותב רומן! בטח זה יהיה ממש מעניין, כי באמת צריך עוד ספר בעולם!'"

     

    תשמע, אתה מדבר על מאבקים נפשיים קשים, אבל אני יושב פה מולך ואתה נראה לי אדם די מיושב.

     

    "מה זה מיושב, אני האמא של המאוזנים. אין מאוזן ממני. תראה את השולחן הזה", הוא מצביע על הכיבוד הנאה שפרוש מולנו - קנקן תה ירוק, אגוזים ושוקולד חרובים - "מה זה? שולחן כמו של סבתא שלך. קנקן תה! אני באמת סבתא".

     

    אז כל המאבקים האלה כבר מאחוריך?

     

    "להגיד לך שהיום, בגיל 40, אני לא עומד בדיזנגוף סנטר ומסתכל מלמעלה למטה על שלוש הקומות האלה ואומר לעצמי, בוא'נה, איך הם לא שמו מעקה המפגרים האלה? איך אין פה איזה רשת? הרי זה נורא פשוט, אני מרים את הרגל עכשיו ואני קופץ. זה הכי מתבקש בעולם. ושיהיה ברור - אני מאושר בחיי, אני אולי בתקופה הכי טובה שהייתה לי. אבל עדיין יש בי איזו משיכה לחוסר התפקוד הזה. לכן הרגשתי בבית באברבנאל. יש משהו במקום הזה שמוציא ממך את האמביציות - אתה לא צריך להיות כוכב, אתה לא צריך לדבר בראיונות, אתה לא צריך להשתחוות, אין ממך ציפיות. ולפעמים פשוט מתחשק לי לשכב שם, לא להיות סופר, לא להיות מחזאי, לא להיות בעל, לא להיות אבא. לשכב על הרצפה, לעשן, להאזין לבילי אייליש עם הילדים ולדבר על בדידות ועל מוות".

     

     

    בימים שבהם וידויים אישיים וממוארים הם הבון־טון הספרותי, הבחירה של חן לעסוק בזהויות מתחלפות, בעיירות מדומיינות ובתקופות רחוקות נדמית כמעט תמוהה. אלא שהוא בכלל מתעקש שמדובר בטקסט אוטוביוגרפי. "זה נשמע מגוחך, אני יודע. אבל כמו שיש בתוך גרישה את כל הדמויות האלה, גם בתוכי יש את הילד בן ה־16 שניסה לברוח מעצמו, ואת הנערים האלה במחלקה הסגורה, ועוד אלף זהויות אחרות".

     

    ובכל זאת, לא כתבת סיפור אוטוביוגרפי על ילד שגדל בבית מרוקאי והחליט ללמוד רוסית.

     

    "נכון, כי אני לא מת, ואני לא הביוגרף של עצמי. ואני אוהב את המסכה יותר מאת הפנים, ואני נורא משתעמם מסיפורים 'אותנטיים'. אני שונא ספרות תרפויטית כזאת, של כתבתי על עצמי וזהו. אם אין איזה מאייסע טוב, כמעט טרנטינו סטייל - זה לא מעניין אותי. יותר מזה, בגלל שזה הסיפור האמיתי שלי, מה אני אעשה אחרי שאכתוב אותו? יש לי רק סיפור אחד כזה. כתבתי אותו ו...? אני רוצה לשאוב מהמעיין הזה הכל חוץ מאת הכוס האחרונה.

     

    "לואיג'י פירנדלו אומר שכולנו נולדנו עם קופסה של מסכות. יש את אלה שנורא ממהרים לפתוח מהר ולחבוש את כולן, ואז נתקעים עם מסכה בגיל 20 ונשארים איתה עד המוות והיא נרקבת להם על הפנים. ויש את אלה שנורא מפחדים לבזבז, אז הם משתמשים רק באחת או בשתיים, ומתים כשיש עוד הרבה מסכות שהם לא הספיקו לבדוק. והחכמים יודעים להעביר מסכה אחרי מסכה, ואז ביום המוות להוציא את מסכת המוות האחרונה וללכת בשקט. אז אני לא יודע אם אני באמת שולט בזה, אבל לא בא לי להיתקע עם איזו מסכה אחרונה".

     

    אתה מדבר על מסכות ואני מיד חושב על הסתרה, על זיוף, על העמדת פנים.

     

    "גם כשאדם מספר יעני את הסיפור שלו - גם אז הוא משקר, הוא מקשט. אין דבר כזה סיפור אמיתי, הוא לא קיים. מה זה ספרות, מה זה לכתוב? זה לא אותנטי. זו לא פעולה טבעית שהאדם הקדמון עשה. ברגע שאתה שם מילים על הדף, אתה כבר במסכה. אותנטי זה לשבת בבית ולבכות. אותנטי זה להביא סטירה למישהו. אותנטי זה לצרוח. לכתוב זה לא אותנטי". •

     


    פרסום ראשון: 03.02.20 , 19:21