חיים בשפה, חיים בתשוקה // יהודה ישראלי ואסתר פלד - רסלינג - 242 עמודים

די לכתוב את הביקורת אני ניגש לאפליקציית התמונות במכשיר הנייד שלי, שתשמש כמעין מפה. מעטים הספרים מהעת האחרונה ששלחתי כל כך הרבה צילומים של ציטוטים מהם לקרובים לי (ובמיוחד לבת הזוג). למשל זה: "להיות אמא זה התפקיד הכי כפוי טובה שיש. ככל שאתה עושה אותו טוב יותר, כך בסופו של דבר אתה נעשה מיותר". או זה: "בזה שאבא אוהב את הילד הוא מלמד את הילד לאהוב את עצמו; בזה שהוא אוהב את אמא הוא מלמד אותו לאהוב, נקודה". ויש עוד דוגמאות.

במובן הזה, הספר בהחלט ממלא את ייעודו לעזור לקוראים "לחיות טוב יותר עם עצמם ועם הסביבה" - המטרה המוצהרת שמתווים צמד המחברים, יהודה ישראלי ואסתר פלד, למן העמוד הראשון. הוא מאיר מגמות ותופעות מחיי היום־יום באור חדש, באמצעות הזרקור רב־העוצמה של הפסיכואנליזה הלאקאניאנית. 'חיים בשפה, חיים בתשוקה' הוא מסוג הספרים שחוזרים למדף עם סימניות רבות תחובות בין דפיהם, מתוך הנחה שלא רחוק היום שבו תידרש אליו שוב, בשל התרחשויות חדשות בחייך. מין חבר שקט אך בוטח.

השיחות בין ישראלי לפלד נוגעות במנעד רחב של נושאים, החל בהתפתחות האדם והשאלה "מהי תרבות?" וכלה באהבה ובמוות. כולם נדונים מבעד לרעיונותיו של הפסיכואנליטיקאי וההוגה הצרפתי ז'אק לאקאן. חוט השני העובר לאורך הטקסט כולו הוא השאלה האתית: כיצד נכון לחיות את החיים. אמנם אין דינו של ספר כדין טיפול, כפי שמזהירים המחברים - שניהם פסיכולוגים קליניים - אלא שגם טקסט כתוב נושא בחובו את האפשרות לשדד את חיי קוראיו.

ואם יש מישהו שרעיונותיו השפיעו על חיי קוראים, זה לאקאן. המרכזיים שבהם, על אודות "האחר הגדול", "חרדת הסירוס", ובעיקר הפער שבין הממשי לשפה, שנועדה להחליף אותו - חיים בינינו גם היום, 40 שנה אחרי מותו. הם אולי לא השלימו את כל הסיבוב והפכו לקלישאות עממיות שנזרקות לכל עבר, כמו רעיונותיו של פרויד ("כל מה שקורה בבגרות קשור לילדוּת", "יצר המין עומד ביסוד כל הדחפים" וכיו"ב), אבל הם לכל הפחות השפיעו עמוקות על הספֶרות הטיפולית והאינטלקטואלית.

אולי יותר מכל הוגה אחר, השפעתו של לאקאן חבה חוב אדיר לממשיכיו ולמתווכיו. מן המפורסמות שהטקסטים שהותיר אחריו סבוכים עד בלתי קריאים (מרביתם תמלילים של "הסמינרים" שהעביר בפריז), וללא התיווך של פרשניו קשה היה להפיק מהם את מלוא השימושיות שלהם, שלא לדבר על מלוא יופיים. היה זה סלבוי ז'יז'ק, הפרשן הפופולרי ביותר של לאקאן, שאמר (בסרט 'ז'יזק!' מ־2005): "הסגנון של לאקאן הוא זיוף גמור בעיניי. הוא מנסה לפתות אנשים עם אמירות מעורפלות. כל המטרה של העבודה שלי היא לתרגם את לאקאן למונחים נהירים".

לד"ר יהודה ישראלי מקום של כבוד במסדר הזה: הוא אולי שגריר ומנגיש לאקאן המשמעותי ביותר בשפה העברית. ד"ר אסתר פלד, שפירסמה שני רומנים וגם ספרי עיון העוסקים במפגש בין פסיכואנליזה לבודהיזם, היא, כנרמז בספר, תלמידתו. רוב הזמן הם עושים עבודה מצוינת בתיווך הרעיונות המורכבים. המשפטים קצרים ומדודים, השפה ברורה ותכליתית. ישראלי הוא הקול המוביל בטקסט, פלד מלוהקת לתפקיד של מעין סייד־קיק, ופורמט השיחה נועד לרוב לסייע למלאכת ההנהרה (לעיתים בצורה מעט מעושה) יותר מאשר להתפלמסות או לוויכוח. יוצאי דופן הם המקומות שבהם פלד מגייסת את עיקרי האמונה הבודהיסטית כדי להעמיד לבחינה את הרעיונות הלאקאניאניים, ובמיוחד הדיון במושג האלוהות, שבמסגרתו, כמי "שפשוט לא יכולה לסלק את אלוהים מהתמונה" כדבריה, היא מאתגרת על־אמת את בר־הפלוגתא האתיאיסט.

ככלל, הקטעים המעניינים בספר, והם רבים, נוגעים לתרבות ולאובדן הסמכות בה, כמו גם ליחסים הראשוניים, להתהוות שלנו כסובייקטים ולהמשגת עולמנו הפנימי. החלקים המעניינים פחות הם אלה העוסקים בשלל הפתולוגיות הנפשיות (העמדה המזוכיסטית, העמדה הפסיכוטית וכו'). אפשר לחשוב על כל מיני סיבות לכך שהדיון בהן "חשוב" - אבל הן לא נמסרות בטקסט. לא נמסר גם טיב הקשר בין שני הכותבים. היעדר השקיפות הזאת מַבְנֶה את דמותו של ישראלי כאינטלקט־מדָבֶּר, להבדיל מאדם בשר ודם, וחבל. פלד, שהיא באופן כללי חריפה ומצחיקה, חומקת מגורל דומה בזכות אי אלו אמירות המתבססות על התנסויותיה הפרטיות ועולמה הפנימי. כמה מהמרתקות שבהן נוגעות לבחירתה להיוותר לא־נשואה, שבה גם עוסק ספרה המצוין 'פתח גדול מלמטה' (זוכה פרס ספיר ל־2017).

בנקודה זו יהיו שיזעקו: הסגברה. כרגיל, הגבר מאפיל על האישה שלא בצדק. עמדה נדיבה יותר תציע שזאת בעצם אנלוגיה ליחסי מטפל־מטופל. כך או כך, התוצאה היא כאמור ספר גדוש פתקיות, שאינן אלא, בהשאלה מלאקאן, מסמנים של יופי וחוכמה. •